הצל של תומר – פרק 8!

תקציר הפרקים הקודמים: התלמידה החדשה, יאנה, מעוררת את סקרנות כולם כשנפוצה שמועה שהיא רוצחת ושהמאפיה בעקבותיה. תומר מגלה צמיד שנפל לה, שנראה בדיוק כמו הצמיד שאבד פעם לידידתו מאיה. לאחר מכן שקית מסתורית נשלחת אל תומר מאדם שהכיר את אביו, שאמו לא מוכנה לדבר אליו. תומר מציל את יאנה כשעידו ומיקי, שני בריונים שעוקבים אחריה מסיבה לא ברורה תוקפים אותה אחרי הלימודים. כשבמקום להודות לו היא בורחת ממנו, הוא מתחיל לתהות אם שם משפחתו קשור לכל הבלגן.

 

נדהמתי לגלות, שאימא עשתה לי חיפוש בחדר. מסתבר שהיא חיפשה את השקית. למזלי היא לא מצאה אותה, כי גלגלתי אותה ושמתי אותה בתוך הארון מאחורי כל החפצים האישיים שלי. אבל מהאופן שבו הדברים שינו את מקומם, הבנתי שהיא הייתה כאן. ובגלל שהיא לא אימא שגרתית, שמסדרת את החדרים של הילדים שלה ואוספת מהם בגדים לכביסה, היה ברור שאם היא ביקרה אצלי – זה היה כדי למצוא משהו.

"אימא," אמרתי בתקיפות כשירדתי מיד אל המסעדה. "היית אצלי בחדר?"

היא העמידה פנים כאילו אין לה מושג על מה אני מדבר.

"אל תיכנסי יותר לחדר שלי. טוב?!"

היא הזדעפה. "אני אימא שלך, ואם אני רוצה להיכנס כדי לנקות או משהו, אני אכנס."

"תעשי טובה, היחידי שמנקה בבית הזה הוא אני," עניתי, ועליתי בחזרה במדרגות מבלי להמתין בתשובה.

הבוקר, כשישבתי במטבח ואכלתי קורנפלקס, היא הגיחה כרוח סערה. אימא לרוב לא נמצאת במטבח בבקרים. היא בשעה הזו תמיד למטה, במסעדה. שעות פתיחת המסעדה הן הכי חשובות, כי אז היא מנצלת את ההזדמנות לפקח על הרגלי הניקיון של העובדים. אם היא לא במסעדה היא לרוב במשרד, עוברת על פנקסי חשבונות. אבל הפעם, היא חרגה מהרגלה.

"תומר,” אמרה כשצצה מולי מעבר לשולחן המטבח. “היי.”

הקורנפלקס נשר לי מהפה. 

"אהמ… היי?” אמרתי, והרגשתי את החלב מטפטף לי מהסנטר.

"תקשיב," היא אמרה והייתה קצרת רוח. "מישהו אתמול במסעדה – הביא לך משהו?"

ניחשתי שג'ני סיפרה לה על השקית. כנראה רק הבוקר, אם היא באה אליי רק עכשיו..

"תומר," אמרה אימא בקול חמור. "אני לא רוצה יותר שתיקח דברים שאנשים זרים מעבירים לך. זה ברור? גם אם הם אומרים שהכירו את אבא, או לא יודעת מה. אמרתי גם לג'ני. זו הפעם האחרונה שזה קורה. ברור?"

הופתעתי שזה כל כך משנה לה. "לא היה כלום בשקית הזאת, אימא," אמרתי.

"לא חשוב!" היא צעקה. 

הצטנפתי בכיסא.

"כל מי שאומר לך שהוא הכיר את אבא, תומר, אני לא רוצה שתהיה איתו בקשר משום סוג. ולא משנה מי זה! זה ברור? שאלתי אם זה ברור לך, תומר?!"

הבנתי שזה לא זמן טוב לשאול אותה, אם היא מכירה או זוכרת בחור דתי בשם יהושוע שעבד פעם עם אבא.

"כן," השבתי בשקט.

היא נרגעה. ואז, בחיוך מהסס, שלחה אליי יד וליטפה לי את הראש.

