פרק 7.
תקציר הפרקים הקודמים: יורי והאחרים לוחצים על תומר שיעשה תעלול מרושע ליאנה, "הערפדית". בדיוק כשתומר מסכים, הוא נחלץ להגנתה בפועל כששני הבריונים המסתוריים באים להטריד אותה אחרי הלימודים. מה שהופך כמעט לתגרה אלימה. הודות לכישורי הלחימה המפתיעים שלו הם בורחים, אבל אז גם יאנה, כשלדבריה אסור לה לדבר איתו מפני שהוא "תומר יערי".
אמנות הלחימה היא אולי הדבר היחידי שאבא שלי ממש הותיר בו את חותמו אצלי. מכל שאר הבחינות, הוא היה מעין דמות רפאים בחיי.
כבר בגיל 4, כשחזרתי מהגן בוכה, כי ילד שם כופף לי את המרפק והכאיב לי, אבא הגיב בכעס.
"מה אתה, תינוק?" גער בי. מסתבר שהוא כעס עליי ולא על הילד. "מה פתאום אתה בוכה בגללו?!"
אני המשכתי לבכות. אימא לא הייתה בבית ולא יכולתי להתנחם בזרועותיה. היה לי רק את אבא, גבר גבוה וקשוח, ממעט לדבר ובעצם גם ממעט להיראות בבית, שבכל פעם שהוא נמצא בסביבה חשתי צורך בלתי מוסבר להתנהג יפה, ובשקט.
"הוא… הוא הרביץ לי," יללתי.
אבא תפס לי את היד. עד היום אני זוכר את הכוח של האחיזה ההיא. מספיק כדי לגרום לדמעות להיעלם מיד, כנראה בשל הפחד שעכשיו יכאיבו לי שוב.
"תירגע," ציווה. "תירגע ועכשיו."
לא יודע אם נרגעתי, אבל מה שבטוח שמיהרתי להשתתק.
"בוא אני אסביר לך כמה דברים. קודם כל, אם תמשיך ככה לבכות כמו ילדה קטנה, בכל פעם שמישהו קצת יותר גדול ממך מרביץ לך, כולם יתייחסו אליך כמו אל ילדה קטנה. גם מי שיותר קטן ממך!"
"אבל… הוא לא היה יותר גדול ממני," ניסיתי להסביר.
"עוד יותר גרוע! וזה גם לא משאיר לך תירוצים! היית צריך להחזיר לו, ומיד. אם אתה לא תגן על עצמך, תומי, אף אחד לא יגן עליך."
הוא היה היחיד בכל העולם שקרא לי 'תומי' ולא 'תומר', וזה קצת אירוני בהתחשב בעובדה שהוא גם אחד מאלה שהתייחסו אליי הכי בקשיחות. אפילו אימא המרחמת והמחבקת לא קראה לי בשם חיבה.
"אבל… אבל… אני לא יודע…"
"אתה לא יודע?! אז בוא אני אלמד אותך. שדבר טוב אחד יצא ממך, אם כל שאר הדברים יתפקששו," אמר, ועד היום אין לי מושג למה התכוון.
וכך, שעה שילדים אחרים שיחקו בלרכוב על הגב של אבא שלהם כמו על סוס ברחבי הסלון, אני התבקשתי להעניק אגרופים לכרית שאבא היה מחזיק בין ברכיו לקול העידוד שלו. מהר מאוד למדתי, שלהילחם ולהרביץ אין פירושו להיות אלים. גם הבנתי שהשתיקה התקיפה של אבא שלי היא לא מפני שהוא עומד להתפוצץ בכל רגע, אלא פשוט כי הוא בטוח בעצמו – וזו אולי הסיבה שאימא צייתה לכל מה שהוא אמר, בלי להתווכח וכמעט מבלי לענות, לפחות לא כשאני ראיתי אותם ביחד. אימא ואבא מאוד הסתדרו אחד עם השני. הוא שותק, היא מפטפטת. הוא אומר משהו, היא משתתקת. הוא מופיע בבית לעיתים נדירות – כלומר, ממה שאני יכולתי לראות, כי כשחזר הביתה מדי ערב זה היה אחרי שכבר הלכתי לישון – ואילו היא נמצאת בבית כל הזמן, כל הזמן.
