תקציר הפרקים הקודמים: תומר מבין שיש קשר אפל כלשהו בינו לבין יאנה, התלמידה החדשה שחבריו מכנים "הערפדית". שקית מסתורית נשלחת אליו ואמו מתנהגת בצורה מוזרה לגבי זה, ומשביעה את תומר שלא ינסה לחקור מה קרה בגורל אביו כי אנשים מסוכנים מחפשים אחריו. אבל תומר נחוש בדעתו למצוא את יהושוע – בחור מהעבר של אביו שפגש אותו באוטובוס – והרמז היחידי שיש לו הוא הכיתוב על גב חולצתו של יהושוע, "ישיבת כורם".
פרק עשירי: היחס של מאיה
"גם היום הם כולם מסתכלים עליה כמו על מפלצת.”
יורי ואני הבטנו ביאנה, כשהיא יצאה מפתח הבניין בהפסקה אל החצר. יורי אמר זאת מתוך גיחוך – ולא רחמים. ואילו אני השבתי: "זה לא נורא. בטח בעיניה, אנחנו חייזרים עם מנת משכל של קקטוס.”
זהו היום השני שלה בבית הספר, וגם הפעם, היא הייתה מטילת אימה למדי עם ההבעה האפלה שלה ובגדיה השחורים. מאז שהגיעה עוד לא ראיתי אותה מדברת עם אף אחד. יורי, שלומד איתה באותה מגמה, מספר שהיא פשוט באה לכיתה ומיד קוברת את עיניה במחברת ולא מרימה אותן עד לסוף השיעור. היא אפילו לא צוחקת מהבדיחות וההערות שיורי מגלגל במהלך השיעור, כפי שכל הכיתה עושה.
"בקצב הזה,” הכריז, “לא רק שלא יהיו לה חברים, גם יחרימו אותה.”
"למה, כי היא לא מבינה את ההומור שלך?” אמרתי.
יורי לא ענה, ורק פנה לצעוק אל גלי שתביא גם לו קצת במבה, כי היא בדיוק פתחה שקית וכיבדה את מאיה ואת מיקה.
אני הסתכלתי על יאנה, וראיתי שהיא פוזלת לעברנו. הלכה לה מעט שפופה ובידיים שלובות, והיה ברור לגמרי שהיא קלטה אותנו וזה מה שגרם לה ללכת פתאום מהר יותר ובכיוון השני. לא ידעתי אם זה בגללי, או בגלל מאיה, שכשהבחינה גם היא ביאנה קמה לפתע ממקומה והרימה את ידה.
"הי!” היא צעקה.
יאנה שוב עצרה. והפעם, מופתעת ממש. מסרבת בטח להאמין שמלכת השכבה באמת קוראת לה. מיד היא המשיכה ללכת בשביל המוליך אל הקצה השני של רחבת הדשא, כאילו מאיה בעצם התכוונה למישהו אחר.
"הי, את!” מאיה צעקה שוב. “את… איך קוראים לה… נו, מה אתם צוחקים? איך קוראים לה?! …אה! אניה! אניה!”
יאנה המשיכה ללכת כלא שומעת. הנחתי שהיא משתוקקת להדליק לה איזה טיל כדי לעוף איתו ולהתפוצץ במקום אחר.
"מה את הולכת?! אניה!!”
היא עצרה בפעם האחרונה, כמו הבינה שזה לא ייעלם. תיארתי לעצמי שהיא יודעת היטב שבתור תלמידה חדשה, היא לא יכולה להתעלם ממאיה לנצח, הרי מה לעשות שהיא הכי מקובלת – וזה מחייב להתייחס אליה איכשהו. חוק ברזל בחברה. אם גם ממנה היא תתעלם זה כבר יתחיל לסבך אותה. מסכנה, חשבתי, הרי עד עכשיו היא הצליחה להסתדר לא רע בקרב התלמידים האחרים – על ידי כך שפשוט התעלמה מהם. אם עכשיו היא תיאלץ להגיב… היא בטח תסבול נורא.
