פרק ראשון בספר: "הצל של תומר"

היי, כאן ליאת רוטנר

הקדמה קצרה לפני הפרק (לא חובה לקרוא!)

מסתבר שלפני שכתבתי את "זאבים" (ספר המתח הבלשים האהוב – תשאלו עליו בחנות הספרים!), כתבתי אחר לגמרי ואז, אחרי למעלה מעשרים פרקים כשהוא היה כמעטטטט גמור — ויתרתי עליו (כי לא מצאתי סוף מושלם אז כל הספר נגנז), ועכשיו יש לי ספר כמעט גמור שמעולם לא יצא לאור…

טוב, אז כדי שמישהו יפיק ממנו משהו ,
תיהנו
ואם תכתבו לי בתגובות ובמיילים שאהבתם אותו ממש, אולי אני אשקול להוציא אותו בהמשך.

יאללה, מתחילים!

הצל של תומר (שם זמני)

פרק 1.

הכל התחיל כשיאנה הופיעה.
בהתחלה, כשהצטרפתי לחבריי שהביטו בה ובאחיה מגיעים לבית הספר, לא חשדתי בקשר שלה אליי. התיישבתי לצד עמוס בחצר בית הספר, וצפינו בהם. נערה עם תיק גב, ועוד ילד מתולתל שקיפץ בעקבותיה ונראה מבוהל למדי. על הגב שלו היה תלוי ילקוט, מהילקוטים הענקיים האלה שתלמידי הכיתות הנמוכות סוחבים על גבם הצעיר, וממש כואב הלב לראות איך אין שום פרופורציות בין גודל התיק למימדיו הזעירים של הילדון אשר נושא אותו.
"תלמידים חדשים,” שמענו את המורה דליה נאנחת לצידנו. "אתם בטח תרצו להתנכל אליהם כבר בהתחלה. אבל תקבלו אותם יפה. שמעת, עמוס? כמו שצריך.”
"ברור,” אמרתי אני, ומירפקתי בחשאי את עמוס, שהחניק צחוק.
דליה תקעה בנו עיניים מצומצמות ולא הגיבה. היא כבר היתה רגילה להתנהגות המעצבנת של נערים בני 16 וכבר חדלה מלנסות להתמודד מולה. אבל בכל הנוגע אליי היא לגמרי משוכנעת, שאני נער מפונק שחושב שהכל מגיע לו. ושצריך תמיד להוריד אותי. אבל אני מסתדר איתה לא רע… מתנהג בסדר רוב הזמן, ולא נותן לו סיבה ממשית להיטפל אליי.
דליה הלכה. צפיתי בה מתרחקת.
משהו בחזותה של הנערה היה כה מסתורי שהיא ממש גרמה לכולם בחצר להסתכל ולהתלחש לגביהם. אפילו מאיה, שבדרך כלל שום דבר לא היה גורם לה לעזוב באמצע את מעגל החברות הקבוע שלה, בו הרצתה על חשיבות המסקרה בפני נערות ששתו בצמא את דבריה. מאיה הייתה כל כך יפה, שברור שהיא עצמה לא זקוקה למסקרה. ככה, לפחות, דאגתי לציין באוזניה, כדי לשמור לה על הביטחון העצמי. מדהים איך לבחורה כל כך יפה שמתנהגת כאילו היא מלכת העולם, יש ביטחון עצמי בגודל של נמלה.
את פני הנערה – אפילו לא הצלחתי לראות.
כבר עמדתי להסתובב ולעזוב, תוך שאני מפטיר שאין מה לראות כאן. ואז יורי העיר כבדרך אגב:
