פרק שישי בספר הגנוז "הצל של תומר"

תקציר הפרקים הקודמים: תומר מגלה שיאנה עונדת את הצמיד של רביד שאבד לה בנסיבות מסתוריות. שני טיפוסים מפוקפקים נצפים מחוץ לבית הספר כשהם עוקבים אחרי מישהו. יורי חברו של תומר מת לדעת מה יש בחבילה המסתורית שהוא קיבל.

 

שמואל, המורה לביולוגיה, עמד מול הלוח ונאבק עם הטוש.

אנחנו, כולנו, פשוט ישבנו בשקט, והתאמצנו שלא לפרוץ בצחוק.

בתור המורה לגיאומטריה, היה עליו לדעת מלכתחילה מול מה הוא מתמודד. היה עליו לדעת זאת עוד כשנכנס לתוך כיתתנו. אבל לא הוא לא שעה, כנראה, לאזהרות שבוודאי קיבל מהמורים האחרונים. פשוט נכנס לכיתה שלנו בתחילת השנה ובלע בזה אחר זה את כל הפתיונות שיורי ואני שמנו לו. השיעורים אצלו הפכו למשעשעים באופן יוצא דופן. והכי טוב: שיכולנו לעבוד עליו שוב פעם, ושוב פעם… הוא איכשהו אף פעם לא קלט.

"מה הולך כאן?” ילל בתסכול. הוא ניער את הטוש, כמו מנסה להעיר את הדיו שבפנים.

יורי נאלץ לקבור את ראשו מתחת לשולחן כדי לנחור מצחוק מבלי להישמע.

"שקט!” זרק לעברנו שמואל. מנסה להגן על טיפת הכבוד שעוד חשב שנותרה לו. אבל זה בדיוק מה שפוצץ אותנו. בבת אחת שאגנו כולנו מצחוק; והגלים האלה ששטפו את הכיתה גרמו לו להסמיק.

"מה אתם צוחקים?!” הוא כמעט בכה. “מה יש – “

פוק! – ענן של נצנצים צבעוניים בקע מתוך הטוש, בצליל של אקדח קפצונים של חג פורים. הכיתה כמעט נפלה על הרצפה מרוב צחוק; שמואל האדום עמד וניסה להבין, איך ניעורי הטוש שלו גרמו לזה להתפוצץ. הוא אפילו לא הבחין שבעצמו היה כעת מכוסה בנצנצים, והיו לו אפילו חמישה רסיסים כאלה על האף.

"שקט!” זעק. אבל זה לא עזר לו.

"אנחנו רעים," מלמל יורי בהנאה. "כל כך רעים."

הצלצול נשמע, והשיעור הסתיים. לא לפני ששמואל, הנחוש בדעתו להאשים מישהו בפרשה, בחר בדורון כקורבן, כי ליד הקלמר של דורון היו כמה נצנצים. יורי ואני התאפקנו להישאר רציניים; הנצנצים על השולחן של דורון היו גם כן באשמתנו, הם התפזרו עליו כשהכנו את הטוש בהפסקה. לדורון לא היה מושג מכך והוא התחיל לילל לשמואל, שלא הסכים לשמוע. בכל הזדמנות אחרת, היינו אולי מסגירים את עצמנו כדי למנוע עוול, אבל במקרה של דורון אני חייב להודות שדי שמחנו. הוא מסוג הילדים שהמורים תמיד מפלים לטובה על חשבון התלמידים האחרים, מקבל מאה בכל מבחן ולא עוזר לאף תלמיד שמבקש. בכלל יש לנו הרבה טענות כלפיו, וכבר שקלנו לא פעם למתוח גם אותו, אז התעלול הזה ייחשב כנקמה.

כן, זה ההיגיון שלנו בחבורה. דווקא נחמד להעביר ככה את חיי התיכון.

זה היה השיעור האחרון אז כולם קמו והחלו להכניס את החפצים שלהם לתיק. אני פזלתי לכיוון רביד. במשך כל היום היא לא זזה מהחברות שלה. התכוונתי לתחקר אותה בקשר לצמיד, אבל רציתי לעשות זאת ביחידות. היא עוד עלולה להידלק מהעובדה שיאנה גנבה לה אותו. היא עוד תתחיל לצרוח באמצע הכיתה, או משהו.

"רביד," אמרתי.

היא ניגשה אליי ואל יורי. "הי," אמרה, "אתם רוצים אולי טרמפ? אבא שלי מחכה לי בחוץ באוטו."

יורי ואני החלפנו מבטים. שנינו לא התלהבנו. אבא של רביד היה קצין במשטרה  ומשום מה  לא סבל את שנינו. במיוחד לא אותי.

"לא תודה," אמרתי, והחלטתי להתקשר אליה אחר כך.

"אני דווקא אשמח," אמר יורי, שהעצלנות כנראה הכריעה אותו. "תומר בטח רוצה להישאר כדי לעבוד על המכתב. נכון, תומר?"

האמת, זה רעיון לא רע. "בטח. אין כמו השקט של הכיתה שאחרי הלימודים, בשביל לנסח מכתבים לערפדיות רוצחות," גיחכתי.

רביד התיישבה על השולחן שלי והסיטה את ראשה, כך ששיערה הבלונדיני כמעט נגע בו בקצותיו.

"האמת היא שתכננתי לבוא אל הנערה החדשה בעצמי ולערוך היכרות,” העירה, "כי בינינו, היא לגמרי זקוקה לשדרוג ויזואלי דחוף.”

"רביד,” התרשם יורי. “יפה לך להיות טובת לב.”

"אני? אני כולי לב,” השיבה, כמעט כנעלבת על שהעז לפקפק בכך. “תשאל כל בת בשכבה, היא תגיד לך, רביד – היא מותק. גם אם יש עוד מישהי יפה, רביד אף פעם לא תקנא ולא תשלוף ציפורניים. היא תהיה הכי חמודה שיש. היא אפילו תלך מיוזמתה אל הבחורה הזו ותציע לה עזרה. עזרה בשינוי האופנה, עזרה בלסדר לה מישהו, עזרה בללכת איתה אחר הצהריים לשופינג…”

"ואת טוענת שהערפדית דורשת כזו עזרה,” השלים אותה עומר.

"ברור. אולי אחרי שאתם תגמרו עם השיגועים שלכם, אכנס לעניינים ואקח אותה תחת חסותי." היא כמעט התלהבה מהרעיון. "אני כבר יודעת היטב איך להפוך אותה צעד אחד צעד לאחת הבנות הכי מתוקתקות בחבורה שלי. כלומר, זאת בהנחה שהיא תשתלב ביניהן. יש לה נתונים טובים.”

היא דיברה עליה כאילו היא אחת מאוסף הבובות שלה. או צעצוע, שהיא צריכה לחכות בתור כדי שיורי ואני נסיים להשתעשע בו, ונעביר אותו אליה למשחק שלה.

 

"בינתיים ניתן לגאון לעשות את שלו,” יורי סימן באצבעו לעברי. “אחר כך תעשי איתה מה שאת רוצה.”

היא לא הקשיבה כי הנייד שלה צלצל. “זה אבא,” קראה. “בוא, יורי, הוא שונא שאני מאחרת. אתה באמת לא מצטרף אלינו, תומר?”

הנהנתי ונופפתי להם לשלום, בעודי מתיישב שוב על יד השולחן. לא התנגדתי לקצת שקט. אפילו אם זה כרוך בחזרה הביתה ברגל או באוטובוס, במקום בטרמפ.

הכיתה התרוקנה. לאט לאט שככו קולות הדיבור ברקע, ונותרתי לבדי.

הוצאתי דף חלק, והתחלתי לכתוב.

"לבחורה שיש לי איתה חשבון… שלום רב."

נשכתי את קצה העט. היו לי כל כך הרבה רעיונות, שכבר לא ידעתי מה לבחור. בסוף החלטתי על ניסוח מיסתורי, קצר וממצה. המון סרטי אימה ומתח רצו לי בראש שעה שבררתי את המילים בקפידה. החלטתי שהכי יפחיד אותה יהיה לתת לה קצה רמז על מי אני, אבל לא לגלות שום דבר. פשוט להשאיר אותה בחוסר ידיעה מעורפל, ולתת לה להיכנס לסרטים משל עצמה.

הפסקתי באמצע. חצי טיוטא זה מספיק. הערב או מחר בבוקר אסיים את זה עם יורי. גם ככה אנחנו עושים את כל זה רק בשביל הבדיחה, זה לא חייב להיות מושלם. העיקר שנבהיל אותה קצת.

קיפלתי את המכתב וארגנתי את התיק. בחוץ, היה המסדרון ריק. כל הכיתות האחרות סיימו אף הן. בית הספר היה דומם למדי. פרט לכמה ילדים בודדים שישבו פה ושם לא היה כבר אף אחד. אלו השעות האהובות עליי. לפעמים בא לי סתם להישאר אחרי הלימודים רק בשביל לזכות בשקט הזה. כיף בבית הספר כשהוא ככה ריק.

תליתי את התיק על כתפי ופסעתי לי החוצה. במגרש הכדורגל כבר לא שיחק איש. חציתי אותו בהליכה איטית, כדי לצאת מהשער האחורי של בית הספר, זה שקרוב יותר אל הרחוב שלי.

עצרתי.

הערפדית.

היא הייתה  על המדרגות שסמוכות לגדר. בצד, למטה. היא ישבה בברכיים כפופות, מחבקת אותן, השיער השחור שלה כמעט נוגע ברצפה. התחשק לי לגשת ולהסיט אותו למעלה בשבילה.

או אולי להסתובב ולברוח. זה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו, להיתקל בה רגע לפני שאנחנו "מטפלים" בה כמו שתכננו.

משום מה לא יכולתי ללכת. לא רק כי זה כבר היה עיקוף דרך מייגע לחזור עכשיו לקצה השני של בית הספר ולצאת מהשער הראשי כשהבית שלי בכלל נמצא בכיוון השני, אלא בעיקר כי… לא יודע. היה בה משהו שקצת הטריד אותי. משהו ששיקע אותי בהרהורים, כך שנותרתי משותק למקום.

יאללה, תתנתק ממנה ולך מפה, חשבתי, או שתעבור לידה מבלי להסתכל בה. תבחר.

אבל עשיתי לא את זה ולא את זה. כי שני טיפוסים מוכרים למדיי הגיחו פתאום מעברה השני של יאנה. ההשתלבות הפתאומית שלהם ברקע החזירה אותי למציאות.

מיקי ושותה השוקו.

שני הבריונים ההם, שהתחבאו מאחורי מכונית מחוץ לבית הספר כאילו שהם מרגלים. והפעם לא מתגנבים דרך שער אחורי ולא כלום; אלא מופיעים במלוא הדרם והולכים היישר אל יאנה, כמו סימנו אותה כמטרה. אני אוטומטית נשארתי להביט בהם.

כעת יכולתי לראותם מקרוב. אחד מהם היה בריון ומגולח ראש, עם חולצה לבנה הדוקה לגופו הרחב – התקשיתי להחליט אם זה שומן או שרירים – ועליה הדפס של כלבלבים. היה לו פרצוף של דג זהב שהלך לאיבוד באקווריום. זה ההוא עם השוקו. השני, מיקי, שנראה קשוח יותר או סתם עצבני, היה נמוך קומה וצנום, עם בלורית שחורה גבוהה שבטח ניסתה לחפות על גובהו, ושיניים קצת בולטות. בניגוד לחברו הוא דווקא נראה כמו דג שהצליח לצאת מהאקווריום וגם הרג כמה כרישים בדרך.

אני מכיר טיפוסים כאלה. תמיד הם משמיעים הערות לרביד ולחברות שלה כשאנחנו חולפים לידם. בדרך כלל אנחנו מתעלמים מהם כי הם באמת לא שווים את הזמן שלנו. גם כשהם נטפלים לילדים קטנים מהם אנו משתדלים שלא להתערב. אבל הפעם המשכתי להסתכל.

"היי לך," אמר מיקי. הוא כירסם איזה קיסם, כמו סיגריה.  בטח חשב שזה מעניק לו חזות קשוחה.

יאנה ראתה אותם, אבל לא סובבה את ראשה.

"מה את סנובית? אמרנו היי," גיחך עידו. הוא נעמד מצידה האחד. אבי מהצד השני. "למה את לא אומרת שלום?"

יאנה הצמידה את מצחה אל ברכיה. לא יכולתי לשמוע אם היא ענתה בקול רפה.

"יאללה, דברי איתנו, אנחנו נחמדים!" קרא מיקי. הוא התיישב לידה ונצמד אליה, קצת יותר מדי. היא קמה בפתאומיות וצעדה משם, אבל הם מיהרו בעקבותיה. "לאן את הולכת?!"

עידו תפס בידה.

