פרק שני בספר: הצל של תומר (אתם מחליטים אם יפורסם!)

אהבתם? הסתקרנתם?

רוצים שאמשיך את הספר ושאוציא אותו לאור?

כיתבו לי! אתם מחליטים אם הספר יפורסם או לא.

.

"הצל של תומר" (הספר שמעולם לא פורסם)

פרק שני

שני נערים מגודלים, אחד מהם מוצץ שקית שוקו, עמדו ונשענו על קיר הבניין שמול בית הספר. לא הייתי שם לב אליהם בכלל אלמלא שיחתם המשונה, אשר הגיעה אל אוזניי. הם עמדו להם שם, מתלחשים וצופים בשקט בקהל התלמידים שיצאו מבית הספר. גם אני יצאתי, בדרכי אל הפינה שבה בדרך כלל אני מחכה ליורי ולעמוס, שנעלה יחדיו לשיעור הראשון במעבדה לביולוגיה.
לא הייתה לי שום סיבה להתייחס לשני הטיפוסים האלה, בטח שלא אחרי כל מה שכבר העסיק אותי באותו יום. אבל הדברים שהם אמרו, אפילו שהייתי שקוע בהרהורים, הצליחו לחדור את קו המחשבות שלי, והתחלתי לקלוט את פרטי שיחתם.
זה קרה כשאחד הבחורים קרא לפתע:
"תתכופף!"
פזלתי לעברם, וראיתי את שניהם מתכופפים מיד; ליתר דיוק, אחד התכופף ומיד דחף גם את חברו כלפי מטה, כך שהמכונית החונה מולם הסתירה אותם מעיני היוצאים משער בית הספר.
העמדתי פנים שאני בכלל לא מבחין בהם. ניסיתי לפענח ממי הם מתחבאים. הנחתי שזה מאחד התלמידים, שהם מתכננים להפתיע. הבחור עם שקית השוקו התקועה בין שיניו הזדקף.
"קלוט את זאת עם הגופיה הצהובה…" קרא.
השני שלח יד ותפס בצווארונו, מושך אותו בחזרה למטה. "אמרתי תתכופף, יא אהבל!"
“סליחה, מיקי.”
התחפרתי קצת מאחורי עמוד החשמל שניצב סמוך אליי. אלמלא היו בני גילי בערך, הייתי משוכנע שהם מרגלים.
"בשביל מה אנחנו צריכים להיכנס לשם,” התאונן הראשון. "בתי ספר עושים לי זכרונות לא נעימים."
"שתוק ותגמור את השוקו שלך. כבר סיפקת פרנסה לכל העובדים של חברת 'תנובה' עם הכמויות שאתה שותה.”
"זה לא תנובה, זה חלב סויה,” הצטדק הבחור. “מפעלי חלב מתעללים בפרות, אני נגד התעללות בחיות, אתה יודע את זה."
הנער המכונה "מיקי" הפנה אליו את ראשו. “מה אתה מזיין בשכל? רק אתמול הלכנו מכות עם חבורה של רוסים. לא ראיתי אותך מתחשב במיוחד כשהכנסת לג'ינג'י ההוא אגרופים אחד אחרי השני, עד שסידרת פרנסה לא רק לחלב סויה הזה שלך אלא גם לרופא השיניים של עמיחי לכל החיים.”
"ברור כי הוא לא פרה!” טען שותה השוקו. “הוא ערס. על בעלי חיים צריך לשמור… זה למה יש את עמותת צער בעלי חיים, ואין "צער בעלי ערסים"!"
יאנה הופיעה בין קהל התלמידים. אולי זו השיחה של השניים שהשפיעה עליי, אבל גם אני מיהרתי לפתע להתחבא. לא רציתי שהיא תיגש אליי, ותשאל אם ראיתי במקרה את הצמיד שלה. כשהצצתי בה שוב, ראיתי שהיא מסכלת ימינה ושמאלה, כמו חושדת במשהו; אולי היא מי ששני הטיפוסים האלה עוקבים אחריו. ואז, תחבה את ידיה בכיסי מעילה, ונעלמה בין שאר התלמידים המתרחקים במורד הרחוב.
" כבר נרדמה לי הרגל, התלונן הבחור, שהשקית הפכה לסמרטוט בין שיניו. "כמה זמן לוקח…. אחחח!!!!" צרח. "מה אתה עושה?!"
"מעיר לך אותה," ענה מיקי ביבושת.
הוא הביט שוב בבית הספר ואז הזדקף. "יאללה, הגיע הזמן. קדימה."
הוא הדף את חברו כדי ללכת. השני מיצה את השקית עד תום, תלש אותה מפיו והשליך הצידה.
"מה אתה עושה?!" גער בו מיקי. "תזרוק לפח! על חיות אתה שומר, אבל על איכות הסביבה לא?”
"אני לא זוכר שאתה שמרת על ניקיון הריצפה, כשהשארת עליה את הרוסי ההוא חצי מעולף…” חברו חיקה את קולו.
"כי אחר כך הוא קם והולך, הוא לא מלכלך את הרחוב.”
"נו, גם שקית השוקו אחר כך עפה ברוח.”
מיקי נאנח בקול שבור. “בחיי שאין לי מושג איך אנחנו אחים. יום אחד אני אלך לעמותת האימוץ ואגלה בדיוק מאיזו משפחה מפגרת הביאו אותך. בעצם בטח אימא אספה אותך מהנחל, נטוש באיזו סלסלה.”
"כמו משה רבינו,” התלהב חברו.
מיקי חבט על עורפו.
הם חצו את הכביש אל בית הספר, אבל לא נכנסו בשער. הם פסעו לאורך הגדר אל שער סורגים שתמיד נעול שמוביל לחצר האחורית. מוזר, אף פעם לא התייחסתי אליו בכלל. אני בכלל לא בטוח שיש לו מפתח, או לאן הוא מוביל…
אך לתדהמתי, שני הטיפוסים הסירו בקלות את המנעול החלוד, כאילו היה סתם לקישוט, ונכנסו בשער החורק. בשלב זה לא הצלחתי לראות כלום כי הכניסה ההיא באמת הייתה נחבאת מהעין, לפחות מהמקום שעמדתי בו, ממש בקצה הגדר שמקיפה את בית הספר. אפילו אם הם לא באמת תלמידים, הם יכלו להיכנס דרך השער כמו כולם ואף אחד לא היה עושה להם בעיות, הם נראים כמו כל תיכוניסט. אז מה הסודיות?
"גבר!!!”
כמעט חטפתי התקף לב.
"ראבאק איתך,” גערתי ביורי. הוא חייך וטפח על שכמי. “סליחה שהתעכבנו, עמוס התעקש לספור את האגורות של יוסי מהקיוסק.”
"קמצן,” אמרתי.
לקחנו מעמוס את המסטיקים שהציע לנו, ופסענו אל שער בית הספר. כשאני כל הזמן מביט מעבר לכתפי, אל השער החלוד.
.
.
"בוא נתערב, שהנהג ישים לב אם נסתיר את עמוס מאחורינו בלי שישלם," הציע יורי.
"הוא ישים לב," אמרתי.
"אני אומר שלא," אמר יורי.
עמוס, שבדק בכל שלוש שניות וחצי אם האוטובוס כבר מגיע, הסתובב אלינו. "אני שם עשרים שקל שהוא לא," קרא.
"גם אני," אמר יורי.
"אחלה," אמרתי. "אז שניכם תהיו חייבים לי."
האוטובוס הגיע, ומיד ניגשנו לבדוק את התיאוריה הזאת של ההתערבות. כולנו נדחקנו עם שאר האנשים בכניסה לאוטובוס. זקנה אחת עם סלים גערה ביורי שהוא דוחף אותה. יורי התנצל. עמוס, שניסה להתכווץ כדי שהנהג לא ישים לב אליו, תפס מחסה מאחורי גבה של נערה דקיקה בחצאית. דביל. מזכיר לי את החתול של מאיה, שכשאנחנו באים אליה הוא נבהל ו"מסתתר" מאחורי הרגל של השולחן; שזה אומר, קובר שם את ראשו כך שכל הגוף השמן שלו גלוי לעין אבל הראש שלו מתחבא. לו ולעמוס יש כנראה את אותה מנת משכל.
"פעמיים," אמר יורי כשהעביר את הכרטיס שלו וסימן עליי באצבעו. עמוס בינתיים התחמק אל תוך האוטובוס.