והלחימה הלכה והשתכללה. כשגורי ושאר חבריי נרשמו לחוגים כמו מחשבים, או כדורגל, אני קיבלתי שיעורים פרטיים בקונג פו, אגרוף ולוחמת רחוב. ואת התקופה בה אבא עצמו לימד אותי להיאבק אני זוכר בתור כיף, לא בתור חובה או שיעורי בית. למעשה, הזמנים ההם נרשמו אצלי בזיכרון כטובים בהחלט. בערך בכיתה ב', כשהוא נעלם מחיי, אימא המשיכה לרשום אותי לחוגי לחימה שונים על פי בקשתי ואף אחד בבית הספר כבר לא העז להתעסק איתי. גורי, שהוא ארוך וצנום, ממש התלהב שיש לו חבר נינג'ה, ואפשר להגיד שזו הייתה אחת הסיבות שבגללן נהיינו חברים. הוא בדחן היפראקטיבי שאוהב תעלולים והצקות, ואני – השקט הרציונלי שתמיד חושב צעד קדימה, ואפשר לסמוך עליו, במיוחד אם מישהו מאיים עליך ואתה צריך שאני אטפל בו. נהיינו כמו אחים. ולמרות שעד היום גורי מנסה לשכנע אותי שאלמד אותו את ה"מכה המנצחת שלי", מכת אגרוף מיוחדת שאבא לימד אותי, זה מסוג הדברים שאני שומר לעצמי.
אני לא תמיד גאה בכוח שאני מפגין, לפחות לא במבט לאחור. כבר קרו מקרים שכיסחתי במכות ילדים אחרים, בין אם במהלך קטטה ובין אם כי התערבתי לטובתו של מישהו. אבל תמיד באותו רגע זה נראה לי כמו הדבר הכי נכון לעשות, ואז… לאחר מכן… לא יודע, כשאני חושב על זה, אני טיפה מתחרט. וזה טיפשי. כי למה המחשבות האלו לא מגיעות באותו הרגע? משהו קורה אצלי באותה השעה, ממש בזמן הקרב, שאותו אני לא מבין. אני לא שולט בו. אולי זה יצר ההישרדות, או המיומנות הרבה שרכשתי בלהגן על עצמי, ואולי זה סתם להט הלחימה. מה שבטוח: אי אפשר לעצור אותי כשזה קורה.
פשוט אי אפשר.
אבל הפעם – הפעם, אני לא יודע מה קרה לי באמת.
יאנה לא חברה שלי. היא אפילו לא ידידה שלי. ראבאק, אני בכלל לא בטוח שאני מחבב אותה. וכבר יצא לי לראות בנים מטרידים ומעצבנים בנות, גם בבית הספר וגם בחוץ, ומעולם זה לא ממש הזיז לי. אני נכנס לפעולה רק אם זו מאיה או אחת החברות שלה, כי אז זה חלק מהקבוצה שלי, מה"להקה" אם כבר נכנסים למונחים של טבע והישרדות. אבל יאנה?! למה בכלל יצאתי מבין הצללים? למה הסתכסכתי עם המפוקפקים האלה? למה לא הסתפקתי בלצעוק להם: “תפסיקו, יאללה, מה יש לכם?” ואם הם היו מסרבים הייתי ממשיך הלאה הביתה וגמרנו?
אני לא סופרמן שנחלץ להגנת אחרים. מעולם לא הייתי כזה. אין בי שום תחושה של חובה מוסרית כשאני רואה דברים כאלה מהצד. ולא כזה אכפת לי מיאנה – אם התערבתי לטובתה זה לא היה מתוך אהדה כלפיה. אלא מתוך משהו אחר.
אבל מה?
וכך פסעתי הביתה, כשכולי מהורהר ומבולבל לגמרי.
******
בקרוב פרקים נוספים, המשיכו לעקוב באתר!
פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי