משתעשעים ברעיון לכתוב ספר אפוקליפסה בהשראת הקורונה,
אך אינכם רוצים להיות חלק מטרנד המוני כי צפוי להיות בייבי-בום של ספרים בדיוק כאלה ב2022-2023 ותוהים מה צפוי להפוך לקלישאה או נפוץ ומה עוד מקורי?....
שאלו אותי 😏😏😏
וברצינות, מוצפת בימים אלה פניות מכותבים מתחילים/מנוסים המעוניינים בסדנה או שת''פ לגבי ספר כזה. שמעתי אינספור רעיונות וטוויסטים. דרכי מימוש ובסיסי עלילה. אינני מעבירה שום מידע ושום גילוי מאחד לשני מה האחר עושה, אבל, אני כבר במצב די טוב לתת רמזים ודחיפה מן הכיוונים היותר לעוסים לאפשרויות היותר מקוריות, לפי מוחו הקודח של הכותב הלהוט.
קיצר, זה מעניין לראות את כל זה קורה (קורא....) כמנחה ולא בהכרח ככותבת בעצמי. יש לי כבר השערות מה יתפוס ומה פחות. בינתיים, אני פה למי שעוד אמיץ שרוצה להפתיע, ולהיעזר בהן.
2020 התחילה נפלא, היתה לי תקופה מרהיבה ומסקרנת, ואז הכל התרסק. קשה להיות חיובית ומעודדת כל הזמן, סביבי מי שאני אוהבת צריך עידוד, הקוראים והקהלים שלי לא מולי ולא פוגשים אותי, אני לבד רוב הזמן, גם ההשראה נטשה אותי. קשה לי ואני רוצה להמשיך להיות מעיין אנרגיה ויצירתיות מתפרצים ולא לקמול, אבל ההסגר הזה הורג גם מבפנים. מילא ''החופש'', מה לגבי ההכנסה ומי שלא גר עם החברים או שאר המשפחה שלו באותו בנין?
איך אתם מתמודדים עם המשבר?
לא הייתי מוכן כשהדפיקה בדלת נשמעה. קפצתי. "...כן?" קראתי בחשש.
האמת שלא הייתי אמור להיות בכלל ליד דלת הכניסה עכשיו. היה עליי להיות למטה, במרתף, איפה שנמצאת חנות השיקויים של סבא. עבדתי שם על מתכון חדש. כלומר, לא חדש בפני עצמו, כי הוא הוא היה רשום בספר השיקויים של סבא. אבל חדש בשבילי, כי עד אז יצא לי להכין רק שיקויי כוח ושינויי צורה. לא העזתי לנסות להכין שיקויים מסובכים יותר, כמו התאהבות, או מחיקת זיכרון. סבא אסר עליי לעשות זאת, למען האמת, במכתב שהשאיר אחריו לפני שנעלם באופן מסתורי לפני שבוע. אין לי מושג מתי יחזור, אבל בינתיים, הוא השאיר אותי כאן - ילד חולמני עם הפרעות קשב שלא מצליח אפילו להתרכז בשיעור רגיל בבית הספר - מופקד כמעט לבדי על חנות השיקויים הסודית ביותר בעולם. ואם זה לא מספיק, היה עליי להסתיר את זה מכל אדם בערך, כל מי שהולך על פני האדמה ולא יודע שזה מה שהןלך מתחת לרצפה של הבית הזה... אז לא יכולתי שמי שדפק בדלת, מי-שזה-לא-יהיה, יראה אותי עם מבחנה ביד שמעלה עשן סגול.
שזה בדיוק המצב שהייתי בו אותו רגע.
"מי זה?" צעקתי שנית, כי האורח הלא-קרוא המשיך לדפוק בדלת.
"ענת," נשמע קול עליז של אישה צעירה מעבר לדלת.
היא נשמעה כאילו היא מכירה אותי, וזה הגביר את חשדנותי. "איזו ענת?"
כשאתה ילד נורמלי, לפתוח את הדלת לאנשים זרים זה רעיון רע אבל כשאתה גם רוקח שיקויים סודי הוא אפילו רע יותר.
היא צחקקה. "אתה מיקו, נכון?"
עמדתי נטוע במקומי, בידי אחת המבחנה עם הנוזל הסגול שהעשן שהיתמר ממנה הלך ונחלש, ובידי השניה צנצנת תבלינים שהיה כתוב הכנת השיקויים המוזרים והמסוכנים ביותר בספר של סבא כללה במקרים רבים מוצרים מהמטבח. "כ... כן..."
"דיברנו בטלפון לפני כמה ימים. זוכר? אני עובדת סוציאלית."
הא, נכון.
"באתי כדי לדבר עם סבא שלך, מיקו חמוד.''
"הוא לא בבית.''
היא השתתקה לרגע. קיויתי שהיא הלכה, ואז שוב בקע קולה מעבר לדלת. "יש איזה מבוגר אחר בבית ? בזמן האחרון....?"
החוורתי. רק זה חסר לי, שאנשים יתחילו לשים לב לזה שאני גר לבד בבית, חוץ מהלנה העוזרת שמגיעה בקביעות לסדר ולבשל, ויתחילו לחקור ולדחוף את האף שלהם. "הלנה הייתה פה מקודם, היא יצאה לסידורים," שיקרתי. אך ענת דרשה בקול להיכנס.
בינתיים, טנטון הכלב הציץ מפתח המרתף. ''לאן נעלמת?" קרא.
''ששש!'' סיננתי, ''תתנהג כמו כלב רגיל.'' סימנתי לו ביד ואני לא בטוח שהוא הבין, כי הוא נתן לי את המבט האידיוט הזה של "מה?!" שהוא נותן בי בכל פעם שהוא עושה בדיוק ההפך את מה שביקשתי. ועם המבחנה והעשו מאחורי הגב ניגשתי לפתוח את הדלת.
#מיקובל2 #מיקובל #בקרוב
