הצל של תומר – פרק 11: החקירה עולה שלב נוסף

תקציר הפרקים הקודמים: תומר מבין שיש קשר אפל כלשהו בינו לבין יאנה, התלמידה החדשה שחבריו מכנים "הערפדית". חבריו מתייחסים אליה בזלזול וחשדנות והוא נמנע מלפגוש בה. שני בריונים לוכדים את תשומת לבו בכך שהם עוקבים אחריה כאילו מישהו מינה אותם לכך. במקביל, תומר מתחיל לקלוט שהעבר של אביו קשור לענין.

פעם בשבועיים  מתקיים שיעור החינוך הגופני  בחצר. בדרך כלל זה בתוך אולם הספורט, ומחלקים אותנו לבנים ולבנות, כאילו חס וחלילה שלא נראה את הבנות קופצות מעל מוט או מתעייפות (מהר, עליי לציין) בטיפוס על חבל. שיעורי החצר הכי אהובים עליי, כי אז כולנו משחקים ביחד, בכדור או במשהו, ואם יש תחרות או משחק אז המורה דווקא מקפיד לערבב אותנו ככל האפשר – שיהיה מספר יחסית שווה בין בנים לבנות. האמת היא שבמשחקי הכדור לרוב מנצחות הקבוצות שיש בהן יותר בנות. לא יודע למה. אנחנו לוקחים אותן בכדורגל ובריצה, כמובן. אבל ברגע שזה כולל מסירות ותפיסות מעבר לרשת, הבנות משום מה מפציצות ממש. כמעט מפחיד לחטוף כדור בראש מלבנת, נניח, או ממיקה. הן זורקות עלינו את הכדורים כאילו עשינו להן משהו. ולנו אסור לזרוק עליהן ככה חזק גם כן, כי אנחנו בנים, וזה יהיה לא ג'נטלמני בעליל.

חיפשתי את יאנה. אבל לא מצאתי. לא הגיוני, הרי היא בכיתה שלנו. והמנהל בחיים לא ירשה לתלמיד חדש להיעדר משיעור ספורט; זה כאילו חוק בסיסי אצלו. רוצה ללמוד אצלנו? – תראה שאתה יודע למסור כדור! מצד שני בנות תמיד נעדרות לפעמים מספורט, להן יש את התירוצים של המחזור החודשי וכל זה. אולי יאנה נפלה על יום כזה. 

אבל לא, מסתבר שהיא באה. היא נשענה שם בצד על גזע עץ, בשיער אסוף ובמכנסיים קצרות כפי שכולנו מתחייבים ללבוש בשיעור ספורט, גם ביום קר כזה.  היה מוזר קצת לראות אותה ככה אחרי שביומיים הראשונים היא לבשה שחור וארוך, וכשהשיער לא מסתיר לה את הפנים.

היא דווקא יפה.

לא כמו מאיה, אבל יפה. מיוחדת כזו. 

כשהיא נשענה כך על הגזע היא נראתה קצת כמו גזורה מתוך פרסומת. בעצם לא פרסומת – סרט. וסרט משובח במיוחד, כזה שכולם רצים לצפות בו והוא שובר קופות בהוליווד.

"יאנה,” ניגשתי אליה.

היא לא שמעה אותי.

"אל תדאגי,” אמרתי בדיוק את מה שידעתי שצריך להגיד כדי שהיא תידלק ותגיב, “אני לא אבקש תמורה על כך שהצלתי את חייך.”

זה עבד כמובן. 

"סליחה?!” ענתה. “הצלת את חיי? טוב שלא נסחפנו. ועל איזו מין תמורה בדיוק חשבת, תרומה לתאי המוח החסרים שלך?”

"את יודעת, עם גישה כזו לא תגיעי לשומקום,” אמרתי ונשמעתי כמו המורה שלנו. וזו גם הייתה הכוונה.

היא נשפה אויר בזלזול. “רואים שלא הבנת מה הלך שם. ולא הבנת לאן הכנסת את עצמך, תומר.”

בפיה זה נשמע רע. לא הבנתי ואילו היא לא ניסתה להסביר. "עזוב אותי," אמרה ושילבה ידיים. היא הביטה לצד השני.

מאחוריי עלו צעקות וצחוקים מכיוון המגרש. החברים שלי היו בעיצומו של משחק סוער. אבל לא התעניינתי בזה כלל. במקום זאת, חיכיתי שיאנה תסתכל עליי שוב.

היא המשיכה להתעלם.

"אני – אני זוכר שהיה לך צמיד," החלטתי לומר.

"יש לי הרבה צמידים," הראתה לי את זרועה.

 “היה אחר, מין צמיד חרוזים כזה. לאן הוא נעלם?"

היא הגיבה בחשדנות. "ממתי אתה שם לב לצמידים של בנות?"

"סתם. הבחנתי במקרה. מה יש, איבדת אותו או משהו כזה?”

המבט שהיא המשיכה לתקוע בי, כבר איים לחורר אותי במצח. אני יכול להישבע שאם היינו נשארים לעמוד כך זה מול זו עוד כמה דקות, היא הייתה מצליחה לשפד לי את הגולגולת רק בכוח העיניים שלה. באמצעות האוויר.

 “לא חשוב,” אמרתי נבוך. הסתובבתי כדי לחזור אל המגרש;. אבל כאשר התחלתי להתרחק מגזע העץ, שמעתי את יאנה רצה פתאום מאחור. 

"חכה!” צעקה.

הסתובבתי. 

הא בחנה אותי בריכוז. "אתה לקחת לי אותו. נכון?"

כל שריריי נקפצו. איך היא יודעת? גילוי עתידות זו תכונה אופיינית לערפדים?

"מה פתאום…"

"בטח שכן." היא התקרבה ותפסה בעוצמה רבה בכתפי. לא האמנתי עד כמה חזקה היא בניגוד למראה החיצוני הצנום שלה. "הוא נעלם לי מאז שנתקלת בי במסדרון. אז שם הוא נפל לי. תחזיר לי אותו.  שומע? או שאני אעשה לך בדיוק מה שהייתי עושה לשני המפגרים ההם שנטפלו אליי, אם הם היו ממשיכים עוד קצת לפני שהגעת."

העמדתי פני לועג, אבל מבפנים נלחצתי. היא ממש הייתה מפחידה.

"משוגעת, תעזבי אותי!"

היא הוסיפה למעוך לי את הכתף; אצבעותיה החדות עם הציפורניים ננעצו חזק וכמעט ניקבו לי את העור מבעד לחולצתי. אבל אז, לפתע פתאום,  הניחה לי. כאילו התחרטה בבת אחת. ולפני שהספקתי להבין מה קורה – הסתובבה והצטרפה לבנות.

מה היא זוממת? אם היא באמת חושבת שלקחתי את הצמיד, היא כבר תחזור אליי.

אבל מאותו רגע ואילך, במהלך כל השיעור, קרה הלא-ייאמן.

עד סוף המשחק של שיעור ספורט ההתנהגות של יאנה השתנתה מהקצה אל הקצה. מבחורה שקטה ומופנמת, שיושבת כל הזמן בצד ולא מפגינה שום עניין בנעשה סביבה, היא הפכה לפתע לבחורה חברתית. אבל חברתית באופן מדהים.כבר כשמאיה ומיקה התווכחו באשמת מי מאיה חטפה כדור במצח, יורי ואני קלטנו את יאנה מפטפטת וצוחקת עם הבנות האחרות.

"זו יאנה?” יורי כמעט התעלף..

"הקוקו בשיער כנראה סידר לה את השכל,” אמר עמוס, שעמד מאחורינו ובהה בה אף הוא. “אסור לה כנראה לפזר את השיער, זה מושך לה את המוח כלפי מטה או משהו.”

עמדנו וניסינו להבין מה השתנה, אבל המשחק הוסיף להתנהל ככה, בלי שסימן לדבר שהשפיע על יאנה נראה לעין. הייתי בטוח שהיא מעמידה פנים בגללי, אולי כדי לגרום לי להסתקרן ולגשת אליה שוב או משהו. אבל לא ידעתי אם זה נכון.

"יאנה, אליי! אליי!” גלי רצה הצידה. יאנה, שהכדור היה אצלה, התעלמה מקריאותיה של גלי. היא פנתה במקום זה אל דפנה שהייתה מולה, וזרקה אליה את הכדור. אך מיד לאחר מכן, שיגרה חיוך מתנצל אל גלי. 

