תקציר הפרקים הקודמים: ילדה מסתורית בשם יאנה מגיעה לבית הספר ואומרים שהיא שייכת למשפחת פשע. תומר מזהה שהצמיד שהיא עונדת שהיה שייך למאיה פעם ונעלם בנסיבות מסתוריות. באוטובוס בחור דתי בשם יהושוע מזהה את תומר כבנו של רוני יערי, איש מסוכן שתומר לא דיבר עם חבריו עליו מעולם. בבית, אמו אלישבע מאלצת אותו להיפגש עם אריה- לקוח עשיר ומוזר שמנסה להתיידד איתו בכל מחיר.
"לך תעסיק את עצמך, תומר…"
"תהיה לנו נסיעה ארוכה, שמור על השקט…"
הפעם האחרונה שבה באמת הקשבתי לאימא מדברת בשיחה ארוכה עם אריה, או לקוח אחר, הייתה כשעוד הייתי ילד קטן ומשועמם שמסתובב במסעדה בחוסר מעש. מאז גדלתי ותודה לאל – יש לי חיים משלי. אפילו עם ג'ני יש לי יותר על מה לדבר מאשר עם אריה. לפני שבוע היא גילתה לי שהיא צמחונית, למשל. אוכלת רק דגים. ושבעצם מגעיל אותה קצת להתעסק כל הזמן עם חזה עוף. זה היה עבורי גילוי מסעיר ושאלתי את אימא אם היא מודעת לכך שהטבחית הראשית שלה בעצם סולדת מהמנה העיקרית שהיא מכינה במו ידיה.
"מי מכינה?" אימא שאלה בפיזור נפש, בעודה עוברת על פנקסי חשבונות.
ואני הבנתי, שאין עם מי לדבר.
אבל לאריה היא מקשיבה. ובריכוז רב. כי הכסף קונה הכל, גם אוזן קשבת, גם יחס אישי. ואם אתה עדיין לא אדון לעצמך ובלי כסף משלך תצטרך לנקוט בדרכים אחרות כדי לקבל את הדברים האלה, שאנשים בוגרים מסוגלים לקנות בכספם.
* * *
לא הזמנתי את יורי, אבל הוא בא בכל זאת. חיכה לי נלהב מעבר לחלון של החדר שלי. כשפתחתי את דלת החדר ופרצופו ניבט מעבר לזכוכית החלון, נופף בידו שאפתח לו ואתן לו להיכנס, גיחכתי. ליורי הייתה נטייה להשתמש רק בחלון החדר שלי ככניסה לבית. זה נראה לו מגניב יותר, שהוא יכול לבוא ישר אליי מבלי לדפוק בדלת הכניסה או לעבור דרך המסעדה. הצרה היא שאימא לעומתו לא חשבה שזה כל כך מגניב. וכשהיא גילתה שהוא עושה זאת היא התקינה מנעול מיוחד שנועל את החלון מפנים וגם זכוכית משוריינת. לטענתה זה כדי למנוע כניסת פורצים; אני חושב שהיא פשוט לא ממש מתה על יורי.
"הבחורה הזו,” הודיע יורי בשניה שפתחתי את החלון ואפשרתי לקולו להישמע.
הנדתי בראשי כמסמן לו להיכנס. הוא נענה להזמנה, שלח רגל וקפץ פנימה.
"איזו?” שאלתי.
"הפושעת,” קרא יורי.
לרגע פרחה מזיכרוני שיחתנו מהאוטובוס. "אה, כן,” אישרתי. “נו, מה איתה?”
יורי התיישב על המיטה שלי. לשם כך הזיז הצידה ערב-רב של זוגות גרביים, שעוד לא סידרתי.
"יש לי רעיון משוגע על איך לעשות לה צרות צרורות,” הודיע.