היא הפנתה אלינו סוף סוף את פניה.
"זה לא אניה,” השיבה בהטעמה. “זה יאנה.”
מאיה התפלאה, כאילו מגוחך להעלות על הדעת שהתבלבלה בשם. אבל היא התגברה על הפתעתה מהר מאוד. “יאנה, יאנה,” השיבה כמתרצה. וכרגיל, נתנה לכולנו הרגשה שבעצם היא צודקת ושיאנה עצמה שכחה איך קוראים לה. אין, אין על הביטחון העצמי של הבחורה הזאת. “בואי הנה, יאנה.”
יורי ועמוס התפקעו מצחוק. יאנה הייתה מבוישת וזועמת, אבל ניגשה אלינו.
“שלום,” אמרה.
ה"שלום" שלה הצחיק אותם עוד יותר.
"למה את ככה מתנתקת?” שאלה מאיה בחביבות. היא ניגשה אליה עם חיוך רחב. “בואי, אני אכיר לך את החברים.”
היא אחזה בידה. יאנה, שלא ציפתה למגע, נרתעה.
"מה יש,” מאיה נבהלה. כנראה פחדה שיאנה מתוך אינסטינקט תרביץ לה או משהו. “כולה נגעתי בך.”
"סליחה,” אמרה יאנה בבלבול.
שוב מאיה הרשימה אותי ביכולתה לגרום אפילו ליאנה צורך להתנצל.
"טוב. אז… אני מאיה,” מאיה הניפה את שערה לאחורה. באותו רגע הזכירה ממש דוגמנית מתוך פרסומת לשמפו. “וזאת גלי, וזאת מיקה. וזה יורי. וזה עמוס. וזה תומר.”
היא השתהתה על כל אחד כשאמרה את שמו, נתנה לו רגע לנופף בחיוך מנומס. לשניה קצרה, חשבתי שהבנות באמת מתלהבות להתיידד עם יאנה. אך לא יכולתי שלא להבחין שהחיוכים "המנומסים" של גלי ומיקה היו מעוותים קצת, חשדניים, ובעצם הן בכלל לא הסתכלו לה על הפרצוף אלא במה שהיא לובשת. או אולי בגיזרה שלה. מיקה עצמה הייתה שמנה וגלי רזה להחריד, ואני ויורי תמיד תהנוי זה כי אם מיקה אוכלת לה את כל הסנדויצ'ים.
יורי ועמוס, לעומתן, כן הסתכלו לה בעיניים וכן חייכו חיוכים רחבים; אבל אולי זה מה שגרם לה לסגת מעט בחוסר נוחות, כי הם היו רחבים מידי.עמוס נראה כאילו הוא ממש מאושר שעוד בת מצטרפת לחבורה, וסקר אותה בדקדקנות של נשר מסטול האומד את טרפו. כן, מסתבר שיש שילוב כזה – וקוראים לו הפרצוף של עמוס כשהוא בוחן נערה חדשה. יאנה מצידה בהתה בשריריו הגדולים שכמו איימו לפוצץ את הגופיה שלבש, וניחשתי שהיא משערת שזה מעיד על הגודל הנגדי של המוח שלו.אפשר להבין אותה, כי עמוס נראה בדיוק כמו הערסים האלה שלא מהססים לפנות בגסות אל בחורות זרות ברחוב, ורק יושבים להם על הברזילים ומשגרים הערות מגעילות לעוברים ושבים.
יורי היה הכי גרוע. כי הוא לא רק חייך, אלא גם קד בדרמטיות וגרם לגלי ולמיקה לצחקק.
עיניה של יאנה יקדו משנאה.
"אז מה קורה? ספרי קצת על עצמך.” מאיה מרפקה אותה בעליצות.
עליי היא לא הסתכלה בכלל. כאילו לא הייתי שם. בעצם, ההפך: היא ממש הפנתה את המבט הצידה בכל פעם שהוא קצת התקרב אליי, כאילו הייתי אלומת אור מסנוורת במיוחד.
"נו, מה יש? אל תתביישי!” קראה מאיה.