"סליחה, גלי!” צעקה.

אני והבנים יכולנו לאכול את הדשא במגרש עם הסנטר שלנו, באופן שבו פינו נפער. יאנה. מחייכת. ומתנהגת כאחד האדם, או ליתר דיוק אחת הבנות. כמו בחורה נורמלית! קצת קשה להסביר את התחושה שבלצפות בדרקולה, החיוור, האפל ושונא-העולם שמסתגר בטירתו עם הרעמים והעננים סביבה, יוצא פתאום למשחקי כדור כשהוא מצחקק כילד שובב בין פרחים ופרפרים.

“אני יודע למה היא ככה,” לחשתי ליורי, שהיה עסוק מידי בלהיקרע בין צפייה  במאיה מקפצת לבין בהייה ביאנה מדלגת. “מה? למה?” הוא הואיל בטובו לפזול אליי לרגע.

"היא מנסה לשגע אותי. כל ההתנהגות הזו היא הצגה בגללי.”

הוא הנהן. "כן. ברור. מפני שכשאלוהים ברא את השמש ואמר לה לזרוח כל יום בשש בבוקר, היא אמרה 'אבל מה עם תומר לבונטין, שייוולד בשנת 1998 במדינת ישראל, ולא מתאים לו בשעה הזאת?!', ואלוהים הסכים בבהלה ואמר שהוא יסדר את זה מחדש לשעה שבע כי כל העולם מסתובב בשבילך.”

נאנחתי.

כשהמורה לא הסתכלה, ניצלתי את ההזדמנות לבדוק בסמארטפון שלי לגבי ישיבת כורם. התכנון שלי היה לקפוץ לשם אחר הצהריים, או מיד אחרי הלימודים, כדי לחפש את היהושוע הזה. לא בקלות מצאתי באינטרנט את הישיבה הזו, מסתבר שאין כמעט מידע עליה, אבל הנה, ישיבת כורם בירושלים – ואפילו שעות פתיחה. אלא שהישיבה הזאת לא הייתה פנימיה או משהו, כמו שחשבתי בהתחלה. אלא מקום שבו לומדים בבקרים ומסיימים בשתיים עשרה בצהריים. אם יהושוע הולך הביתה אחר כך, אין סיכוי שאמצא אותו כשאגיע. 

אני יכול לנסות וללכת בכל זאת, התעודדתי. 

או שאני יכול פשוט להבריז עכשיו מבית הספר.

תחבתי את הסמארטפון במהירות לכיסי. המורה צעקה שנחזור למשחק, ואז הצלצול נשמע. כולם זנחו בבת אחת את המגרש, בלי שיהיה ממש אכפת לאיש מי מנצח. עקבתי אחרי יאנה. היא המשיכה לפטפט בקלילות עם הבנות, שבעצמן התלהבו משיתוף הפעולה החדש הזה שלה. מאיה, שהפנטזיה שלה על לצרף את יאנה לשורת המשרתות שלה ולעשות לה "מהפך" אופנתי, הייתה המרוצה מכולן. היא הייתה כה נחמדה אל יאנה שנוצר הרושם שהן לקראת התיידדות קרובה. אם זה באמת מה שהולך לקרות, אז שום דבר בעולם יותר לא יפתיע אותי, ומבחינתי גם צבים מעופפים יהיו נוף טבעי אם אתקל בהם.

יורי צדק. אני באמת לא מבין בנות. לרגע אחד הן רוצחות סדרתיות, שמשתקות אותך מרוב עוינות, וברגע השני – בובות חמודות. גם למאיה יש את הקטעים האלה, שהיא יכולה להפוך לאפלה, זועמת, שולפת ציפורניים. אני אף פעם לא מצליח לצפות מתי זה קורה. 

אז אם את מאיה קשה לי לקרוא, על אחת כמה וכמה את יאנה. היא התנהגה באופן לא צפוי, ובלי קשר לעברה הפלילי הייתי מוטרד ממנה – אבל בה בעת, גם סקרן לגביה נורא.

"אתה מבריז?” התפלא יורי,  כשביקשתי ממנו לחפות עליי בשיעור הבא.

"כן, שכחתי את המחברת בבית," שיקרתי.

"טוב. אבל תשתדל לחזור לפני אלגברה, אתה לא רוצה להסתבך עם שמואל עוד יותר. למרות שאני לא בטוח שהוא הגיע היום, צריך לבדוק."

הייתי ממש לחוץ להגיע לישיבת כורם בשעה הקרובה. אם שמואל אכן נעדר היום, אני אוכל לחזור ישירות הביתה אחרי זה. דווקא מתאים לי. עליי לקפוץ לחדר המורים כדי לבדוק אם הוא אכן הגיע… שתי דקות, ואני עף מפה.

 

*******

שתי מורות לועסות פיתות דקות. עומדות באמצע המסדרון כמו שתי מכוניות שעוצרות באמצע הכביש, בנחת, מבלי להתחשב בפקק שהן יוצרות מאחוריהן. טלפונים מצלצלים מתוך חדר המזכירה. היא לא שם, היא צוחקת עם המורה לספרות באיזשהו חדר אחר. הרכז של כיתות ח' מתרוצץ עם ערימת דפים לצילום, נתקל במורות וממלמל סליחה. ומתוך החדר הגדול, שבו הן מתכנסות בכל הפסקה, בוקעת המיית פטפוטים.

אני לא סובל להגיע לאזור של חדר המורים. יש מין אוירה מעיקה כזו, של מועדון פרטי של מורות עם ספלי קפה, שאתה כל הזמן בתחושה שאחד המורים יסתובב אליך ויטיף לך מוסר על משהו. יש ילדים שדווקא מתים על האזור הזה. אוהבים להסתובב כאן בין הרגליים של המורים, להתפרץ לכאן בהפסקות, לשאול דברים, לחפש מורים, אין לי מושג מה עוד. אתם רואים, זו עוד סיבה מדוע לגדול עם הורים יכול לדפוק אותך; אתה מרגיש כל הזמן שאתה צריך אישור של מבוגרים בשביל כל דבר שאתה עושה. אני, בניגוד מוחלט אליהם, דווקא מתרחק מזה ככל האפשר. סמכות של מורים – ומבוגרים בכלל – רק מפריעה לי לבחור את הדרך שלי.

שמואל הגיע. שיט. הוא עמד במטבחון של חדר המורים והכין לו כוס קפה. הבנתי שאצטרך להזדרז עם המעקב שלי אחרי יהושוע אם אני רוצה לחזור בזמן לשיעור שלו. אבל כאשר הסתובבתי, כדי לפנות ולצאת מהמסדרון של חדר המורים, ראיתי מרחוק את דורון – הילד שהסתבך במקומי עם התעלול שעשינו לשמואל המורה.

"פאק," פלטתי. לא היה לי חשק להתווכח איתו; ניכר בו שהוא בצרות. באשמתי כמובן. הוא ישב על הכיסא שמול חדר המזכירות והחזיק ביד את הטופס הצהוב הזה, שתלמידים צריכים למלא כשמורה מטיל עליהם עונש המחייב להישאר אחרי הלימודים. קדימה תומר, אחת שתיים, פקדתי על עצמי, והלכתי בדרך העוקפת המובילה ליציאה: דרך משרד המנהל.

המנהל ישב במשרד שלו. הדלת הייתה סגורה. הייתי פה כל כך הרבה פעמים כבר, יושב מחוץ למשרדו ומחכה שיכניס אותי וישמע למה הפעם המורים שלחו אותי אליו, שכבר ידעתי מתי הוא בפנים ומתי הוא הלך הביתה. התריסים של חלון המשרד שלו היו מוגפים למחצה – מה שאומר שמתנהלת שם פגישה חשובה מאוד, או שהוא אוכל את ארוחת הצהריים שלו. עם מקלות סיניים מגוחכים.

פתאום עצרתי. הקול שבקע מתוך המשרד היה מוכר לי.

אריה.

אריה, מהמסעדה. 

"נו, מיכאל, מה יהיה?" 

מה הוא עושה בפנים?! סקרנותי התעוררה. אין לו ילד שלומד כאן. הטיתי אוזן בעדינות, משתדל להסתיר את העובדה שאני מציץ אל חלון המשרד אשר פנה אל המסדרון.

"הכל טוב, אריה,” ענה לו קולו הלחוץ והמבוהל של המנהל.

מבעד לחרכי התריסים ראיתי חלקים מהמשרד. פזלתי כדי לוודא, שהמורה היחידה שעוד הייתה בטווח הראייה שלי שקועה עמוק באכילת הפיתה שלה, והתקרבתי אל החלון.

אריה ישב בפנים. בנוחות רבה, כאילו זה המשרד שלו ולא של המנהל. שמתי לב שהוא ישב בכיסא מרופד על גלגלים ולא בכיסא הפלסטיק המסכן עליו מושיבים אותנו התלמידים כשאנו באים למנהל. זה הכיסא של המזכירה, קלטתי, היא הסיעה את הכיסא לכאן בשבילו. עד כמה המנהל מכבד אותו?

"ורוחמה, מה שלומה?" המשיך אריה. בניגוד גמור למנהל, קולו היה רגוע ונינוח – כמעט  שבע-רצון.

"טוב, תודה,” ענה המנהל. מהטון של שניהם היה ברור שזו שיחת נימוסין מאולצת, רק פתיח לדבר האמיתי.

אריה  שלח יד לפשפש בכיסו. ניחשתי שהוא עומד להוציא חבילת שטרות. זה תמיד מה שהוא מוציא כשהוא מפשפש בכיס במסעדה שלנו. וזה תמיד יותר כסף ממה שצריך. אבל לא; הוא הוציא סיגריות.

"רוצה?” הושיט להמנהל את החפיסה.

"אני לא מעשן,” ענה המנהל.

אריה  לא קלט את הרמז, או שקלט והתעלם בכוונה כדי להראות שלא מזיז לו, והצית לעצמו סיגריה.

"ובכן.. אמסלם עושה לי בעיות,” אמר.

המנהל, הלוא הוא מיכאל, הלוא הוא מנהל בית הספר שאמור להיות איש קשוח ומלא-כוח, כמעט השתין במכנסיים מדיבורו של אריה. לפחות כך זה ניכר. 

"הוא 'בעיות' שלך, לא שלי," התיז כתגובה.

אריה נותר שליו. הוא הושיט את הסיגריה אל השולחן והפיל מעט מהאפר על הדפים שהיו עליו. 

"זה 'בעיות' של שנינו,” הדגיש. ונימת קולו לא השתנתה.

המנהל משך בצווארונו. הוא הזיע בצוואר.

"אריה,” אמר וניסה לחייך, "אתה יודע שאני משתדל. באיומים הרי לא נשיג שום דבר… נכון? שנינו… שנינו אנשים בוגרים. בוא ננסה לסגור את זה בלי לערב את אמסלם. כלומר, יותר מדי."

אריה לקח נשימה עמוקה. מהסוג שלוקחים הורים מתוסכלים, כשהם יושבים עם המחנך של הילד שלהם, שפשוט ממאן להתנהג למופת.

"חבל," אמר. "חבל שנתחיל לדבר רק שנינו, מיכאל. דווקא המעורבות של אמסלם שומרת על כל העניין הזה נקי ושקט. כשאני מתחיל לדאוג בעצמי לעניינים שלי, אני חייב להתוודות בפניך, זה תמיד יורד באיזשהו שלב לפסים אישיים."

הוא הפנה את ראשו לאחור. "חבר'ה, תתקרבו," אמר.

אותו חלק של המשרד היה מוסתר מעיניי, מעבר לתריס. אך כעת הגיחו משם שני הטיפוסים שאליהם דיבר אריה ועברו אל החלק שיכולתי לראות, קרוב לשולחן של המנהל. וכשראיתי מי אלה, כמעט נפלתי.

"תכיר," אמר אריה. "אלה הם מיקי ועודד."

הם התייצבו משני צידיו כמו שומרי ראש. המנהל, שלא ידע איך להתמודד עם הסיטואציה, חייך בבדיחות ואז נבוך, ואז שוב חייך ושוב נבוך. "והם מי?" אמר. 

"סתם חברים שלי," ענה אריה בקול צונן. " תגידו יפה שלום.”

עודד הרים יד לשלום, וחייך חיוך שגרם לעיניו כמעט להיבלע מתחת לגבותיו העבות. מיקי, הנמוך, בקושי מצמץ.

"זה הוא, אריה?” נבח. 