התיישבתי מיד מולו. להציק לתלמידים חדשים זו מסורת שלי ושל יורי. אנחנו לא עושים זאת כבריונים, להפך, כשני בחורים מקובלים ואהודים שפשוט רוצים להבהיר לכל נתין חדש בממלכה שלהם מי שולט פה. אבל הפעם, משום מה, עקצצה לי גם תחושה נוספת. לא כל כך טובה.
"אהמ,” הצלחתי להגיד.
"מה אהמ?” התרגז יורי. הוא מיד קלט שמשהו לא בסדר.
"לא יודע, אחי. כלומר, זה יהיה הדבר הכי חכם לעשות? אני מתכוון, בהתחשב בהיסטוריה שלה.”
"איזו היסטוריה,” הוא אמר וזקף גבה. “הרצח, כאילו?”
"הרצח, העבר שלה, האיש המפוקפק הזה שליווה אותה ואת אחיה. זה אחיה, הילד ההוא, כן?”
"אין לי מושג,” אמר יורי. “הוא לא כזה מעניין אותי, למען האמת.”
נשענתי לאחור. ברור שהילד לא יעניין את יורי. הוא גם צעיר מידי מכדי שנתנכל לו כהרגלנו (בכל זאת – אנחנו לא חכמים על קטנים, גם לנו יש גבול), וגם, חייבים להודות, אחותו מעניינת הרבה יותר. אם אכן זו אחותו.
"שמע,” אמר יורי. וקצת הוטרד מכך שאני לא משתף פעולה במוטיבציה שלו. “אני לא חושב שאם היא הייתה מסוכנת, 'מר מנהל' היה מקבל אותה לבית הספר. הרצח שהיא עשתה זה בטח משהו שכבר נמצא מאחוריה. נראה לך שיתנו לפושעת המסכנת את חיי התלמידים ללמוד איתם באותה כיתה?!”
נעצתי אצבע במצחו.
"להפך, מטומטם,” קראתי בעודי הודף אותו לאחור. “דווקא בגלל שהיא אולי פושעת מסוכנת, 'מר מנהל' לא יעז לסרב – אם נגיד איימו עליו. אולי היא שייכת למשפחת פושעים מסוכנת. האיש ההוא, שליווה אותם – זוכר? – אם הוא לא אבא שלה הוא בטח איזה שומר ראש!"
"איך אתה יודע שזה לא אבא שלה?” תמה יורי.
"היא קראה לו בשמו הפרטי. ארתור."
סיפרתי לו על ההיתקלות המשונה שלי איתה במסדרון. וזה הדליק אותו עוד יותר. “מגניב!” קרא. “שומר ראש?! אז באמת יש לנו כאן עסק עם איזו מטורפת שהסתבכה לגמרי… נו, זה רק מחזק את הטענה שלי שחייבים לחשוב על משהו ממש הזוי, שגם ישגע אותה וגם יצחיק אותנו בטירוף."
הוא תלה בי מבט מפציר. "אתה איתי? אני לא יכול לעשות זאת בלעדיך."
זה נכון. בדרך כלל אני ממציא את התעלולים ויורי הוא זה שמבצע אותם. הוא כבר הסתכן בעבר ופעם אחת כמעט נתפס על חם במשרד של 'מר מנהל' כשהוא מחטט בתיק האישי של תלמיד אחד… אבל בסוף הוא תמיד ניצל. חתול רחוב שכמותו.
"תראה…" התחלתי להגיד. אבל אז, נשמעה דפיקה בדלת.
"לא להיכנס,” ניתרתי על רגליי.
האדם שבחוץ נכנס כל זאת. ג'ני.
"תומר,” אמרה במבטא התאילנדי שלה. היא הושיטה אליי שקית ניילון. “אני צריכה להביא לך את זה.”
"תודה,” אמרתי במהירות ולקחתי ממנה את השקית.
"מה זה?” שאל יורי.
"אין לי מושג,” אמרתי והצצתי לתוך השקית.
