פרק חמישי בספר הגנוז "הצל של תומר"!

תקציר הפרקים הקודמים: ילדה מסתורית בשם יאנה מגיעה לבית הספר ואומרים שהיא שייכת למשפחת פשע. תומר מזהה שהצמיד שהיא עונדת שהיה שייך למאיה פעם ונעלם בנסיבות מסתוריות. באוטובוס בחור דתי בשם יהושוע מזהה את תומר כבנו של רוני יערי, איש מסוכן שתומר לא דיבר עם חבריו עליו מעולם. איש עשיר בשם אריה מתנהג כאילו הוא מכיר אותו. חבילה מסתורית נשלחת אליו.

שני נערים מגודלים, אחד מהם מוצץ שקית שוקו, עמדו ונשענו על קיר הבניין שמול בית הספר. לא הייתי שם לב אליהם בכלל אלמלא שיחתם המשונה, אשר הגיעה אל אוזניי. הם עמדו להם שם, מתלחשים וצופים בשקט בקהל התלמידים שיצאו מבית הספר. גם אני יצאתי, בדרכי אל הפינה שבה בדרך כלל אני מחכה ליורי ולעומר, שנעלה יחדיו לשיעור הראשון במעבדה לביולוגיה.

לא הייתה לי שום סיבה להתייחס לשני הטיפוסים האלה, בטח שלא אחרי כל מה שכבר העסיק אותי באותו יום. אבל הדברים שהם אמרו, אפילו שהייתי שקוע בהרהורים, הצליחו לחדור את קו המחשבות שלי, והתחלתי לקלוט את פרטי שיחתם.

זה קרה כשאחד הבחורים קרא לפתע:

"תתכופף!"

פזלתי לעברם, וראיתי את שניהם מתכופפים מיד; ליתר דיוק, אחד התכופף ומיד דחף גם את חברו כלפי מטה, כך שהמכונית החונה מולם הסתירה אותם מעיני היוצאים משער בית הספר.

העמדתי פנים שאני בכלל לא מבחין בהם. ניסיתי לפענח ממי הם מתחבאים. הנחתי שזה מאחד התלמידים, שהם מתכננים להפתיע. הבחור עם שקית השוקו התקועה בין שיניו הזדקף.

"קלוט את זאת עם הגופיה הצהובה…" קרא.

השני שלח יד ותפס בצווארונו, מושך אותו בחזרה למטה. "אמרתי תתכופף, יא אהבל!"

“סליחה, מיקי.”

התחפרתי קצת מאחורי עמוד החשמל שניצב סמוך אליי. אלמלא היו בני גילי בערך, הייתי משוכנע שהם מרגלים.

"בשביל מה אנחנו צריכים להיכנס לשם,” התאונן הראשון. "בתי ספר עושים לי זכרונות לא נעימים."

"שתוק ותגמור את השוקו שלך. כבר סיפקת פרנסה לכל העובדים של חברת 'תנובה' עם הכמויות שאתה שותה.”

"זה לא תנובה, זה חלב סויה,” הצטדק הבחור. “מפעלי חלב מתעללים בפרות, אני נגד התעללות בחיות, אתה יודע את זה."

הנער המכונה "מיקי" הפנה אליו את ראשו. “מה אתה מזיין בשכל? רק אתמול הלכנו מכות עם חבורה של רוסים. לא ראיתי אותך מתחשב במיוחד כשהכנסת לג'ינג'י ההוא אגרופים אחד אחרי השני, עד שסידרת פרנסה לא רק לחלב סויה הזה שלך אלא גם לרופא השיניים של עמיחי לכל החיים.”

"ברור כי הוא לא פרה!” טען שותה השוקו. “הוא ערס. על בעלי חיים צריך לשמור… זה למה יש את עמותת צער בעלי חיים, ואין "צער בעלי ערסים"!"

יאנה הופיעה בין קהל התלמידים. אולי זו השיחה של השניים שהשפיעה עליי, אבל גם אני מיהרתי לפתע להתחבא. לא רציתי שהיא תיגש אליי, ותשאל אם ראיתי במקרה את הצמיד שלה. כשהצצתי בה שוב, ראיתי שהיא מסכלת ימינה ושמאלה, כמו חושדת במשהו; אולי היא מי ששני הטיפוסים האלה עוקבים אחריו. ואז, תחבה את ידיה בכיסי מעילה, ונעלמה בין שאר התלמידים המתרחקים במורד הרחוב.

" כבר נרדמה לי הרגל, התלונן הבחור, שהשקית הפכה לסמרטוט בין שיניו. "כמה זמן לוקח…. אחחח!!!!" צרח. "מה אתה עושה?!"

"מעיר לך אותה," ענה מיקי ביבושת.

הוא הביט שוב בבית הספר ואז הזדקף. "יאללה, הגיע הזמן. קדימה."

הוא הדף את חברו כדי ללכת. השני מיצה את השקית עד תום, תלש אותה מפיו והשליך הצידה.

"מה אתה עושה?!" גער בו מיקי. "תזרוק לפח! על חיות אתה שומר, אבל על איכות הסביבה לא?”

"אני לא זוכר שאתה שמרת על ניקיון הריצפה, כשהשארת עליה את הרוסי ההוא חצי מעולף…” חברו חיקה את קולו.

"כי אחר כך הוא קם והולך, הוא לא מלכלך את הרחוב.”

"נו, גם שקית השוקו אחר כך עפה ברוח.”

מיקי נאנח בקול שבור. “בחיי שאין לי מושג איך אנחנו אחים. יום אחד אני אלך לעמותת האימוץ ואגלה בדיוק מאיזו משפחה מפגרת הביאו אותך. בעצם בטח אימא אספה אותך מהנחל, נטוש באיזו סלסלה.”

"כמו משה רבינו,” התלהב חברו.

מיקי חבט על עורפו.

הם חצו את הכביש אל בית הספר, אבל לא נכנסו בשער. הם פסעו לאורך הגדר אל שער סורגים שתמיד נעול שמוביל לחצר האחורית. מוזר, אף פעם לא התייחסתי אליו בכלל. אני בכלל לא בטוח שיש לו מפתח, או לאן הוא מוביל…

אך לתדהמתי, שני הטיפוסים הסירו בקלות את המנעול החלוד, כאילו היה סתם לקישוט, ונכנסו בשער החורק. בשלב זה לא הצלחתי לראות כלום כי הכניסה ההיא באמת הייתה נחבאת מהעין, לפחות מהמקום שעמדתי בו, ממש בקצה הגדר שמקיפה את בית הספר. אפילו אם הם לא באמת תלמידים, הם יכלו להיכנס דרך השער כמו כולם ואף אחד לא היה עושה להם בעיות, הם נראים כמו כל תיכוניסט. אז מה הסודיות?

"גבר!!!”

כמעט חטפתי התקף לב.

"ראבאק איתך,” גערתי ביורי . הוא חייך וטפח על שכמי. “סליחה שהתעכבנו, עומר התעקש לספור את האגורות של יוסי מהקיוסק.”

"קמצן,” אמרתי.

לקחנו מעומר את המסטיקים שהציע לנו, ופסענו אל שער בית הספר. כשאני כל הזמן מביט מעבר לכתפי, אל השער החלוד.

******