"אנחנו לא צריכים את זה יותר, תומר,” אמרה, “לאבא היו קצת בעיות עם חובות, זה הכל, ולקחו לי הרבה שנים להתגבר על הבלגן שהשאיר. הסידורים שביקשתי מג'ני אתמול קשורים לזה. אבל עברנו את המשבר, הכל בסדר. רק… חשוב לי שלא תתעסק יותר עם העבר של אבא. טוב? האנשים שהוא הכיר, הדברים שהוא עשה. אסור לנו לגעת בזה בכלל. אחרת נקבל רק צרות. והרי השקעתי כל כך הרבה בשבילך, בשבילנו, כדי שהצרות האלו תהיינה מאחורינו.”

למרות שלא הבנתי, הנהנתי בראשי כמסכים איתה, וזהו. אך  כעת, תהיתי שוב לפשר הכעס הזה שהתפרץ ממנה. מה כבר יכול לקרות אם אדבר עם מישהו שהכיר את אבא או אקבל ממנו חפץ שהיה שייך לו? הרי אבא איננו. המשטרה אומרת שנעדר ואימא משוכנעת שמת. אז כבר ממש לא חשוב אם אדבר עליו או לא. זה לא מה שיחזיר אותו לחיינו. אז ממה היא כל כך מוטרדת?

כשהגעתי לחדר, שאימא כביכול "ניקתה", התקשרתי למאיה. מה שקרה עם מיקי ועודד במגרש האחורי של בית הספר גרמה לי להיות עוד יותר מוטרד מההתנהגות של יאנה. הייתי חייב לברר, כאן ועכשיו, אם היא באמת גנבה ממאיה את הצמיד.

"היי, מה נשמע?" מאיה הייתה עליזה. בטח כבר הספיקה להגיע הביתה עם אבא שלה לפחות שעתיים לפניי.

"סבבה," השבתי. "יש לך דקה? אני רוצה לשאול אותך משהו…"

"מי זה, תומר?" שמעתי את קולו של יורי ברקע. מה הוא עושה אצלה? "תמסרי לו שהוא מכוער ושהוא הפסיד טרמפ שווה. אבא שלך שיחק אותה עם הלאפה שקנה לנו!"

"סתום, דביל," צחקה מאיה.

נשמתי עמוק.

"מאיה," אמרתי שוב כדי ללכוד את הריכוז שלה, "תקשיבי שניה. רציתי לשאול אותך בקשר לצמיד."

"איזה צמיד?" היא המשיכה לצחקק.

"צמיד החרוזים ההוא, שהיה לך פעם. אין לך אותו יותר. נכון?"

בבת אחת היא השתתקה. ברקע, יכולתי לשמוע את יורי ממשיך לדבר. לעצמו, כנראה.

"למה אתה שואל?" אמרה מאיה. והפעם, היה קולה שקט במקצת.

"אהמ… סתם," אמרתי. לא רציתי לפרט על יאנה. קודם כל נשמע מה קרה. אחר כך נאשים את הגנב.

מאיה נאנחה. יכולתי לשמוע את האנחה שלה ממלאת את כל השפופרת, עד שהאוזן שלי רעדה.

"גנבו לי אותו," אמרה.

ידעתי! אז היא לא רק רוצחת. היא גם גנבת. חתיכת תיק פלילי יש לה, זאת.

"בחור אחד שדד לי אותו לפני מלא זמן," אמרה. "האמת היא שזה סיפור ממש מוזר. הוא לא רצה לקחת שום דבר אחר, לא את הארנק ולא את הפלאפון ולא כלום. רק את הצמיד."

זקפתי גבה. שדד? לפני מלא זמן? על מה היא מדברת?

"אל תספר לאבא שלי," היא היסתה את קולה. "זה היה כשלא הייתי אמורה לצאת מהבית… אתה מבין, הוא לא מרשה לי להסתובב בשעות כאלו בחוץ לבד. והוא צדק… עובדה, קרה מה שקרה."

"אבל מה קרה?" האצתי בה.

"יאללה, תני לי לדבר איתו!" יורי צהל ברקע.

"תגידי שיסתום כבר," סיננתי. "מאיה, מה קרה?"

היא נשמה עמוקות וקולה רעד.

"הוא בא פתאום… היה לו אקדח בחגורה. הוא עמד מולי ככה, ואיים עליי שאתן לו את הצמיד שלי תכף ומיד, או שהוא יורה בי."

"מאיה!" נבהלתי. "ולא סיפרת לנו את זה אף פעם?!"

"זרקתי אליו את הצמיד וצעקתי שיש לי כסף והוא יכול לקחת הכל, רק שלא יפגע בי. וממש נדהמתי שהוא לקח רק את הצמיד. באמת שאני לא מבינה מה היה הקטע שלו."

