בלעדי! קטע מהפרק הראשון של מאלאדר3

יוקוס רץ בהיסטריה במעלה המסדרון. הוא לא הביט ימינה ושמאלה, ולא יכל לראות את גוזלי היענים שנעצו בו מבט משתומם בעודו חולף על פניהם בסערה. התפקיד שלהם בארמון של תום היה מאוד פשטט: הם היו צריכים להסתובב בחדרים הגדולים ולנקר נמלים ופירורים אם נתקלו בכאלה, רגע לפני שהמשרתות עוברות עם הסחבה ומרטיבות את הרצפה. תום היה זה שעלה על הפטנט, להעסיק גוזלי יענים בארמון, ודווקא את הגוזלים ולא את האמהות שלהם, כי יענים גדולות קצת מפריעות להתנהלות התקינה של המעבר במסדרון. אבל הקטנים עדיין לא התרגלו לדברים המעניינים שהתרחשו כל הזמן בארמון המלוכה, כמו למשל עכשיו, כשהעוזר הראשי של רב המשרתים – יוקוס, טרול קטן לבוש סרבל צהוב – היה בדרכו לבשר חדשות מרעישות.

"זוזו!" צעק בגסות על שלוש חדרניות מבוהלות, הונשיקרפיות איטיות שטיפסו בכבדות על המדרגות. ההונשיקרפיות נמלטו הצידה. את כל הדרך מכפר הונש הן עשו בשביל לעבוד בשביל הוד מלכותו תום הראשון, והן לא התכוונו לתת לטרול המטומטם לקלקל להן את יום העבודה הנינוח.

"ממתי יש פה כל כך הרבה יצורים," מלמל יוקוס לעצמו. הוא חיפש את הבוס שלו, ארמדלך, רב המשרתים של הארמון. ארמדלך עבד באופן כללי בשביל הנסיכה, אבל כיוון שהיא נעדרה כבר זמן רב, וכיוון שבהיעדרה לקח תום את הפיקוד והיה גרוע ממנה אפילו יותר – לדעתו של ארמדלך – מישהו היה צריך להשגיח על הפרחח. ארמדלך תמיד אמר שלהניח לילד אנושי לנהל את מאלאדר זה בערך כמו לתת לפודל לנגן בפסנתר. בקונצרט. בתחרות עולמית. מול קהל של ינשופים.

יוקוס הגיע, מתנשף, אל חדרו של תום. אחד החדרים, מן הסתם. מאז שעבר תום לגור בארמון, לפני מספר שנים, יצרו למענו המכשפים מפלסים חדשים בארמון. זה רק זמני, הבטיח תום, אבל יוקוס ידע שבסתרי לבו משתוקק בן האדם שהשינויים האלה יישארו לעד. הוא גדל מהר, חשב, בעודו ממתין בעצבנות מול פתח דלת החדר, נוקש שוב ושוב על הדלת הסגורה. כאילו רק אתמול הילד הזה הגיע לכאן, כולו נלהב ומשתוקק, כשעליו מוטל התפקיד בידי הנסיכה עצמה, למלא את מקומה. וכאילו הופ, כל כך מהר הוא התבגר. או שבני האדם מתבגרים ממש מהר או שהוא עשה איזה קסם שאנחנו לא יודעים עליו. ובעצם, יוקוס למד בבית הספר הטרולי של העמק שבני האדם גדלים במהירות הבזק, אז אולי זה קשור. בניגוד להוביטים, ערפדים וקנגורילות, שרק אחרי מאה שנים מתחילים להיקרא "מבוגרים", זהו בערך השלב שבו בני האדם, ובכן, מתים. ובדרך כלל אפילו קודם. מה שאומר שאם הילד האנושי עכשיו בן… כמה? שמונה עשרה? – זה אומר שהוא כבר אמור להיות כמעט מבוגר. וואו. זה בטח נורא לחיות חיים קצרים כל כך. מה הם מספיקים בזמן הזה בכלל?

"הוד מעלתך," קרא יוקוס.

תזוזה ורשרוש נשמעו מעבר לדלת הסגורה. ואז, יצא תום.

