הצל של תומר – פרק 12: אזהרה

תקציר הפרקים הקודמים: דן מנסה לברר עם אלין מה קרה לצמיד שלה והיא מתחמקת בצורה משונה. יאנה חושדת בו שהוא גנב לה את הצמיד ומתנפלת עליו בצעקות. האריה, האיש המוזר במסעדה, מופיע משום מה במשרד המנהל לשיחה סודית. שני הבריונים שתומר הסתבך איתם מלווים אותו לשם גם כן.

מכל הטיפוסים שבעולם, הייתי חייב ללכת מכות דווקא עם שני אלה. האמסלם הזה נשמע כמו איש רע. ומה הסיפור של החוב של המנהל? לא יודע, זה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי בעיקר זה עד כמה הסתבכתי, בכך שחיממתי עליי את שני הפושעים הצעירים האלה, שללא ספק שוברים ידיים ורגליים של אנשים באותה הקלות שבה הם שוברים עטים. הרי זו הייתה המטרה של הרמז העבה של אריה, לא? אני לא טיפש. וכל שנותר לי לקוות, הוא שאותי הם ישכחו מהר.

בטח יש להם דברים חשובים יותר להתעסק איתם.

כל זה עבר לי בראש, כשחיכיתי שאריה עם ה"טימון ופומבה" האלה שלו ילכו קדימה וייעלמו מהמסדרון, ורק אז יצאתי גם אני. הנחתי שהסכנה חלפה, ושאני יכול כבר ללכת לחצר ולהתגנב לי אל הרחוב כדי לחפש את ישיבת כורם; אך בעודי יוצא מפתח הבניין, הם עדיין היו שם.

והם ראו אותי.

"מיקי, תסתכל," נבח עודד. 

אריה כבר לא היה איתם. מיקי פנה לאחור והבחין בי. לרגע הבהב זעם בפניו, והגבה המחוברת שלו ירדה אל עיניו וכיווצה אותן.

"עזוב," אמר, וחזר להביט קדימה.

"אני מת להכניס לו פצצה," זעק עודד.

"אני יודע. אבל חכה עם זה. אמסלם אמר במפורש: טיפול מסור. זוכר? אז בוא נעשה את זה כמו שצריך."

"ונמשיך לשים עליו עין?"

"ברור. פקודה היא פקודה." הוא דחף את עודד שיבוא איתו, והם פסעו ועזבו את המקום דרך השער הראשי, היכן שעמד המאבטח שהתעלם מהם באופן מוזר.

אוקיי. אני רשמית לחוץ. יש לי תחושה, שהסכין המיסתורית שקיבלתי תשמש לי נשק נלווה לימים הבאים, או סכין אחרת, או משהו. אני צריך להתרגל להחביא אולר בגרביים. ראיתי בסרט איך עושים את זה; והמקרה שלי מחייב.

אך לעת עתה – הייתי מוכרח לסלקם ממוחי. כשנגיע לגשר נחצה אותו. התמודדתי עם השניים האלה בעבר, ואתמודד איתם שוב. חוץ מזה אני יודע איך הדברים האלה עובדים: הכלבים הגדולים והנובחים הם אלה שנושכים הכי חלש. ואני כלב קטן וחכם. עם שיניים חדות חדות.

*

ניצלתי את המולת ההפסקה, כדי לבצע את ההתגנבות החוצה מתוך שטח בית הספר. יש רווח בין סורגי הגדר לא רחוק ממגרש הכדורגל. מסוכן להיראות שם כשכולם בחוץ, אז חיפשתי מקום להסתתר בו עד לאחר הצלצול, וכאשר כולם ייכנסו לכיתות והשטח יהיה ריק, אני אשתחל לי החוצה.

אבל אז חגית תפסה אותי. 

"תומר,” היא קראה לעברי. “בוא הנה. מיד.”

נבהלתי. להיתפס בידי חגית זה גרוע יותר מאשר להיתפס בידי מורה או אפילו המנהל עצמו. 

