פרק שלישי בספר "הצל של תומר"

פרק שלישי….!

"תומר?!” צעקה אימא שלי, אלישבע, כשרגליי דרכו ברעש במעלה המדרגות מעבר לחלון. “היי! איך היה בבית הספר?”
המהמתי כתגובה. ממילא לא הייתה מקשיבה גם אילו הייתי עונה.
"יופי!” ענתה בצעקנות מבלי לשמוע דבר. צחקקתי והמשכתי לעלות.
כל היום היא במסעדה, שמתנהלת בקומה התחתונה של הבית שלנו. צריך לנהל, צריך לבשל, צריך להיות עם הלקוחות וגם להיות עם הטבחים. ואני – פה למעלה, בחדר שלי השקט, אדון לעצמי ולחיי. זה סבבה. יהיו כאלה שיגידו: “איזה מסכן, אימא שלך בקושי נוכחת בחייך!” אבל הם לא מבינים שום דבר. כי קודם כל, היא כן נוכחת בחיי: מתי שאני רוצה אני יכול לרדת לקומה התחתונה, ולפגוש את אימא במשרד או במטבח או במסעדה עם לקוח חשוב שבא לארוחת הצהריים הקבועה שלו. אז נכון שלא יהיה לה בדיוק זמן אליי, והיא אולי גם לא תזכור איך קוראים לי – סתם, אני צוחק – אבל מבחינת נוכחות, היא בהחלט תהיה שם. גם אם בתור רקע.
"תומר!!!”
הצעקה בקעה מהרצפה. קולה של אימא.
מה היא רוצה? תהיתי.
"מה?!” צרחתי בחזרה.
"בוא תגיד שלום לאריה!”
גלגלתי עיניים. אריה היה איש עסקים שתמיד בא לאכול צהריים אצלנו ובכל פעם רצה לדבר איתי על העתיד שלי. לאימא בטח הייתה פנטזיה שיום אחד הוא פתאום יגיד משהו כמו: “אני אממן אותך, תומר! רק תחליט איזה תואר יוקרתי אתה רוצה והלימוזינה בדרך!” אבל אני ידעתי היטב שהוא בחיים לא יציע משהו כזה. הוא סתם נהנה לראות אותי מתפתל. כי אין לי מושג מה אני רוצה לעתיד שלי.
התמונה של אבא שלי הייתה תלויה על הדלת, ונתקלתי בה בדרכי החוצה. אני כבר צריך להוריד אותה, חשבתי. אבל המחשבה הזו חולפת בראשי לעתים כה קרובות שאני כבר מתעלם ממנה ודוחה אותה הלאה. בתמונה הזאת, שהיא היחידה של אבא שהייתה לי בחדר, רואים אותנו ביחד, רק שנינו, יושבים במושב הנהג במשאית שלו. אימא צילמה, אני מניח. אבא נראה עייף, אני נראה נלהב. בגלל התמונה הזו היו תקופות שחשבתי שהוא נעלם מחיינו כי אני עייפתי אותו, עם ההתלהבות שלי. אימא כמובן טענה בתוקף שאלו שטויות. ולעזיבה שלו לא היה קשר אליי. היא החזיקה בטענה שאחד האנשים שחיפשו אותו, מצאו אותו לבסוף. ועד שלא יוכח אחרת, הוא מת. זו דעתה. היא אפילו לא הסכימה להחזיק בדעת המשטרה שפשוט כינתה אותו "נעדר". אם תגיד על אבא שהוא נעדר, נהגה לומר לי, אתה תחכה לו כל החיים. אל תהיה מסוג הילדים האלה. תפנים שאיש לא עלה על הרצח שלו, ותמשיך הלאה, כמוני. אנחנו לא צריכים עוד גבר בבית. אתה לא מספיק גבר, תומר?
אריה קיבל את פניי בקול תרועה. “תומר-תומר!” קרא בשמחה. הוא ישב עם אימא שלי בפינה הקבועה שלו. חליפה שחורה ועניבה, מצח מיוזע, צלחת לא מתקבלת על הדעת של חומוס וסביח ולחמניה, ופלאפון יקר שהיה דומה לבעליו: בעל חזות ראוותנית, לא משתלב בסביבה הביתית העממית של המסעדה, ובעיקר – נותן תחושה של קרירות צבועה.
אימא ישבה לידו. היה לה יום ארוך. מתאמצת לשמור על נימוס. גם היא לא סובלת את ריח הסיגריות המעורב באפטר-שייב החזק שנודף מאריה. אבל יש דברים שחייבים לסבול במסגרת התפקיד. ואריה הוא לקוח קבוע במסעדה.
"היי חמוד,” אמרה אימא.
היא יכלה להיות יפה לגילה אלמלא הקמטים מתחת לעיניים והעובדה שהיא אף פעם לא מתאפרת. היא בלונדינית, כמוני, אבל השיער שלה תמיד אסוף. ולמרות זאת, כשאנשים רואים אותה הם תמיד טוענים שמיד רואים מאיפה קיבלתי את היופי שלי.
"היי,” אמרתי סתמית.
"תגיד לג'ני להכין לך משהו,” אמרה אימא.
ג'ני היא אחת הטבחים. היא תאילנדית כמו רוב הטבחים של אימא. אימא מעסיקה גם עובדים זרים, מה שדי מצחיק בעיניי כי כל הרעיון של המסעדה שלה זה כאילו "אוכל של שבת", אוכל "ישראלי", “יהודי". אותי אישית תמיד משעשע לעמוד בצד ולראות איך מקס, שדובר תאילנדית שוטפת, מגלגל ג'חנונים כמו זקנה תימניה.