יאנה השתעלה.
"אהמ… אז, אני חדשה פה.”
"את זה אנחנו יודעים,” אמרה גלי, וכולם צחקו.
"די, אל תהיו רעים. בואי, שבי. את רוצה משהו לשתות? עמוס, תעביר לה את הקולה שלך. יאללה! בלי תלונות.”
מיקה הסבירה בגיחוך שעמוס כל הזמן מדבר על זה שהוא צריך לצרוך סוכר כל הזמן בשביל שיש לו "דלק לשרירים", כהגדרתו. אז הוא תמיד מסתובב עם בקבוק קולה.
יאנה החלה לספר, בעידודה של מאיה, מאיזו עיר באה, ואיך קוראים לאחיה הקטן שבא איתה הנה. אך היא לא הספיקה לדבר הרבה. כי מאיה מהר מאוד שבה ודיברה, ויורי התלוצץ והקניט אותה, ומיקה השתיקה אותו, ואני גיחכתי מבלי להרגיש.
יאנה נראתה כמי ששאבו ממנה את כל הביטחון העצמי, פלוס הרצון לחיות. היא התכווצה במקומה.
"אנחנו פה – חבורה, שתדעי,” אמרה מאיה בקול. היא סימנה באצבעותיה מעין גדר בלתי נראית. “אנחנו חברים ואנחנו קבוצה. יש לנו את הבדיחות שלנו, הבילויים שלנו, הכל.”
היא ללא ספק אמרה זאת כאילו אין ליאנה שום דרך להיכנס לתוכם גם אם אחלום על כך.
"ומה הסיפור שלך – למה את מתלבשת ככה?” היא תפסה בפרק ידה. “כולם חושבים שאת ערפדית! ואת דווקא יפה. לא חבל? תשקיעי קצת. אם היית בחבורה שלנו… היית מסתובבת איתי והייתי מלמדת אותך כמה טיפים.”
מי בכלל רוצה להיות בחבורה שלכם, אמר מבטה של יאנה.
"דווקא ערפדית זה סקסי,” קרא יורי.
"אתה, יתנו לך בת רזה עם שיער ארוך, והכל יהיה לך סקסי,” סנטה בו גלי.
"וי, יורי, אתה זוכר איך ראינו כולנו את הסרט האחרון של דימדומים?” מאיה המשיכה לנפנף במותג ה"חבורה" שלה, שיאנה אינה חלק ממנו כפי שהבהירה. “זוכר, זוכר "כל הערפדיות מוצצות דם"… איך הרגת אותי בקטע הזה! אה,” היא כאילו נזכרה פתאום שאני עוד שם, “זה פשוט משהו שאנחנו עושים לפעמים, רואים סרטים ביחד. ויש לנו על זה צחוקים פרטיים. את לא תביני.”
היא הניפה שוב את שערה לאחור כשפנתה אל יורי, והשערות שלה כמעט חבטו ליאנה בסנטר.
"הולכים היום?” שאלה אותי ועמוס. לא אמרה לאן.
"קבענו, לא?” אמר עמוס, והסתכ לעל המותניים של יאנה. או קצת יותר למעלה.
"כן, אבל לך תדע אתה עם האימונים שלך, יכול להבריז,” צחקקה מאיה.
"מהיציאה הקבועה שלנו? הגזמת,” אמר עמוס. הוא נשען עליי. אני המשכתי לשתוק, אבל נעצתי מבט ביאנה. עדיין, היא לא השיבה לי מבט. פתאום הייתה לי תחושה שזה בכלל לא קשור לעובדה שהצלתי אותה מאבי ודורון. פתאום הרגשתי, שזה למעשה נובע ממשהו שהיא כבר חשבה עליי מראש, או יודעת עליי מראש. כאילו אמרו לה משהו, או הזהירו אותה מפניי, משום מה.