הייתה בפנים עוד שקית, מגולגלת, שהכילה כנראה חפץ קטן או שניים.
"מה זה, מה?” יורי זינק כדי להציץ אף הוא. משכתי ממנו את השקית.
"לא חשוב,” אמרתי. פניתי לג'ני. “מאימא?"
"לא, זה מישהו בא למסעדה ביקש שאני אמסור לך. הוא אמר שאתה יודע.”
הייתה לי תחושה מוזרה. “הייתה לו במקרה כיפה שחורה? וחולצת טריקו ירוקה?”
ג'ני כיווצה את עיניה כמנסה להיזכר. “לא ראיתי אם הייתה לו כיפה. והצבע של חולצה… הוא לבש עליה מעיל."
התאכזבתי. זה יכול להיות ההוא מתחנת האוטובוס. אולי הוא לבש מעיל על החולצה. התחלתי לפתוח את השקית הקטנה שבפנים; ואז קלטתי את מבטיו הסקרניים של יורי, ועצרתי.
"תודה ג'ני," בפנים חתומות הכנסתי את השקית לארון. סגרתי את הדלתות כשאני מודע לזעפו של יורי שנותר מחוץ לעניינים. "אם זה מעניין, אספר לך אחר כך מה היה בפנים," הבטחתי לו.
הוא נשך את שפתיו. זה לא סיפק אותו. אבל לא היה אכפת לי. אם מה שבפנים קשור איכשהו לאבא שלי, שהרי הבחור הדתי ההוא מכיר אותי דרכו, אז זה שייך למאגר הסודות הרגישים שאפילו את יורי אני לא משתף בהם. מיד כשיצא מכאן אני אפתח את החבילה ואראה.
לפתע התפרץ אדם נוסף לחדר. הוא התנגש בכוח בג'ני.
"סליחה!" קרא.
זה היה עומר.
לחטוף התנגשות מעומר זה כמו לעמוד מול משאית כשהיא דוהרת לעברך על הכביש המהיר. התאילנדית המסכנה עפה אל הרצפה כמו קופץ באנג'י ששכח את החבל. שמוליק, כמובן, מיהר אליה כדי לשחק משיכות-חבל עם השיער שלה.
"שמוליק, לא!… " מיהרתי להקים את ג'ני תוך שאני ממלמל מילות התנצלות. “עומר, מה קורה? מה זה, כולכם נפלתם עליי היום?”
עומר התיישב על המיטה שלי בהפגנתיות.
" אני יודע שאתם מתכננים משהו על הפושעת. ספרו לי.”
ג'ני הסתלקה מהר מהחדר, שיערה פרוע. היה לי קצת לא נעים ממנה. יורי מצידו המשיך להסתכל על הארון, ואני ידעתי שלא יניח לי עד שלא אספר לו מה יש בפנים.
"דברו,” תבע עומר.
"עומר, אנחנו מבטיחים שאם נתכנן משהו, נגיד לך," אמר יורי. הוא העיף מבט אל המדף. הבנתי שאין על מה לדבר איתו עד שלא אשתף אותו במה שיש בשקית; אז בחוסר רצון בולט קמתי והוצאתי אותה. שניהם הזדקפו בעניין.
“אני חושב שמה שיש בפנים קשור לאבא שלי,” אמרתי. "הדוס ההוא מהאוטובוס, אני חושב שזה הוא שהביא אותה לג'ני.”
אולי משום שהזכרתי את אבא, יורי הרצין מיד. כל הצחוק שלו התנדף.
"למה שהוא יעביר לך חפצים לאכסן? מה אתה, בוידעם?” אמר יורי.
"מה קשור בוידעם, מים חמים,” אמר עומר.
"זה 'בוילר', מטומטם,” אמר יורי. “אני מדבר על בוידעם – מחסן.”