"אני לא רעב,” אמרתי.
"עדיין,” אמרה אימא. “אתה תאכל שטויות.”
"עזבי את הילד, בוא, שב איתנו קצת,” אריה דחף לעברי את הכיסא הפנוי.
התיישבתי בחוסר רצון.
"אתה חוזר מבית הספר?”
"כן,” אמרתי. מבטי נדד החוצה אל החלון.
"היה משהו מעניין?”
הגיעה ערפדית, חשבתי. רוצחת לשעבר. ויש לי את הצמיד שלה, אבל אני חושב שהוא בעצם של מאיה. "לא,” שיקרתי.
"ג'ני!” אימא בכלל לא הקשיבה לשיחה. “תביאי לתומר שניצל, טוב?”
ג'ני, עם שיער שחור אסוף ועור כהה מאוד, הנהנה ונעלמה במטבח. יש לה כישרון מופלא לזכור ולעשות שלושים דברים בו בזמן. והיא לעולם אינה מתבלבלת. בדיוק הפוך מאימא, שלא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר כשהיא מתרכזת בדבר אחד.
"מה יש לך? אתה נראה מוטרד,” אמרה אימא.
הופתעתי שהיא בכלל שמה לב. “כלום.”
בחוץ מבעד לחלון עמדה מכונית שחורה. ממש לא קשורה לשכונה שבה אנחנו גרים. יש בירושלים שכונות יפות ועשירות, ושכונות קצת פחות מטופחות. השכונה שלנו נחשבת למקופחת יחסית. אפילו האבנים הירושלמיות הגלויות של הבניינים משוות לה חזות של שכונת עוני, יותר מאשר מראה אירופאי עתיק. והמכונית הזו הייתה, אם אני לא טועה, ממש יקרה. כה מנקרת עיניים – שבמשך כמה רגעים המבט שלי נתפס עליה, וסתם בהיתי.
"אהמ, כן,” עניתי לאריה. הוא שאל משהו ואין לי מושג מה.
"כן?” צהל.
"כן.”
"גם אני חושב!” טפח על שכמי. מעניין על מה עניתי לו.
"הנה,” ג'ני באה עם השניצל.
"ג'ני,” אמרה אימא ולא הסתכלה על הצלחת. “מי היה האיש שנכנס מקודם למסעדה, שדיברת איתו?”
ג'ני העבירה משקלה מרגל לרגל. "הוא חיפש את תומר, לא מכירה אותו," אמרה במבטא התאילנדי שלה, שנשמע כאילו היא מנסה לדחוף את האות ק' לאיפה שלא צריך.
מי זה היה? תהיתי בלב. בטח הדתי ההוא מהאוטובוס, שבא לתת לי גם הזמנה לחתונה שלו.
"אני דורשת שתמיד תקראי לי אם מישהו מחפש את הבן שלי כי זה כאילו הוא מחפש אותי," אמרה אימא.
ג'ני נשכה את שפתיה. היא מלמלה משהו בתאילנדית, בטח לא קללה כי אימא כבר הכירה בעל פה את כל הקללות שלהם והם נזהרו בנוכחותה, וחזרה במהירות אל המטבח כשהיא מסירה את הסינר שלה תוך כדי הליכה.
"מה הבעיה שלך?” שאלתי את אימא.
היא הניפה את ידה בביטול. "אורחים שלך לא צריכים ללכת לאיבוד בתוך המסעדה."
אריה גחן לעברי.
"תומר,” אמר. קולו היה רציני. “תקשיב לאימא שלך. יש טיפוסים מסוכנים שם בחוץ. לא צריך לסמוך על כל אדם זר."
השתעלתי כתגובה, והצצתי שוב כדי להביט במכונית השחורה. כעת הצלחתי להבחין במעומעם שיש גם מישהו שיושב שם מאחורי ההגה, ומביט במסעדה. הנחתי שזה הנהג של אריה, אשר די עשיר כדי להרשות לעצמו מכונית כזאת. אך לפתע היא התניעה ונסעה לה.
"אני יודע," אמרתי.
אריה חייך חיוך, שבטח היה אמור להתפרש כחם ואבהי אבל יצא לו מתנשא וטיפשי, ושפשף את שערותיי כאילו הייתי ילד קטן. הוא קם, הניד בראשו בתנועת פרידה אל אימא, והשאיר כרגיל טיפ שמן לג'ני. הארוחה עצמה הייתה ברישום שוטף ולכן לא שילם עליה. הוא הלך.
אימא עקבה אחריו יוצא. היא חיכתה עד שדמותו ממש תתרחק מפתח המסעדה, ואז מלמלה:
"חושב שכולנו משרתים שלו."
"מה?”
"אמרתי, חושב שכל העולם עובד בשבילו. ככה זה עם אנשים במעמדו. זה מגעיל אותי.” היא קמה. כאילו בבת אחת כל הנחמדות וההתרפסות המנומסת שלה נשטפה ממנה והותירה רק אישה קשת-יום, שנמאס לה להתחנף לאנשים שמשלמים לה. “לא נגעת בשניצל?… אז בשביל מה הזמנת אם אתה לא רעב?!”
פתחתי את פי לענות, שזו היא שהזמינה, אבל אימא כבר הלכה ואני המשכתי לשבת לבדי בשולחן שהתפנה.


4 מחשבות על “פרק שלישי בספר "הצל של תומר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s