"בקיצור, אניה, תרשי לי לתת לך עצה? היום תלכי לקניון וקונה כמה בגדים נורמליים. עם צבעים,” אמרה מאיה והחזיקה לה את היד בפתאומיות בפעם השלישית. הפעם באמת חששתי שיאנה תחטיף לה סטירה. “ואת נפטרת מהפוזה האפלה הזו, אנשים עוד ידברו עלייך פה מאחורי הגב. וחבל לי, כאילו. מרחמת עלייך. הי, מה זה?”
היא הסתכלה על היד שלה.
"תראי רגע,” היא הידקה את אחיזתה בפרק ידה, שעליו יאנה ענדה את כל הצמידים שלה, והיו הרבה כאלה. היא קירבה אותו אל עיניה.
"אני לא מאמינה,” צעקה. “תראו את הצמיד הזה!”
היא הניפה אל על את היד.
"…היא עונדת את הצמיד של הצעצועים של "ביצי קינדר,” קראה מבודחת. היא הצביעה על אחד הצמידים, זה שעשוי מחרוזי פלסטיק גדולים. “איזו חמודה! עונדת צעצוע… חחח…”
הבנות העוו את פניהן בסלידה, ויורי ועמוס צחקו.
"זה חמוד,” אמרה מאיה בסלחנות, “אבל באמת, אניה, אנחנו לא קצת מבוגרים בשביל השטויות האלו?”
יאנה לא הקשיבה בכלל. היא מיהרה לבדוק את ידה.
נשנקתי. כעת היא גילתה לראשונה שחסר לה צמיד. היו לה כמה, וכעת אחד איננו. צמיד החוטים – ההוא שנפל לה ואני מצאתי ולא סיפרתי לאיש.
היא הלבינה כסיד.
"הלו, מה בסך הכל אמרתי?” התרעמה מאיה, כי יאנה פשוט הסתובבה ועזבה את המקום בריצה.
"משוגעת, אמרתי לך,” אמרה מיקה.
"בסדר, נו, רציתי לעזור לה. אין לך לב?” ענתה מאיה.
הם כולם חזרו לפטפט ולקחו עוד במבה מגלי. העמדתי פנים שאני מתעניין בשיחה אך בלבי שאלתי את עצמי בתמיהה, כמה כבר שווה צמיד החוטים הזול הזה, שאיבודו גורם ליאנה פאניקה שכזאת.
******
סערות הרגש האלו.
רישעות של אנשים, חוסר אונים של אנשים אחרים. זה בא עליך בעוצמות, כמעט "בלתי אפשרי" להרגשה.
החיים רק התחילו, וכבר נדמה שהזדקנתי כל כך, כאילו אני לא בן 17 אלא בן 71. ה"מבוגרים" האמיתיים יגידו לנו שכן, אנחנו צעירים, עוד לא ראינו כלום, עוד לא הרגשנו כלום. מה שאנו מרגישים בגיל הזה זו ודאי סתם סערה של גיל ההתבגרות. כן, הורמונים, זה הכל. ככה הם מבטלים כלאחר יד את התובנות העמוקות ביותר שלנו, מתייחסים בזלזול לרגשותינו. שום דבר ממה שאתה חושב או מרגיש לא יכול להיות רציני, אם אתה רק בן 17. אח, גיל הנעורים המתוק! אתה אמור להיות מאושר, לא? אז למה אתה לא מאושר? הם מתפלאים, מנידים בראשם. יום אחד תבין מה הם החיים האמיתיים ואז תתגעגע לגיל הזה, ולכל האושר שהרגשת…
אז אני לא יודע מה הקטע שלהם, אבל אם כך הם מדברים על גיל ההתבגרות, הם ככל הנראה סניליים.
******
ממש לא היה לי נעים לראות את ההתייחסות של מאיה אל יאנה, אבל לא יכולתי לומר כלום. זה גם קצת מגוחך, הרי התעלול שיורי ואני מתכוונים להוציא היום לפועל הוא אכזרי עוד יותר, ובכל זאת ההתנהגות הנשית הצבועה הזו מרגישה לי עוד יותר גרועה מזה. אולי אני סתם "בן". אבל באמת, תהרגו אותי, אני עצמי לא הייתי מסוגל להתנהג ככה.