"היא הייתה בכלא."
בבת אחת עצרתי.
"בכלא?"
שבתי והתבונן בה. לא ניתן היה לראות את פניה, כי שיערה השחור, כמו מפל זפת מבריק באור השמש, הסתיר אותן. היה בזה משהו חינני ומיסתורי, אבל בעיקר – מרתיע. לרגע חשבתי שיורי מתלוצץ; יורי חובב מושבע של ספרי מתח, והוא נהיה די פרנואיד בקטע הזה
"לא שמעת?” אמר בפליאה. הוא הצביע אל הנערה. האצבע שלו התרוממה בזהירות, כמו חששה שמישהו יראה אותה מרחוק.
"אומרים שהיא הייתה שותפה לרצח,” התערבה מאיה. אך הייתה אדישה כשאמרה זאת, כאילו סיפרה שהנערה לומדת עיצוב בקרמיקה בימי שני. "ושהם עברו ללמוד כדי להתחיל מחדש. וכל מיני שטויות כאלה שיש רק בסרטים.”
נשנקתי.
"רוצחת – זה מתלבש בול על תומר!” צחק עמוס וטפח על כתפי. “אבא שלך ישמח…”
אבל המבט שתקעתי בו גרם לו לסגת לאחור. יורי הבין. חברים או לא, כל העניינים לגבי אבא שלי והקשר שלו לפושעים זה לא משהו שמדברים עליו. לא עוד.
בכלל, ידעו חבריי, את המילה "אבא" כדאי להזכיר בנוכחותי רק כשרוצים בעצם להגיד "במבה" ומתבלבלים.
צמצמתי את עיניי וניסיתי להתמקד במראה הנערה, שכולם אמרו עליה שהיא רוצחת. למה להפיץ עליה שמועה כזו? ומוזר מכך: איך זה שיורי ועמוס, במקום לפרוץ בצחוק ולהתחיל להתבדח על זה, נראים דווקא מודאגים? לא מתאים להם. בכל מצב אחר, הם היו מגיבים בחוסר רצינות מובהק.
ואז פתאום היא הביטה היישר אליי.
מיהרתי והפניתי את פניי הצידה. מתוך אינסטינקט. איזו פדיחה. גם באוטובוס קורה שאני בוהה באנשים, סתם כך מתוך חולמנות, ואם הם מרגישים זאת ומשיבים לי מבט זה מביך מאוד. הכי גרוע כשזה קורה עם בנות, ואז הן חושבות שאני מעוניין בהן, כשזה ממש לא ככה.
"היא פשוט – מזעזעת!” קוננה מאיה. מסתבר שבעוד שאנחנו הבנים תהינו לגבי עברה הפלילי של הנערה, מאיה עשתה לה ניתוח אופנתי במשך כל הזמן הזה. “כאילו, תסתכלו על המכנסיים שלה… לא, בעצם, אל תסתכלו. זה אסון. מי הולכת עם כזה ג'ינס אחרי ששנת 2016 חלפה לה כבר? היא זקוקה בדחיפות לעצות שלי.”
"או לשלי,” עלץ יורי. “תסתכלי עליה, היא ממש מזמינה התעללות רגשית!”
"ואתה ממש מזמין בעיטה במפשעה,” ענתה מאיה נחרצות.
"ממך? בכיף,” השיב בקול מתגרה.
והוא אכן חטף בעיטה – אבל לא במפשעה, אלא בצד השני.
גלגלתי עיניים, וחיפשתי שוב את הנערה המוזרה והמלווים שלה.
אבל הם נעלמו.