 

*******

 

ההונשיקרפית שמחה לראות את אילן מגיע. בימים שבהם תום היה שוכח במקצת שהוא עכשיו ממלא מקום הנסיכה, ומתנהג כמו ילד חסר אחריות, אילן היה היחיד שיכל להחדיר קצת היגיון בראשו. הוא, ואיריס כמובן. אבל איריס הרי הלכה ללוות את הנסיכה. לעתים הצטערו מעט יושבי הארמון שדווקא איריס היא זו שהלכה איתו ולא, נניח,תום עצמו. אבל זה גם היה הגיוני. כי אם היו מפקידים את תום למשימת ההשגחה על הוד רוממותה, סיכוי טוב שהיא לא הייתה חוזרת בחיים.

ובעצם, מי ידע אם היא אכן עומדת לחזור.

"טוב שבאת," אמרה ההונשיקרפית בהקלה.

אילן לא השיב. דבר לא זע בפניו. המשרתים כבר היו רגילים לכך. בניגוד גמור לתום, אילן נראה תמיד כאילו הוא שקוע במחשבות מעמיקות, קפוא, רציני. תום נהג להקניט אותו על כך, קצת פחות היום מבעבר, אבל עדיין. היה נדמה להם שלמרות ששני בני האדם האלה מתבגרים באותה המהירות מבחינה פיזית, אילן מקדים את תום בהרבה, איכשהו, באופיו. תום היה נוהג לומר על כך שבדיוק להפך – אילן תמיד היה זקן קצת בנשמה שלו. עוד מאז שחיו שניהם במימד האנושי, זה לצד זה במקום שנקרא "מעון לנוער בסיכון". תום תמיד לקח את שגרת חייהם הקשה ב"אופן ספורטיבי" לדבריו, מחפש דרכים להקל והנעים את המצב, גם במחיר סיכון עצמי, והיה גונב לחבריו לחדר שוקולדים מהארון האסור של מנהלת המעון המרושעת. הוא חטף מלא עונשים, הסתבך בתעלולים ותמיד שם את ההרפתקה מעל החוק. אילן, לעומתו, היה שקול יותר. 

וזו בדיוק הסיבה שאיש לא הבין למה, לעזאזל, לא הוא זה שמנהל את הארמון במקום הנסיכה – אבל איש לא העז להתווכח עם תום.

"אילן," קרא תום בעליצות, כשהבחין בראש המדרגות בחברו המופיע למטה בטרקלין. אילן הרים אליו את ראשו, ופניו ניבטו מתוך הגלימה. לא משנה כמה פעמים תום ביקש ממנו, היה מתעקש להיכנס ולהסתובב בארמון כשהוא עטוי בגלימה מכף רגל עד ראש מבלי להסיר את הכובע. תום הניח שהוא נורא רוצה להיראות מסתורי. כאילו לא קשור למקום, לא קשור לתום. זה קצת עיצבן אותו, אבל הוא למד להפסיק להעיר לו. "יוקוס אמר לי שהבדולח כבה."

אילן השתעל. נימת קולו הנינוחה של תום, כאילו לא מדובר באסון הגדול ביותר שהתרחש בחמש השנים האחרונות, הרגיז אותו מעט.

"חזר להאיר," שב על הדברים לאיטו. קולו היה נמוך ועבה מקולו של תום, גם בזה הוא השיג אותו מבחינת ההתבגרות. "ראיתי זאת במו עיניי."

תום משך בכתפיו. הוא התיישב על מעקה המדרגות המלכותי הנוצץ, והחליק עד למטה כמו מגלשה. אילן לא אמר דבר. המשרתות שעמדו בצד מצמצו. מזמן חדלו כולם לבקש מתום להתנהג בהתאם למעמדו.

"אני מגיע – " זעק תום בעודו גולש למטה, וכשהגיע למדרגה האחרונה נפל מהמעקה והשתטח על הרצפה, מתגלגל לרגלי אילן. אילן לא נע ולא זע. כשתום התרומם על ברכיו, רק הושיט לו זרוע רפה כדי לעזור לו לקום.

"ספר לי הכל," נבח תום, כשהוא נעמד בלי להתייחס ליד המושטת.

אילן הנהן, ושניהם החלו לפסוע במרץ. בעקבותיהם הזדרזו המשרתים, עשרה ננסונים, למלא כל פקודה אם תינתן. יוקוס, שעדיין היה הלחוץ מכולם, נחפז ללכת במאסף. הוא כל הזמן הציץ ימינה ושמאלה, חרד מהרגע שבו יגיח ארמדלך, אשר חשש כל הזמן מפני הרגע הגורלי הזה שבו יכבה אור הבדולח וכנראה יתפוצץ כשישמע שזה קרה סוף סןף. וכמובן, יוקוס יהיה זה שיצטרך לבשר לו.

"הגעתי אל המקדש המרכזי ממש הבוקר," אמר אילן בשקט. כיוון שהיה לו קול עמוק וחזק, יכל תמיד לדבר בלחישה כמעט וזה עדיין יישמע היטב, מרגיע באופן מוזר. אלא שהפעם לא היה שום דבר מרגיע במה שעמד להגיד. "נכנסתי להבעיר את אש הצמחים הכחולה. ואז קלטתי שהאזור של הבמה חשוך. לא האמנתי בהתחלה, אבל כשהתקרבתי, ראיתי את זה. הבדולח פשוט כבה."

תומר נשך את שפתיו.

"אתה בטוח? הוא ממש כבה? זה לא שנגמר לו הכוח שם או משהו?"

אילן הסתיר את זעמו. "תפסיק לקשקש, תום. הוא כל הזמן זהר באותו האופן בדיוק. אין לו 'כוח', ואתה יודע את זה. זה לא חשמל או אש. זה הכוח הקדום, והוא הפסיק לפעול. בדיוק כמו שאמר פידורי, כשסיפר לנו על היום שבו נהיה חייבים לעשות את ההחלטה."

תום בלע את רוקו. "האם לבצע את טקס ההכתרה?"

"בדיוק."

"אבל זה מסוכן. מהיום שהגענו למאלאדר, בתור ילדים רגילים, והפכנו לשליטים ולמכשפים, אמרו לנו שאולי לא נצטרך לבצע את הטקס בסוף. זו לא עבודה שלנו. אנחנו לא יצורים, לא נולדנו במימד. אנחנו בני אדם."

"אנחנו מזמן לא סתם בני אדם, תום. ואתה יודע את זה. צריך לקיים את טקס ההכתרה."

תום הפנה אל אילן את הגב. הוא לא רצה שיראה את הפחד הגדול שבטח ניכר מפניו. עד לרגע זה, ניסה להדחיק את החדשות הרעות. משהו בתוכו אמר שיהיה בסדר, יש דרך אחרת. כמעט שש שנים הוא מולך במאלאדר ביד רמה, טוב לא בדיוק מולך, מפקח יותר נכון, ועדיין, במשך כל הזמן הזה לא באמת הגיע שיגיע היום והם יצטרכו לעשות את הדבר היחידי שיהיה מסוכן עבורם יותר מאשר להילחם במפלצות ובבני סמאקין, אויבי הממלכה, קרב שבו ניצחו בני האדם בפעם הראשונה שהגיעו למאלאדר. אבל אז היה אז, ועכשיו זה עכשיו. ובמקום קרב, התקפות, לחימה – מצופה להם משהו אחר לחלוטין.

ועדיין – זה היה הרבה יותר טוב מלהישאר במימד האנושי, לצורך הענין. המעון לנוער בסיכון, ועולם בני האדם בכלל, אף פעם לא העניקו להם את היחס והתפקיד האמיתיים והחשובים שהם היו צריכים לקבל. הם בכלל גיבורים. היחידים שיכולים להפעיל את קמיעות הטבע. לא היצורים של מאלאדר, ולא בני אדם אחרים, אף אחד לא יכול לעשות את זה. רק תום, אילן, וחבריהם בני האדם הנוספים, שהגיעו איתם למימד.

"טוב," תום הסתובב אליו. הם עמדו כעת במרפסת הגדולה של הארמון, אליה צעדו תוך כדי שיחה. המשרתים הננסונים נדרכו; כשתום היה אומר "טוב" זו בדרך כלל הייתה מילה מקדימה להוראה כלשהי, אולי מיץ אננס שרצה שיגישו לו או למלא אמבטיה.

אבל הוא לא הסתכל עליהם אפילו. "תקרא לאחרים," אמר תום חרש.

"לג'ני ולתאומים יקח קצת זמן לקרוא. איריס ובייגל בשליחות עם הנסיכה."

"אני יודע, אוף! אני מדבר רק על ג'ני והתאומים. אתה נמצא איתם בקשר יומיומי?"

אילן הניד בראשו.

"מה זה אומר? כן או לא?"

"זה אומר, שלדעתי אתה צריך לקרוא להם. אתה יושב על כיסא הנסיכה."

תום החמיץ פנים. "אני לא יושב על הכיסא שלה! יש לי כיסא משלי."

"גדול יותר," אמר אילן ביובש.

"שתוק! אתה תמיד מוזמן לבוא ולגור פה גם אתה, אתה יודע. תעזור לי קצת."

"לא תודה. מישהו צריך להמשיך ולנהל את המקדש העתיק." אילן משך את הגלימה בשתי אצבעות מעל סנטרו, מיטיב את אחיזתה על כתפיו. "אני הולך. תשלח לי עורבני עד מחר בשקיעה?"

"אני אשלח לך יונה. כל העורבנים עפו למורדות הנהר."

אילן התפלא. "מורדות הנהר? למה שלחת אותם לשם?"

"מאז שאיריס עזבה את הטירה שלה כדי להצטרף ולעזור לנסיכה, נהיה שם קצת בלגן. עזוב, סיפור ארוך. בוא רק נגיד, שחמש שנים בשילטון לא הספיקו כדי ללמד אותנו לתפעל את כל הממלכה הזו."

אילן רצה להגיב על זה משהו, אבל הכריח את עצמו לשתוק. "נדבר. אני מחכה ליונה שלך."

"סנונית," אמר תום.

"מה?"

"נזכרתי, נגמרו לי גם היונים. תקבל סנונית. את אילנה, היא סנונית מצוינת."

אילן החליט לא לשאול אם הוא מתבדח או לא, כי הניח שכצפוי ולצערו – הוא רציני לגמרי. הוא הרים אליו כף יד לשלום, התעטף בגלימת המקדש החומה ופסע משם בצעדים מהירים.

 

תום עמד עוד זמן ממושך ליד מעקה המרפסת, ובהה בנוף הירוק, הורוד והכחול שנפרש לנגד עיניו. הצבעים של מאלאדר, היערות וההרים. הוא נשם עמוקות ומילא את ראותיו אויר צח.

לא משנה מאיזה מימד הגיע, ובאיזה עולם חי רוב חייו; כאן, לראשונה, באמת הרגיש בבית.

"תום," בקע קול מוכר מאזור אמת ידו.

תום מיהר להרים את היד אל עיניו. "איריס?"

מתוך הצמיד שעל פרק ידו, עלתה דמות שקופה באויר, קסם הולוגרמה שנטע בו אחד המכשפים. זו הייתה הדרך היחידה שלו לתקשר עם מימדים אחרים.

"אתה כאן?" קולה של איריס נשמע רועד. "אני צריכה לשמוע אותך לרגע."

זה חימם את לבו. "הכל בסדר שם?"

איריס שתקה. הדמות שלה, נערה בגילו עם שיער שחור חלק עד הכתפיים, ועיניים כחולות קשוחות שהזכירו עיני חתול, עמדה מצונפת והביטה לכיוון לא ברור, היא לא ידעה להסתכל לכיוון עיניו של תום כי לא ראתה אותן היכן שהיא נמצאת.

"איריס?…"

"תום, זה התחיל."

הוא החויר.

 

 

 

 

 

 

 


מחשבה אחת על “בלעדי! קטע מהפרק הראשון של מאלאדר3

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s