אם כבר בחרת להיות רעה, מאיה, למה לא פשוט להטמין לה ג'וק בתיק וגמרנו?
"אתה חושב כמו בן,” יורי אישש את תחושותיי, כשישבנו אחר כך יחד בשיעור, מנצלים את המיית הפטפוטים כדי להחליף רשמים מאירועי אותה הפסקה. “'אוי, איזו מסכנה יאנה, מלכת הכיתה מתעללת בה'…” יאללה, צא מזה. ככה זה בנות וככה הן עובדות. זה לא צריך לחדש לך כלום. הרי בנות נופלות לרגליך כל יום.”
נאנחתי. “וגם אותן אני לא מבין.”
"מה, על זה שהן נופלות לרגליך? כן, על זה גם אני לא מבין אותן…”
בעטתי בו מתחת לשולחן. האידיוט צעק "אחחח!” וחטף נזיפה מהמורה.
חשבתי על הצמיד, שעוד נח אצלי בתיק, ושמשום מה פשוט לא רציתי להחזיר למאיה. משהו עמוק בתוכי אמר לי שלא לה אני צריך להחזיר אותו, אלא ליאנה. טיפשי, לא? הרי החבר של יאנה (או מי שזה לא היה בסיפורה של מאיה) שדד את זה,
זה שייך למאיה ללא ספק, הרי אפילו השם שלה עליו. אז למה זה מרגיש לי כאילו תהיה זו טעות, ויותר מכך: שהגרסא שמאיה מסרה לי לא לגמרי אמינה? שלא לומר, שקרית?!
אולי כי אין מצב בעולם שמאיה הייתה עוברת שוד, מכל סוג שהוא, ולא מספרת לנו או לאביה. מאיה מאוד קשורה לאבאל'ה היקר הזה שלה. בערך באותה המידה שאנחנו שונאים אותו. מה שקצת יוצר בעיות, כמובן.
"אתה מוכן עכשיו לספר לי למה ויתרנו על כל עניין המכתב?” לחש לי יורי.
קיויתי שהוא לא ישאל.
"לא יודע,” התחמקתי. “זה לא זורם לי. חשבתי על כל העסק לעומק והגעתי למסקנה שאנחנו לא רוצים להסתבך עם פושעת. יש לנו מספיק קורבנות אפשריים במקומה. לא?”
יורי נשך את שפתיו. הוא לא התווכח, והבנתי מכך שאפילו הוא, בלי קשר לעובדה שאני עצמי חיפשתי תירוץ לא להציק ליאנה, גם כן חושש לעשות זאת – אבל מסיבות אחרות משלי: הוא פשוט פוחד ממנה.
"טוב. החלטה שלך,” הפיל את זה עליי.
"סבבה,” אישרתי.
נראה קצת כאילו רווח לו. הוא נשען לאחור ושפשף את עורפו, השמיע אנחה רמה וצוהלת, שהצחיקה את כל הכיתה כי המורה הייתה בדיוק באמצע הסבר. המורה חשב שהוא עשה זאת בכוונה כדי לבטא את שעמומו מהשיעור וצעק עליו לצאת מהכיתה. יורי המסכן נאלץ לציית, מבלי היכולת להסביר, שסיבת האנחה הייתה פשוט חלק מדיון על הצקה אכזרית לתלמידה חדשה. כן. לך תסביר את זה למורה להיסטוריה. אני בטוח שהוא יהנהן באמפתיה ויגיד "אהה, אם זה כך, המשיכו בבקשה את הדיון, רק יותר בשקט אם אפשר.”
שמחתי בלבי שתוכנית ההצקה ירדה לטמיון. ותכננתי לגשת ליאנה מיד בשיעור הבא – חינוך גופני – ולהגיד לה שמצאתי את הצמיד שלה. לא אחזיר לה אותו. לא מיד, כמובן. קודם אני חייב לשמוע ממנה איך לעזאזל הוא הגיע אליה, והאם דבריה יגרמו לגרסא של מאיה ללבוש אור אחר.