"כן?” ניגשתי אליה. לבשתי את ההבעה הכי תמימה שיכולתי.

"לוקח את הזמן לפני השיעור, הא?” היא אמרה.

לא הצלחתי לפענח את החיוך החמוץ הזה שלה. “אני בדרך,” גמגמתי.

רק שלא תלווה אותי לכיתה, רק שלא תלווה אותי לכיתה.

"בסדר. רציתי לדבר איתך על משהו,” אמרה. “זה יקח דקה. אתה יכול להגיד למורה שאיחרת כי דיברת איתי.”

זה היה מפתיע.

"בנוגע לתלמידה החדשה.” היא פכרה את אצבעותיה. “ראיתי שאתם מיודדים. וזה נחמד מאוד.”

איפה היא "ראתה", בדיוק? 

"יפה מצידך שאתה ככה מתקרב לתלמידים חדשים. האמת, לא ציפיתי את זה ממך. תמיד חשבתי שהקבוצה שלכם די סגורה, נכון?”

אולי בהפסקה ההיא, חשבתי.

"כן,” אמרתי. 

"אז תן לי רק להגיד לך משהו,” היא קירבה אליי את פרצופה. המשקפיים האופנתיות שלה כלל לא הלמו אותו. הן רק גרמו לה להיראות זקנה יותר. “עצתי לך? שמור ממנה מרחק.”

התפלאתי. “מה? חשבתי שאת…”

"רוצה שתתיידדו איתה? זה יהיה נחמד לראות אותה משתלבת בחברה, אין ספק, אבל ביני לבינך, תומר, ולטובתך, אני מייעצת לך באופן אישי ופרטי – תיזהר. בסדר? אתה לא יודע מאיפה היא באה, מה הרקע. אנחנו עובדים קשה מאוד איתה, ומקוים לטוב, אבל אני ממליצה לך, בעצם מבקשת, שלא תיצור איתה קשרי ידידות. אתה מבין אותי, תומר?”

"לא,” השבתי בכנות. “באמת שלא. את עוברת אחד אחד ומייעצת למי שמתיידד עם יאנה שיתרחק ממנה?”

"לא,” ענתה. “רק לך.”

"סליחה?”

"תומר, אתה ואני יודעים היטב את תחביב הלחימה שלך, וכן, גם את ההיסטוריה הלא ממש מזהירה שלך בבית הספר בכל הקשור להסתבכויות בקטטות עם בנים אחרים. יאנה, היא… תראה, יש טיפוסי נוער מסוימים, שהם סוג של זאבים. אתה מבין למה אני מתכוונת? הם מרגישים ומתנהגים כבודדים מהלהקה הגדולה שלהם, הם אלימים מטבעם, כלומר, עמוק בפנים, לא תמיד זה בא לידי ביטוי בהתנהגות אם הכל בסדר ורגוע. אבל אם רק לוחצים על הכפתורים הנכונים, האלימות מתפרצת. אם מלבים אותם מספיק, הכעס על העולם והשנאה לאנשים שפוגעים בהם פשוט הופכים להרסניים. יש לא מעט בני נוער כאלה, ויאנה היא אחת מהם. חיבור בינה לבינך יהיה מסוכן. אנחנו לא רוצים ללבות את יאנה, אנחנו רוצים לכבות אותה. נכון? אז עשה טובה, לפחות בתקופה הראשונה של הסתגלותה לכאן, אנא, אל תבלה יותר מידי זמן עם יאנה. היא צריכה טיפול עמוק ואינטנסיבי לפני שתהיה מסוגלת לנהל קשרים חברתיים בריאים עם טיפוסים כמוך.”

"כמוני,” חזרתי אחריה בקול צרוד.

"עם… נטיות כמו שלך,” תיקנה. “אני ברורה איתך, תומר? פשוט… תן לזה קצת זמן. מבלי לדון בשאלה האם זה מוקדם מידי או לא להחזיר את יאנה לחינוך בית ספרי רגיל, הרי לא אנו האנשים להתערב בהחלטותיו של בית המשפט, זהו המצב כעת. אז ממך באופן מיוחד אני מבקשת. יש לה עבר ברצח, אל תשכח.”