גם אני לא הבנתי. אבל מה שהיה לי עוד יותר מוזר, זה שמאיה מעולם לא אמרה מילה על כך. היא מתביישת בזה ששדדו אותה? מי מתבייש בכזה דבר? ועוד לא לספר לנו? החברים שלה!

"בפעם הבאה שדבר כזה קורה לך, את מספרת לי!" נזפתי. "שמעת אותי?"

"שמעתי." היא נהנתה מהאכפתיות שלי. "חשוב לך שאני אהיה בטוחה?"

אל תנצלי את זה כדי לסחוט ממני מחמאות, בבקשה ממך, מאיה.

"בטח שחשוב," אמרתי, אך השתדלתי להישאר ידידותי וחם.

היא לא ראתה זאת כך. "גם אתה חשוב לי, תומר," אמרה, במתיקות רבה. קיויתי שאני לא מכניס אותה לאשליות עכשיו. כבר היה לנו קטע פעם, שהיא חשבה שאני מזמין אותה לדייט, וזה בעצם היה סתם מפגש חברים ותו לא, והיא התאכזבה אבל התגברה על כך. מאז חשבתי שהיא כבר לא בקטע שלי. אני ממש בצרות, אם היא בסתר מטפחת פנטזיות לגביי.

בעצם, למה צרות, הרי גם אני מחבב אותה.

אבל עד כמה מחבב?…

"יאללה, בא לך לבוא?" היא אמרה. "יורי תכף הולך."

"למה שילך?  שנינו נהיה שם כדי לעצבן ביחד את אבא שלך," קנטרתי.

לא רציתי להישאר איתה לבד, אם היא אכן מצפה ממני למשהו. רומנטי.

"לא, אני באמת עף, בן אדם!" יורי צעק. "טוב מאמי, תגידי לאבא שלך תודה על הלאפה. אני ממש חייב לזוז."

התנצלתי בפני מאיה שאני לא יכול לקפוץ, פשוט יש לי מלא שיעורים וזה. האמת היא, שלא ידעתי כל כך מה לעשות, כי אם הייתי בא אחרי כל הדברים שהיא אמרה עכשיו אולי היא מצפה למשהו שיקרה. ובחיי שאין לי מושג למה בנות מצפות בקטעים האלה. אז אני מעדיף לחכות קצת, עד שאהיה סגור יותר על מה היא רוצה ממני.

"אה, ועוד משהו, מאיה,” אמרתי בטרם ניתקה.

"כן?”

"החלטתי לדחות, או בעצם לבטל, את כל הקטע של ההצקה ליאנה. כלומר, לערפדית.”

היא השתוממה. “למה?!”

"סתם, נראה לי לא מתאים. היא גם ככה עברה יותר מידי. אנחנו רעים, אבל לא רשעים. יש הבדל.”

לא היה לי מושג על איזה הבדל אני מדבר, אבל מאיה – וזהו אחד הדברים הטובים שבה, שהיא לא מתיימרת להתחכם על הגדרות  – לא שאלה.

"איך שאתה רוצה,” רטנה. ודווקא הייתה מרוצה מכך שעכשיו תורה לשחק עם הבובה. “אני אגיד ליורי.”

"יופי, תגידי את,” אמרתי. “כי אותי הוא יהרוג.”

"אבל אני לא קונה את ההסבר שלך, שהיא עברה יותר מידי. אתה בטח פשוט משתפן.”

"תפסת אותי,” אמרתי. העדפתי שתחשוב כך מאשר שתתחיל לעשות לי סצינות, שאולי אני מאוהב ביאנה ולכן מוותר לה.

היא המשיכה וליהגה על איזו רכילות שגלי ומיקה אמרו על יאנה, ואני כבר התקדמתי לסיים את השיחה. בסוף הצלחתי לנתק, ונשמתי עמוקות.

כי כרגע, עניין אותי  משהו אחר.

ניגשתי אל השולחן ופתחתי את המגירה. צמיד החרוזים שנפל ליאנה, "הערפדית", נח לו שם, בין חבילה של גומיות לצעצוע ישן.

 

******

לפרק הבא:

פרק תשיעי

 

בקרוב פרקים נוספים, המשיכו לעקוב באתר!

פרק ראשון

פרק שני

פרק שלישי

פרק רביעי

פרק חמישי

פרק שישי 

פרק שביעי

פרק שמיני

פרק תשיעי


6 מחשבות על “הצל של תומר – פרק 8!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s