בגיל 19 גייסתי עבור ניתוח עיניים לעצמי את כל הכסף שעשיתי מהספרים (כמעט כל הכסף, אם לדייק. השאר הלך על שכר לימוד לכל האוניברסיטה + שכר דירה ומעונות + לימודי נהיגה ורישיון... מעניין איך גם אז לא קלטתי שזה סימן שהספרים באמת מצליחים באופן מופרך, הייתי נאיבית להניח שככה סופר תמיד מקבל).
הלכתי ושילמתי על הניתוח, ילדה בת 19 רועדת מפחד, כי היה לי גם ככה מספר 9 וחצי (!) עם צילינדר (!) כך שהייתי למעשה עיוורת בלי משקפיים וזה היה נורא. זה לא היה ''כי לא נוח'' או ''כי לא יפה'', במקרה שלי ניתוח לייזר לעיניים היה ממש כמעט חובה כדי לחיות חיים נורמלים, במיוחד כאדם צעיר ואוהב חיים שלא יכול לעשות שום פעילות ספורטיבית או כיפית כמו שצריך, אפילו לא ללכת לים. היו לי עדשות מגע אבל במספר שלי הן היו חייבות להיות קשות ועבות וזה היה כמו לתקוע רסיסי זכוכית לתוך העיניים. סיוט. רוח נעימה של בוקר או קרירות אהובה של חורף או יובש קל באויר הפכו לאויבים הכי גדולים שלי. וגם טפטופי גשם ראשון. ושני. ושלישי. וגם מי מלח. וכלור. ושפריצים סוררים מברזיה. ודחיפה בטעות ממישהו בקהל. ומצמוץ חזק מדי. בקיצור, כל העולם כמעט הפך לאוייבי עם המספר המגוחך.
אז. עשיתי ניתוח.
בחברה שנסגרה זמן קצר אחרי הניתוח, בגלל איזו תביעה שהייתה שם ממטופל אחר לגבי התוצאות לטווח הארוך שלו😬😬
ביחד עם הכאבים המטורפים (באמצע הלילה הייתי הולכת לסלון לקבור את הפנים בכריות ולצרוח כדי לא להעיר את אחיותיי והוריי) ותופעות הלואי (עד היום יש לי עיוורון לילה כי האישונים שלי לא מתרחבים מספיק בחושך, וגם האורות ''נמרחים'' לי בכביש בנהיגה) ---- היה עוד משפט אחד קטן בהסכם שלפני הניתוח....
התוצאות עלולות לפוג/להידרדר במידה מסוימת כעבור עשר שנים... למי היה אכפת אז?! קיצר הנה זה בא. אולי שוב אצטרך לגייס כסף לניתוח נוסף. זה אומר ששוב אצטרך לכתוב להיט ענק נוסח טרילוגיית ''קיץ אחד ביחד'', שיפרנס אותי ב200% דברים והכל ילך עליהם. יש לי דז'ה-וו מתחושת המצוקה הכלכלית שליוותה אותי אותה תקופה, ש''לא משנה כמה קשה אני קורעת את התחת, ועוד לא הגעתי לגיל 21 ועוד בלי אוטו, וכבר הכל הולך על דברים שאני חייבת להוציא על חיי.''
תמיד שנאתי משקפיים. הייתי האצנית הכי טובה בביה''ס היסודי אבל הזריזות שלי לא סייעה במשחקי כדור מהם פחדתי, כולם ידעו שהפנים שלי פיתחו פחד ממכות, מהדף כדור, שיעיף לי את המשקפיים. וחוצמיזה שהם חלק מתקופה של כמעט עיוורון כאמור ומוגבלות יומיומית מבאסת, והן מקטינות לי ת'עיניים, ואגב בגלל הניתוח --אסור לי עדשות עכשיו בכלל! 😨
אז... יפה לי?
אז השנה החלטתי לבקש סליחה ----
ממך,
מוח.
כן. מוח שלי אהוב, גיבור, מסכן, אמיץ ועייף.
מופתע? כל שנה - סליחה מההורים סליחה מהחברים סליחה מהבן/ת זוג סליחה מעצמנו - לא ציפית, שהפעם תהיה אתה העומד במרכז ההתנצלות. נכון?
אז סליחה.
סליחה שחשבתי שאתה כל-יכול. שסחטתי אותך עד לקצה במשך שנים, חושבת שזה נורמלי, שזה מובן מאליו. שמנעתי ממך רוגע וקלות-ראש, מחשבות עליזות וחוויות של צחוק ושל "בזבוז זמן" מדי פעם על הדשא עם חברים, כפי שראיתי אחרים עושים לפעמים במקום ללמוד למבחנים באובססיביות.
סליחה שלא הזנתי אותך. שלא הכרתי בך כמקור מופלא ואדיר של אנרגיות, של כוחות ויצירתיות, וחשבתי שאפשר לשאוב ולשאוב ממך בלי לתת בחזרה. סליחה שלקחו לי 32 שנים להבין איזה פסיכי זה החשמל שיש לנו בראש ובלב, איזה כוח על טבעי קסום זה, איזו מתנה. שהנחתי שזה הגיוני וטבעי לגמרי שילדה מתבגרת שורפת שעות וחודשים ושנים בלמידה לבגרויות ולתואר בהצטיינות וגם כותבת ספר כל חודשיים, ושחשבתי שזה לא רק בלתי ראוי להערכה עצמית או לטיפול יאות, אלא להפך - לביקורתיות מחמירה ולהעלאת הסטנדרטים.
סליחה שלא הענקתי לך. שלא נתתי לשנינו אהבה וסיפוק. שנבהלתי מעצמי כשלא היה לי די מעניין או די טוב עם איש X או מקום Y, בלי לקלוט את יכולתך לזהות ולדרוש את האנרגיות הטובות או העניין האינטלקטואלי הדרושים לך במצבים אלה. בלי להתחשב במה שאתה באמת צריך, במה שעושה לך טוב. לי.
סליחה שלא הכרתי בחשיבותה העצומה של אש היצירתיות והתשוקה. וחסכתי אותה ממך. כמו שחוסכים ויטמין קריטי מיצור חי במשך שנים של ריקון מאגרים. שכעסתי עליך כל כך על שנגמרה לך ההשראה בשנים האחרונות, מרוקן, צמא, מאשימה אותך, את ההישחקות, את ההחמרה בהיפראקטיביות, את העידן הסלולרי, את עצמי. ולא מבינה -- שזו לא "המשמעת" ולא "הגיל". זה אתה, נפלא וחכם כתמיד, קורא לי:
תני לי אנרגיה...
אנרגיה.
אש.
אנרגיה. אש.
כמו שמש, כמו תשוקה, אוכל חם, חיבוק. אינסוף האהבה שגועשת בכולנו. מאגר מתערבל של אנרגיות, יצירתיות, תשוקה, השראה. הרצון לתת, הרצון לקבל. חייבים לקבל. חייבים לתת.
נתת שנים רבות כל כך, מוח יקר שלי. ואולי הרבה מעל הממוצע . לא מלמדים אותנו בבתי ספר על הידללות מאגרי אנרגיות פנימיים, על היכולת לקבל -- כמעט כמו שאתה נותן.
תודה, מוח. כעת תורי להטעין אותך.
באנרגיה
אש
ואהבה.