לא שכחתי.

"ובשם אלוהים, אל תפיץ את השיחה הזו באוזני חבריך,” אמרה, ונעשתה תקיפה יותר. “אני לא רוצה שהדיבורים על יאנה מאחורי גבה יחריפו יותר ממה שהם כעת, זה רק יהרוס לה עוד יותר. אבל הייתי חייבת ללבן איתך את העניין הזה, כאן ועכשיו.”

בחיים לא הייתי מאמין שהשיחה הזו אכן מתרחשת. איך חגית סומכת עליי כל כך? ומי ערב לה שאני לא רץ עכשיו לספר לכל החבר'ה את דעתה המקצועית על יאנה? כל זה נראה לי מוזר אפילו יותר מהעובדה שלא הטריד אותה בכלל שאני מבריז מהשיעור. עובדה, אחרי שסיימה את השיחה וחייכה שוב את חיוכה החמוץ, היא פנתה והלכה, נעלמת לה בפתח הבניין כאילו זה ממש לא משנה שאני עדיין יושב לי בשיחים כשהצלצול לשיעור היה לפני עשר דקות.

עד כמה היאנה הזו מטורפת, שכל העולם משתגע ככה בגללה?

באופן כללי חגית מלחיצה אותי. היא סגנית המנהל אבל היא כאילו הגרוע מהכל: הרדיפות כמו מורים, הסמכות כמו נהל, חוסר המעש בזמן השיעור כמו המאבטח וככה היא מחפשת תלמידים סוררים.

אך לא היה לי פנאי להרהר בה עוד, כי השטח כבר היה נקי. ואני, אחרי שבדקתי שוב שאין איש באזור, זינקתי מבין השיחים והשתחלתי בין סורגי הגדר.

בן רגע הייתי ברחוב. הלכתי כמו גנב, כי עדיין הייתי ליד גדר בית הספר, ועוד היה סיכוי שמישהו יקלוט אותי. אבל כעבור כמה מטרים נרגעתי וצעדתי בגב זקוף. מעט אנשים היו ברחוב. כולם עכשיו בעבודה או בלימודים. בעיקר נשים שדחפו עגלות תינוק, או זקנים שישבו על ספסלים. וגם חתול אחד, שהסתכל עליי במין מבט מאשים כאילו הוא יודע שהברזתי והוא עומד להלשין. חכה שאשסע בך את רקס, חשבתי, והמחשבה על כך הצחיקה אותי. הרי גם אם הייתי מממש את איומי, זה היה נגמר ברקס שרוע על הארץ והחתול יושב עליו בשלוות ניצחון.

לפי המפה של גוגל ישיבת כורם הייתה אמורה להיות ממש במרחק הליכה מבית הספר שלי. הלכתי לפי התרשים, שמח שאני לא צריך לקחת אוטובוס. אבל ככל שהתקדמתי, הלכה וגברה עליי תחושה משונה.

עצרתי. הבטתי סביב.

מישהו עוקב אחריי.

****

המשך יבוא….

*****

הכניסו כתובת מייל כדי לקבל ישירות את הפרק הבא ברגע שיעלה:


2 מחשבות על “הצל של תומר – פרק 12: אזהרה

  1. אין סיכוי את לא עושה את זה למה???
    למה במתח?
    זה מחרפן אותי את חיבת להוציא את פרק 13
    ובבקשה בקצב מהיר אני מתחרפנת
    למה את תמיד מפסיקה במתח
    את סופרת מפחידה (בקטע טוב כאילו)
    את כותבת ללב הילד את ממש מודל הערכה
    מחכה לסדנה שלך ממש
    מקווה לדבר איתך מתי שהוא
    מעריכה ומעריצה ענקית
    אוהבת אותך:)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s