הסתכלתי על הנהג. הוא בכלל לא הרגיש. הוא העביר את הכרטיס של יורי והורה לנו להתקדם. הבא בתור, איש עם מזוודה, פנה להחתים את הכרטיס שלו.
צעדנו לתוך האוטובוס כשיורי מתאפק שלא לצחוק באוזניי. מצאנו את עמוס בירכתי האוטובוס. שניהם היו מרוצים לקבל ממני שטרות חדשים של עשרים שקל.
"טוב, עכשיו בואו נהמר על חמישים שקל שהנסיעה תיקח לפחות רבע שעה עם הפקקים," ניסיתי להחזיר לי את כספי.
אבל הם לא נפלו בפח.
"איך אני אוהב אותך, תומר. לך תמיד יש כסף עליך. כיף להתערב איתך, כיף ללוות ממך, ועוד יותר כיף – לעשוק אותך באכזריות," יורי חיבק את כתפי בצהלה. "עכשיו תעשה טובה ותגיד לי אם הבחורה שם שמדברת בפלאפון מסתכלת עליי או שנדמה לי, כי אני לא מעז לעשות לה עיניים בחזרה."
הצצתי. "היא מסתכלת על עמוס," שיקרתי.
ושני הסתומים כצפוי הפנו מיד את מבטם אליה כדי לראות שזה נכון.
האוטובוס התקדם בעצלתיים במעלה הכביש. אני דווקא אוהב את הנסיעה היומית הזו הביתה. רק כשיורי ועמוס איתי, כמובן. אחרת זה משעמם. אבל איתם, זה מין סיום נחמד ליום הלימודים המייגע.
"באים אליך היום?" אמר יורי.
"בשביל…?" אמרתי.
"יש לנו כמה עניינים לדון בהם," הוא קרץ.
הנחתי שהוא מתכוון לנערה החדשה.
"אתה לא תיתן לה אפילו יום אחד של התאקלמות, אה?" שיוויתי לקולי גון של הטפת מוסר. "חכה, עוד מוקדם להתחיל עם השטויות שלנו. חוץ מזה אני עסוק היום."
"מה כבר מעסיק אותך כל כך," תהה יורי. "אימא שלך החליטה לתת לך עבודה במסעדה?"
נאנחתי.
"אתה יודע מה? הלוואי. ככה לפחות היה לי כסף להחזיר לכם על כל ההימורים שאתם מנצחים אותי בהם."
הוא ועמוס חייכו.
"אנחנו מבטיחים להיות יותר מתחשבים בפעם הבאה," אמר עמוס. "אם נראה שכמעט כל הסיכויים הם שתפסיד, נגיד לך בגלוי, שיש פה באמת סיכון של 0.9 אחוז. כמעט אחוז שלם."
יורי ואני השתעלנו.
"עמוס," אמרתי. "סיכוי של 0.9 אחוז זה אומר כמעט אפס."
עמוס זקף גבה. "כמעט אפס סיכון?" אמר. "למה שנעדכן אותך מראש אם יש כמעט אפס סיכון בהימור שלך? למה שבכלל נרצה להמר איתך אם אין בכלל סיכון מבחינתך?!"
צחקנו. הוא לא הבין למה אנחנו צוחקים, וכבר לא טרחנו להסביר לו.
הצמיד ההוא שהנערה הפילה היה עדיין אצלי בתיק. הייתי משוכנע, שהיא גנבה אותו איכשהו ממאיה. אני אמנם לא ראיתי את מאיה עונדת אותו כבר המון זמן, ואני אפילו לא מבין איך בכלל זכרתי אותו, הרי ממתי אני זוכר במדויק תכשיטים של בנות שהן אפילו לא בנות זוג שלי, אבל בכל זאת, זה הצמיד שלה ללא ספק. אז אולי היא נשאה אותו במקום אחר, בתיק, או בקלמר, ופשוט כבר לא ענדה אותו. מטעמי אופנה, בוודאי. כן, זה לגמרי נשמע כמו מאיה. אפילו אם זה הצמיד של סבתא רבא שלה שנספתה בשואה, ואימא שלה השביעה אותה שתשמור אותו עד יומה האחרון ותוריש אותו לבתה אחריה, הגיוני לחלוטין שמאיה תסיר אותו אם הוא יצא מהאופנה ותשים אותו בצד. כבודו במקומו מונח, כמובן. אבל בצד.