"עכשיו תגידי יפה שלום, אנחנו לא שוטרים, לא באנו לעצור אותך," צחק. מיקי בא ונעמד מאחוריה כך שהם שוב סגרו עליה כמו סנדוויץ'. "ותזיזי קצת את השיער, רוצים לראות את הפנים שלך. את יפה, אמרו לך את זה?"

הרגשתי כל שריר בגוף שלי נדרך. איכשהו הם הצליחו להרגיז אותי כהוגן.

"נו???" מיקי שלח יד והסיט בעצמו את שערה מהפנים. היא ניערה בכוח את ראשה כתגובה, וניסתה להתנתק מידו האוחזת של עידו. "תפסיקי להיות סנובית, אמרנו לך!" הוא תפס אותה שוב והפעם בשתי הידיים. "את נורא מסתורית, אמרו לך את זה פעם? אבל מסתורית זה לא אומר לא להיות נחמדה לאנשים שרוצים להכיר אותך, נכון? מיקי, נכון שאנחנו רוצים להכיר אותה?"

"בטח," אמר מיקי והניח את ידו על כתפה, והיא ניסתה לזוז אך עידו עוד החזיק את שתי ידיה. "רוצים להכיר אותה מאוד מאוד!…"

יאנה הייתה מבוהלת. היא הביטה כה וכה, מנסה שוב להתנתק מעידו, אבל הוא באמת היה בחור חזק. היא נשכה את שפתיה, והפחד ניכר בפניה.

"די," מלמלה.

"מה די?" מיקי נגע כעת בלחיה. "מה די?!…"

יצאתי בבת אחת מאחורי הקיר.

"היי," קראתי בקול רם וברור. "מה נשמע?"

עידו ומיקי קפצו ממקומם. יאנה התקפלה עוד יותר. עידו הידק את אחיזתו עליה. "אהלן גבר, מה קורה?" אמר. "אנחנו רק אומרים שלום לפושעת היפה הזאת. ידעת שהיא פושעת?"

"בטח," אמרתי. השתדלתי לשמור על טון רגוע. עומר מתאמן ארבע פעמים בשבוע במכון הכושר. ואפילו הוא לא מנופח כמו הכתפיים של העידו הזה. "נו, אז אמרתם לה שלום?"

הם הביטו זה בזה.

"אנחנו בתהליכי אמירה ברגע זה," אמר מיקי ועידו פרץ בצחוק.

חייכתי בחביבות. "כן, אני רואה."

"טוב, תתקדם, " אמר מיקי.

"עוד מעט," אמרתי. "עוד מעט אני אתקדם."

עשיתי לעברם עוד כמה צעדים. הם נרתעו לרגע. ואז גיחכו.

"אני מציע שאתם תעופו," אמרתי והכרחתי את עצמי להישאר שליו. יאנה תלתה בי מבט מפוחד. "כי די מיציתם את עצמכם כאן. אתם לא חושבים?"

עידו הסתכל על מיקי. מיקי ניגש אליי, והזדקף. אני הזדקפתי עוד יותר לעומתו.

"למה ככה,למה," אמר מיקי. הוא חייך, והיה בחיוך שלו משהו מוטרד קצת. "די, בוא נדבר יפה."

התקרבתי אליו קצת. הוא נרתע. "נו? אתם הולכים?"

עידו היסס. ראיתי שאחיזתו ביאנה מתרופפת מעט.

"אתה…" פתח מיקי.

הושטתי בפתאומיות את ידי ואחזתי בכתפו. לחיצה חזקה. "כן?" חייכתי בנימוס מעושה.

מיקי נלחץ. עידו מיהר להתגייס לעזרתו, הוא עזב את יאנה וניגש אליי. "מה יש לך, קצת צחוקים," נהם לעברי. הוא שלח את ידו אליי אבל אני הייתי זריז ממנו; בידי השניה תפסתי את ידו וכופפתי אותה. "לא מצחיק אותי," אמרתי.

מיקי זינק. "הלו," צעק.

הסתובבתי אליו במהירות. הוא שלח אליי אגרוף, אך חסמתי אותו באמת ידי. מאחוריי שמעתי את עידו, שהתקפל לרגע, מתרומם בחזרה; אז מיד דחפתי את מיקי בכוח כך שנפל על הארץ ופניתי שוב אל עידו, תוקף אותו לפני שיתקוף אותי ראשון. הוא הופתע והתעצבן, ניסה להרביץ לי אך ניטרלתי אותו וכופפתי אותו שוב, עד שפלט זעקת כאב. מיקי קם על רגליו, אבל לא התקרב אלינו שוב. הוא צפה בעידו מיילל בכאב תחת ידי החזקה, ואז מוטל אל הארץ לרגליי.