* * *

נתקלתי בנערה המוזרה כאשר היא נכנסה עם האיש והילד לתוך הבניין. לא התכוונתי להיתקל בהם; בסך הכל רציתי לרוץ לכיתה כדי לקחת את המעיל בזמן ההפסקה, כי כבר התחיל להיות קר בחוץ. מאז שהופיעו התלמידים החדשים בבוקר, לא נראו עוד לעין במשך היום, ושאר הלימודים התנהלו כרגיל כמובן. אבל אז, בהפסקה, כשהחבורה שלנו התגודדה במקום הקבוע שלה בדשא, ואני נאלצתי לקפוץ בחזרה לכיתה כדי לקחת מעיל – נכנסתי לבניין בריצה ונתקלתי, פנים מול פנים, בנערה הזאת.
"א… היי,” אמרתי.
ה"היי" יצא לי בגמגום. מה קורה לך, נזפתי בעצמי. הפעם האחרונה שגמגמת בנוכחות מישהי היה בגיל 10. הייתה ילדה שניצחה במשחק בשיעור ספורט והיא הייתה ממש מגניבה, והיא באה אליי ואמרה לי שבפעם הבאה היא רוצה אותי בקבוצה שלה והתלהבתי אז דיברתי כמו דביל.
"היי,” אמרתי שוב. והפעם בקול יציב.
הנערה הביטה בי בחזרה. השמש נכנסה באותה דקה אל מאחורי העננים, והמסדרון התכסה בצללים, מה שגרם לה להיראות עוד יותר כמו ערפדית. לא ידעתי אם אני מדמיין או שהצללים מתרכזים בדיוק עליה.
"סליחה, לא ראיתי אותך -” התחלתי להתנצל.
"יאנה,” שמענו מישהו צועק מקצה המסדרון.
הנערה הסתובבה במהירות. מפל שיער הזפת המבריק שלה התנופף באויר וכמעט פגע בפניי. ממש פוקהונטס.
"יאנה,” הגבר במשקפי השמש הגיח בין התלמידים המסתובבים. זו הייתה ההפסקה. מראהו יוצא הדופן של ה"ג'ק" הזה, הגזורה מתוך סרטי הפשע האמריקאיים, הייתה לחלוטין לא קשורה לרקע הילדים המתרוצצים, הלועסים מסטיקים ומפטפטים ביניהם.
"חכי לי שם,” נבח האיש. הוא לא היה סימפטי במיוחד למראי. “חכי ואל תזוזי.”
הנערה צייתה. האיש נעלם. מתחתי את הצוואר בעקבותיו. הוא הולך אל חדר המנהל. ואולי חוזר לשם? מה יש לו לדבר כל כך הרבה עם צמר פלדה… אולי הוא מסביר לו איך הוא צריך לנהוג בתלמידים רוצחים. אולי הוא מוסר לו את רשימת התנאים שהמשטרה קבעה בשביל הנערה, שירשו לה להמשיך וללמוד כאן, מבלי להסתבך בצרות.
הנערה שבה והסתובבה אליי. עיניה היו ענקיות – כמו החתול של שרק כשהוא עושה מבט עצוב. ולאישונים היה צבע חום כהה מעורב בבז'. התחשק לי להושיט יד ולגעת בהן כדי לבדוק אם זה אמיתי. היה נדמה שהן עשויות זכוכית.
"אני תומר,” נאלצתי להגיד.
טוב, יכולתי פשוט לעקוף אותה ולרוץ לכיתה. אך משום מה נותרתי ממוסמר במקומי. שהיא תענה לי כבר, נו.
הנערה נשכה את שפתה התחתונה ולא ענתה. ואז, הופיע הילד המתולתל.
"יאנה!” צרח. הוא נתקל בה בכוח מאחור, וכמעט הפיל אותה עלי. אך היא הייתה די יציבה כדי שזה לא יקרה. “הם שוב פעם עושים את זה!”
"אז אל תתקרב אליהם,” דיברה הנערה לראשונה.
היה לה קול עדין אבל גם חזק בצורה בלתי רגילה.
"אבל… אבל…” הילד המתולתל הפסיק לדבר. הוא נעץ כעת מבט היישר בי. ועיניו נפערו לגודל כזה, שכמעט התחרו בעיניה של יאנה.
"הוא!” צווח, והצביע עליי. בה בעת הסתתר מאחורי גבה.
"שתוק,” סיננה יאנה.
"הוא… הוא!” יבב באוזניה. “זה… זה לא הוא ש…?”
"אתה מתבלבל, גיא,” יאנה סובבה אליי את גבה. או יותר נכון את מפל הזפת הבוהק, שהסתיר אותה עד המותניים. “בוא. בוא. ”
"אבל הוא…”
"אמרתי לך לשתוק!”
גם אני וגם הילד קפצנו ממקומנו. הצעקה שבקעה מגרונה הפתיעה את שנינו. הילד ההמום ציית. הוא נשרך בעקבותיה, כשהיא צועדת בתקיפות אל קצה המסדרון ומושכת אותו בידה, מבלי להביט לאחור; ואילו הוא, ילד ממש צנום שהתלתלים שלו היו זקוקים באופן דחוף לתספורת, התקשה ללכת כי המשיך להסתכל אליי ולא קדימה.
במבוכה מסוימת, הרמתי יד רפה, לנופף לו לשלום.
אבל הילד לא החזיר נפנוף. הוא האיץ את הליכתו כדי להיצמד אל יאנה, כאילו מפלצת יורקת אש רשפה אליו כרגע.
כאשר פניתי שוב אל הכיתה, קלטתי פתאום שהנערה הפילה משהו על הרצפה.
התכופפתי להרים את זה.
זה היה צמיד חוטים ורוד, עם אבן חן קטנה.
כמו למאיה, זכרתי. גם לה היה כזה לפני המון זמן. הוא כנראה הלך לה לאיבוד, היא כעסה משום מה כאשר שאלתי. היא אמרה תמיד שזה תכשיט מיוחד עבודת יד שהוכן במיוחד בשבילה, ועל החרוז היה חרוט שמה המלא, 'מאיה גולדי'.
ואז השתנקתי.
כי גם על החרוז הזה היה חרוט "מאיה גולדי".