"נו," יורי קטע את חוט מחשבותיי. "יש לך?"
"יש לי מה?" התבלבלתי.
"רעיון!"
הוא עדיין מחכה ממני לרעיון על תעלול מוצלח שנעשה לערפדית.
"אה," אמרתי. "שניה, כן. רגע."
תעלול טוב… תעלול טוב… בחיי, כבר השתמשתי ברעיונות המשובחים ביותר שלי על תלמידים חדשים בשנה שעברה. הייתי אז בדיוק במצב המושלם לזה, כשאת החופש הגדול שלפני כן ביליתי בצפייה בהמון סרטי פנטזיה ואימה, והמוח שלי היה באותה תקופה ממש גדוש רעיונות. אבל עכשיו?… כל שהצלחתי לחשוב עליו היה הצמיד.
"אני אומר, נלך על משהו מפחיד הפעם," אמר עמוס. "אבל ממש מפחיד, לא סתם ג'וק או מה."
פחד? זו באמת תכונה שמזמן לא השתמשנו בה. יורי ואני בדרך כלל מעדיפים להביך או להגעיל את הקורבן שלנו: להביך – כמו עם ההוא ששלחנו לו מכתב אהבה מפוברק (והוא ממש התלהב כשהאמין, זו באמת הייתה מבוכה רצינית כשהוא גילה את האמת), או להגעיל – כמו אצל ההיא שסיפרנו לה שמישהו הטמין בסנדוויץ' שלה ג'וק, אחרי שהיא כבר אכלה אותו (זה היה שקר, אבל היא הגיבה כאילו באמת שמו לה ג'וק בפנים). אף פעם לא חשבנו על ממש להפחיד מישהו. פחד ממשי, משתק. זה קצת אכזרי אפילו בשבילנו.
אבל מצד שני הרי מדובר ברוצחת. זה די מגיע לה.
איש אחד כל הזמן הסתכל עליי. לא יודע מה הייתה הבעיה שלו, אבל באיזשהו שלב זה התחיל להטריד אותי. הנחתי שזה סתם מפני שיורי ועמוס ואני היינו קולניים למדי בתוך האוטובוס. תמיד אנחנו מושכים תשומת לב בגלל זה. הייתה לו כיפה גדולה שחורה והוא לבש חולצת טריקו עם הדפס בלבן, עם הכיתוב "ישיבת…” ואת השאר הסתיר תרמיל גב מרושל שהיה תלוי על כתפו. לך תמצא לך חיים משלך, חשבתי. אולי זה איזה נער-ישיבה משועמם שאין לו טלוויזיה בבית אז הוא מסתקרן מכל דבר שזז מטר לידו במקומות ציבוריים. הפניתי אליו את הגב כדי להימנע ממבטיו המעיקים.
"יש לי," אמרתי פתאום.
הם הצטופפו קרוב אליי.
"מה אתם אומרים שנשלח לה מכתב, שקשור ברצח שהיא ביצעה," לחשתי. טיפשי, כי מי כבר היה מצותת לנו באוטובוס ההומה. ובכל זאת לא לקחתי סיכון.
"מה – מהנרצח??" התלהב עמוס.
יורי גלגל את עיניו. "…הנרצח מת, מטומטם," אמר. "הי, מה אתם אומרים שנכתוב לה כאילו ממישהו שראה אותה בזמן הרצח? ושמאיים עליה או משהו?"
קלטתי שהאיש ממשיך להסתכל עליי. עכשיו זה היה ברור. הוא פשוט בהה בי בלי הפסקה.
"אני אכתוב את המכתב ונדבר על זה מחר," הזדרזתי לסיים את השיחה. "יש פה מישהו שלא עוזב אותי מהשניה שנכנסנו."
הם הופתעו, וקלטו גם כן את האיש. שלושתנו השתתקנו. התיישבנו כמו ילדים טובים על הספסל האחורי. ניסיתי להתעלם מהאיש, אבל הוא פשוט לא הפסיק להסתכל עליי.
"תגיד לו משהו,” סינן יורי.
בהחלט, עמדתי לעשות זאת. אבל בדיוק כשכבר התחלתי לנסח צעקה מתאימה, הוא לפתע קם מעצמו. הוא ניגש ישר אליי.
"הי,” הוא קרא.
לא הבנתי מה הוא רוצה. גם יורי ועמוס לא.