"שתוק, מיקי, לא נתתי לך אישור לדבר,” אמר אריה. הוא התרווח על משענת כסאו. “אז אתה מבין, מיכאל, זה המצב. אני מבחינתי הייתי יכול אולי לתת לך עוד קצת זמן, עוד קצת מרחב, אבל תבין אותי, אני עובד עם אמסלם. ולוח הזמנים שלנו מאוד מתוקתק. החוב שלך הוכפל, אני לא צריך להזכיר לך את זה. ואתה אפילו לא בחצי הדרך להשלים אותו.”

המנהל מתח את הצווארון מהצוואר שלי כדי לבלוע רוק. הוא כמו נחנק.

"בוא נהיה רגועים רגע, אריה," ביקש.

אריה סימן בידו אל עודד, המגודל מבין השניים. עודד צעד קדימה ולקח את העט של המנהל; הוא לחץ עליו באגודל. נשמע "קראק", והעט נשבר.

"מקווה שזה לא היה העט היחיד שלך,” אמר מיד אריה כמתנצל.

עכשיו המנהל באמת הראה סימני חנק.

"טוב, עטים אפשר להחליף," הוסיף אריה. "אבל יש דברים שנשברים ואי אפשר להחליף אותם, אתה יודע, רק לחכות שיתאחו."

"בבקשה ממך, אריה,” המצוקה הלכה וגברה עליו. “רק בוא לא נגיע לאיומים.”

"איזה איומים? אתה שמעת אותי מאיים?” הוא פנה אל השניים. “מיקי, עודד, אתם שמעתם אותי מאיים?”

מיקי מיהר לנענע בראשו לשלילה, מבלי שהסיר מהמנהל את מבטו התקיף, ואילו עודד התבלבל מעט. “מה, מתי, עכשיו?” שאל. “באיזה חלק של השיחה? לא שמעתי את הכל, קצת חלמתי בחלק מהמשפטים—”

אריה גנח. מיקי הושיט יד אל עודד וחבט לו בעורף.

"…כמו שאמרתי, אנחנו לא מאיימים, מיכאל,” המשיך אריה. “אנחנו רק מדברים. מיקי ועודד לא עובדים בשבילי אלא בשביל אמסלם. והם רק ילדים, ואתה יודע איך זה עם ילדים. זאבים קטנים. לא תמיד שולטים בעצמם.”

המנהל נשם עמוקות.

"הבנתי אותך," אמר. 

אריה הציץ בשעונו. “אני בטוח. נראה לי שבינתיים סיימנו, אני קצת ממהר.”

"להביא לך עוד קפה לפני שתלך?" המנהל אמר מתוך אילוץ, למרות שניכר בו היטב שהוא משתוקק שיעופו כבר. “אם יש לך עוד דברים להוסיף אני כמובן פנוי בשבילך כמה שתרצה…"

"לא, אני באמת צריך ללכת,” השיב אריה בטון אדיב.

הוא קם, ומיקי ועודד זזו לכיוון הדלת, כממתינים לו שיצא לפניהם. אני מיהרתי להישען על הקיר מאחורי העציץ הענק שעמד בין החלון לבין דלת המשרד, כך שהם לא הבחינו בי כאשר יצאו. אריה ראשון, ומיקי אחריו. עודד, האחרון שנותר בפנים, הסתובב אל המנהל והביט בעט השבור שעל השולחן.

"באמת יש לך עוד כמה מיותרים?” שאל. 

המנהל הנהן באיטיות כרובוט.

"גם לי תמיד יש עטים מיותרים בתיק,” סיפר בקול נלהב. “כי אתה תמיד נתקע בלי, אתה מבין? אם פתאום אתה צריך לרשום משהו, ואין עט באזור, ואז אתה חושב איזה מעצבן זה שלאף אחד אין עט, אז אתה יודע איזה כיף זה שפתאום אתה נזכר שכן יש לך אחד, כלומר חוץ מהפעמים שהפקק נפתח לך בתיק ונהיים לך כתמים של דיו? כי דיו לא יורד, זה כמו מיץ של גמבה. אני יודע כי גם גמבה יש לי תמיד בתיק. זה טוב למקרה ש…”

זרועו של מיקי שוב הושטה פנימה מעבר לפתח, ומשכה איתה בגסות את עודד החוצה.


2 מחשבות על “הצל של תומר – פרק 11: החקירה עולה שלב נוסף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s