"עכשיו," הדגשתי. "מיצינו?"

עידו מישש את מרפקיו. מיקי צעד לכיוון המדרגות. "יאללה בוא," צעק אל חברו.

עידו תקע בי מבט מלא משטמה. התלבט אם להתנפל עליי שוב. ידעתי שאם יחליטו לתקוף אותי שניהם בבת אחת לא יהיה לי סיכוי לזמן רב. אבל למזלי הוא בחן בדאגה את זרועי, כשאני בינתיים מפשיל שרוולים בשביל הרושם, והחליט לוותר.

"טוב די, תומר

,  סבבה," אמר. "הלכנו. נו."

מיקי לא היה מרוצה מההחלטה. בטח קיוה, שעידו יתנפל עליי שוב. הוא היה הגדול מביניהם ואם היה בוחר להמשיך בקטטה אין ספק שמיקי היה מצטרף אליו. אבל עידו נעמד, חייך אליי כמתנצל ומיהר להצטרף אל מיקי שעל המדרגות.

"יאללה,” דחק בו ללכת.

מיקי נעתר, ושניהם פנו והלכו. מיקי הציץ אליי עוד פעם אחת מעבר לכתפו. הוא החמיץ פניו, ואז הסב אותן בחזרה קדימה. הם עזבו את המקום.

נשמתי עמוק. הסתובבתי אל יאנה. היא עמדה מצונפת, שפשפה את זרועה הימנית. לא העזה להישיר אליי מבט.

"את בסדר?” חשתי צורך להגיד.

היא הנהנה ללא אומר.

"כדאי שתתרחקי מהם, הם מטומטמים אבל חזקים,” אמרתי.

היא הנידה בראשה. “לא אכפת לי,” אמרה. “אני לא שמה עליהם.”

לא שמה עליהם. כמעט אנסו אותך, רציתי להגיד. אבל הייתה לי תחושה שהיא תצחק עליי בקול אכזר של דרקולה. משום מה כל ההתערבות שלי הרגישה לי עכשיו מיותרת. יאנה נראתה כל כך אפלה, רוויית נקמנות ומסתורין, שהיה נדמה כאילו אם הייתי מחכה עוד כמה שניות, ולא מתערב, היא הייתה הופכת לערפדית אמיתית ופושעת בו במקום גם את עידו וגם את מיקי.

"אתה זה שצריך להתרחק,” אמרה.

חייכתי. “אל תדאגי לי, החבר'ה האלה יודעים שאני אלוף בלוחמת רחוב, הם—”

"לא מהם,” היא אמרה. וכעת הביטה ישירות אליי. “ממני.”

הופתעתי.

"סליחה?”

"לא בקטע של להיזהר ממני. אלא בקטע של… להיזהר מלהיות בקרבתי.” היא המשיכה. לא הבנתי כלום. “פשוט, אל תתקרב אליי יותר. טוב? זה סתם יסבך את שנינו.””

"אם זה בגלל שנטפלים אלייך, אין לך מה לדאוג,” אמרתי, ומוכרח להודות שהיא הטרידה אותי במקצת, “תוך כמה ימים זה יחלוף, זה רק בגלל שאת חדשה, ושאת רוצ… אהמ, שיש לך תיק פלילי. וכל זה.”

אך היא גיחכה. ואפילו כך הייתה עדיין מטילת אימה. זעתי באי-נחת.

"אתה לא מבין,” אמרה. “פשוט… תעשה את מה שאמרתי.”

היא לקחה את התיק שלה ותלתה אותו על כתפה. לא התווכחתי. נתתי לה ללכת, ובשעה שהתרחקה, ניסיתי לפענח למה היא התכוונה.

"זה בגלל שאת פושעת?” קראתי פתאום.

היא עצרה.

מפגר אחד, תומר. מה אתה עושה…?

היא הסתובבה. וממש לשניה, ראיתי בעיניה עצב עמוק.

"לא,” אמרה, וקולה הסתנן מבעד לשיניה החשוקות.  "זה בגלל… שאתה תומר יערי."

התבלבלתי לגמרי.

אבל היא כבר עזבה בריצה.


5 מחשבות על “פרק שישי בספר הגנוז "הצל של תומר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s