"אתה!” הבחור צהל. ללא ספק הוא התכוון אליי. לא הכרתי אותו בכלל, אבל הוא התנהג כאילו הוא מכיר אותי. “אתה הבן של רוני לבונטין, נכון?”
קפאתי.
"ממ… כן,” אמרתי. וחבריי יכלו לשמוע את השינוי הקיצוני בטון קולי. מנינוחות – לדריכות מטורפת.
"ידעתי!” הוא היה ממש מרוצה מעצמו. “ידעתי! וי, איך זיהיתי אותך, אה? קטעים. היית כזה קטן כשעבדתי עם אבא שלך. כזה קטן!” והוא הואיל בטובו לסמן לנו בכף ידו את גובה הילד הקטן שהייתי. פחות מהברך שלו. כן, בטח. איזה ילד הייתי, של דרדסבא?
"מוזר,” אמרתי. “אני לא זוכר אותך.”
"מה, איך לא!” הוא צחק. התרמיל שעל כתפו זז עם תנודות רצפת האוטובוס הנוסע, והפריע לו, אז הוא הסיר אותו והניחו על הכיסא. כעת יכולתי לראות בבירור את הכתוב על חולצתו: “ישיבת כורם".
"אבא שלך, שיהיה לי בריא, איזה מלך הוא היה,” המשיך הבחור בהתלהבות. “לקח אותי לעבודה בחברת ההובלות שלו ביחד עם אחיך הגדול, כשאני הייתי על הפנים, מובטל, בלי בית. אפילו לימד אותי להחליף גלגל במשאית, כלומר ניסה, יש לי קצת בעיות בלתפוס את הדברים האלה, אתה מבין, יש לי הקלות ממשרד החינוך וזה…"
הוא דיבר כל כך מהר שהתקשיתי לעקוב.
"אני זה שנתן לך את החמסה הורודה לתלות באוטו של אבא! באמת אתה לא זוכר?! איך התלהבת ממנה…” הוא בחן את הפרצוף הלא-סימפטי שלי. “מה יש לך? בקיצור, ד"ש לאבא – אתה יכול למסור?”
יורי ועמוס בלעו את הלשון. אני, מצדי, לא מסרתי שום מידע נחוץ.
"כן,” שיקרתי. ודבר לא זע בפניי.
הוא חייך וסימן לי באגודלו. “תמסור לו ד"ש חם-חם יהושוע לוי, שחזר בתשובה בעזרת השם יתברך, ושברוך השם גם יש כלה באופק!” הוא צחק. “מאתר שידוכים שאבא שלך המליץ לי עליו שיהיה לי בריא!”
האוטובוס עצר בתחנה. הדתי, "יהושוע לוי" מסתבר, מיהר לרדת, וכמעט שכח את התיק. עמוס צעק מתוך אינסטינקט: “שכחת את התיק,” ויהושוע הזדרז לחזור ולקחתו. הוא חייך בהכרת תודה אל עמוס, כשהוא חושף שן אחת חומה, וירד מהאוטובוס.
חבריי חיכו שהנסיעה התחדשה, בטרם שבו ודיברו.
"איזה הזוי זה, באימא שלי,” אמר עמוס. “והוא עוד מצפה שתומר יזכור אותו. חחח, אם הוא באמת היה "כזה קטן", הוא לא יזכור אותו גם אם הפרצוף שלו היה מודפס על הסינר של אימא של תומר עשרים וארבע שעות ביממה.”
כבשתי את מבטי במשענת הכיסא שמולי. עמוס טעה. לא העובדה שאני לא זוכר את האיש היא שגרמה לי להתייחס אליו בחשדנות, אלא הדברים שהוא אמר.
כי לאבא מעולם לא הייתה חברת הובלות, ואני הייתי בנו היחיד.
.
****אם זה אהבתם תאמרו בתגובות שאני אמשיך להעלות את הפרקים הנוספים***

6 מחשבות על “פרק שני בספר: הצל של תומר (אתם מחליטים אם יפורסם!)

  1. בבקשה תמשיכי את הסיפור הוא נשמע כזה טוב! ואם את לא מתכוונת להוציא אותו לאור (למרות שהוא ממש מושלם!) תעלי אותו לפחות לכאן בשביל שאני אהנה ממנו:)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s