אבל בחלומות, אהבתה עצומה ולוהטת כל כך. למי, אינה יודעת, לא אל ההוא מן העבר ולא אל הזה מן ההווה אלא לאחר, מעורפל – אוסף נטול פגמים של כל מה שהשתוקקה אליו. ואותו חסר השם, חסר הממשות, ממשי יותר מכל דבר אשר הכירה. האם מציאותו מקרינה אל החלום או שמא חלומה יצר אותו. מתוך סחרור הרגשות נדמה כי סביר יותר שהוא ממציא אותה. והיא מומצאת מחדש בכל פעם על ידו, מזגזגת מחלום לחלום, פולשת לתחומים ססגוניים שלא יהיו מנת חלקה בעולם שמעבר ליקיצה. החלום הוא מפלט למחוסרי האהבה. ואולי מקלט לחנוקי האהבה. עבורה זה היינו הך, שכן אהבתם של היחידים שהיא איפשרה את התקרבותם כילתה את כוחותיה. ראתה בנתינתם ציפייה סמויה לקבלה, כל העת, כל העת, כי מי יבחר לתת לה ללא תמורה.
בחושך אפשר להמציא הכל, כי החושך עצמו ממציא הכול. את כל האין הטהור שנדחס לתוכו, מלא בריקנות, וגם אותה, הרי את עצמה היא אינה רואה, כמעט שגם אינה שומעת, רק מחשבותיה מתאיידות אי שם. מדוע אנשים פוחדים מהחושך. אנשים פוחדים מהכלום, מלא להיות קיים, ואולי בעצם הם פוחדים שכלום לא קיים מלבדם.
ברגע שיצעד פנימה יום חדש, צעקני, מתלהם – היא תתעורר לנחשול מהלומות וחבטות מצד עולם דוקר ומואר.
והיא מפקידה עצמה לחסדיו של החושך של אחרי החלום, שבדממתו צורחות מחשבותיה כלהקות עורבים מטורפות וניקוריהם טופפים סביבה. לא להקיץ, לא להסתנוור, רק להפליג בו במרחבי אין-קץ החשכות של תודעתה. ובין חלום לחלום היא נותרת, ריקה מאהבה לעצמה ודחוסה מאהבתם של אחרים שלא ידעה מה לעשות בה.