"אני לא יודע למה,” אמרתי בקול כדי להשתיק אותם, ופתחתי את השקית הקטנה. שניהם גחנו משני צידיי כדי להביט אף הם פנימה.
בפנים נחה סכין מתקפלת ופתק מקומט. הם היו בלויים וקצת מלוכלכים, כאילו עברו עליהם כמה תלאות. ושָנִים.
"וואו. נייר ואולר. מדהים," אמר עומר. "עכשיו – אפשר לדבר על הערפדית??”
"סתום ת'פה כבר, עומר,” אמר יורי. “תומר, האולר הזה של אבא שלך?”
מיששתי את הסכין. היא באמת נראתה לי קצת מוכרת.
"יכול להיות,” הודיתי. “למרות שאני לא זוכר אותו כמי שהסתובב עם סכינים עליו.”
הפתק היה קבלה ישנה מאיזה קיוסק. מסוג הניירות שתמיד נשארים בתוך שקיות ניילון של סופרמרקט. יורי נד בראשו באכזבה. “טוב, לא משנה, זרוק את הזבל הזה.”
"חוץ מהאולר,” הוסיף עומר.
"כן,” אמר יורי. “תשמור את האולר.”
קמתי. הם נרתעו. אולי משום שהאוירה בחדר נעשתה מתוחה מדי.
"יאללה,” הכרזתי. “מה אתם יושבים ככה כמו שמוליק כשהוא מטיל צרכים? יש לנו איזה עניין לסדר, לא? עם מכתב שרצינו לכתוב למישהי שרצינו לקבל יפה לבית הספר…”
הם חייכו.
לשניהם היה ברור, שלי כבר יש רעיון טוב מאוד איך ומה בדיוק לכתוב לה.
* * *
בגיל ארבע זה מה שקיבלתי ממנו מתנה ליום ההולדת. סכין.
זו לא הייתה סכין חדה, ואפילו היה לה כיסוי שאפשר להלביש על הלהב ולשחק בו בבטחה, אבל עדיין, זה לא היה משהו שנותנים במתנה לילד בגיל ארבע. אני יודע זאת לפי המהירות שבה אימא החרימה לי את זה. "למה קנית לו את זה? זה נשק," נזפה בו. ואני רק זוכר את הקול המהדהד שלו, הסמכותי, שבקושי נשמע ממנו בבית, עונה לה:
"שילמד."
זהו, שילמד. כבר בגיל ארבע, הייתי צריך להתחיל ללמוד להגן על עצמי.
ואני דווקא רציתי צבעי פנדה. התחלנו לצייר בגן באותה תקופה, והגננת הייתה כל כך מרוצה מכישורי הציור שלי. "אתם צריכים לטפח אותו, זה כישרון צעיר," מצטטת אימא באוזניי את דברי הגננת. אני רק זוכר שהיה ממש כיף למרוח את כל הבריסטול בצבעים הרכים, הריחניים, שנמרחו לי על האצבעות וקצת על הפנים וצבעו את כל הדף באדום וירוק ושחור. במיוחד אהבתי את הצבעים הכהים, הם היו כל כך חזקים על הדף ונראו מרשימים בהרבה מהצהובים והכתומים של שאר ילדי הגן על גבי הדף הלבן. אימא הייתה סופקת כפיים ואומרת "מקסים!" ותולה על המקרר. אבא היה כועס. כל ציור שהבאתי לו הוא כעס, אז למדתי להביא אותם רק לאימא.
פעם אימא לא הייתה בבית אז הבאתי אליו. והעווית הסלידה שלו כשבהה בציור שהחזקתי, כולי גא ומאושר על הישגי, גרמה לכל הגוף שלי להתכווץ בחזרה. רק דבר אחד הוא אמר, אחרי מבט ארוך של שאט נפש:
"אבל מה זה, לעזאזל."
מאז לא העזתי עוד לצייר.
******
בקרוב פרקים נוספים, המשיכו לעקוב באתר!
פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי