פרק ראשון מתוך קיץ אחד ביחד הרביעי

1.

יו-הו!

נועה דילגה לה באושר לאורך המסדרון. קפיצותיה הקטנות כמעט לא נשמעו על הרצפה, מה שהיה מוזר כי היא נעלה כהרגלה נעלי עקב.

אני יכולה לעוף, חשבה בעונג, איזה כיף לי שהם הסכימו!

שעות, שעות לקח לה לשכנע את הוריה לחתום על המסמכים. ואיך יכלה לוותר על זה?! החלום שלה אולי יתגשם, וסוף סוף יגלו את הכישרון שלה…

היא כבר החלה לזמר כשהגיעה לחדר שחלקה בו את מגוריה עם חברותיה לפנימייה, ענבל ושירן, ונכנסה פנימה בשירה קולנית.

"תגידו שלום לפרזנטורית החדשה שלכם!” הכריזה.

ענבל, שישבה על הרצפה מוקפת חפצים, שמהם ניסתה להרכיב כבר שעה את הפסלון שלה למיצג באמנות, הרימה את ראשה בתמיהה.

"את לא רצינית,” אמרה.

"רצינית! רצינית!” נועה זינקה אליה ומשכה אותה בשתי ידיים, מרקידה אותה בחלל החדר. “הם התלהבו מהבלוג שלי ברשת… ואמרו שאני נורא פוטוגנית. הם אמרו שאם הסרטונים שלי יהיו עוד יותר מעניינים הם אולי יתנו לזה פינה קבועה באתר שלהם!”

"הבלוג שלך?” התפלאה ענבל. “זה שאת מסבירה בו 'מה ההבדל בין מסקרה לרימל' ו'איך להתאפר בתוך עשרים דקות בלבד'?”

"בדיוק!” התמוגגה נועה. “מי היה מאמין שאני אשיג כל כך הרבה צפיות ותגובות על ערוץ יופי! ועוד גם מבנים!”

ענבל המהמה משהו, אך לא הסבירה לנועה שצפיות הבנים הן מן הסתם בזכות נועה עצמה, ולא בזכות הדיבורים שלה. היא חייכה בהתלהבות ואיחלה לה מזל טוב.

"תודה תודה,” אמרה נועה. “ומי יודע, אולי אם תתלווי אליי ליום צילום, הם יסכימו לערוך לנו צילומים משותפים…”

"ממש,” גנחה ענבל. “אני!”

"מה יש? ג'ינג'י זה יפה… זה הולך עכשיו," קרצה נועה. "תשאלי את תומר."

"תומר?" נבהלה ענבל."מה הקשר?"

"כלום, נראה לי שהוא ידע להגיד לנו מה בנים אוהבים." נועה לא הבחינה בהתקפלות של ענבל. "מה שמזכיר לי, חן מט'1 ביקשה שאני אזרוק לו עליה מילה טובה… היית מאמינה?! ההזויה הזאת, אמרתי לה כן אבל איך היא החליטה פתאום שיש לה סיכוי עם תומר? חחח… הרי בטח אפילו אלינו הוא לא היה מתייחס – טוב, אליי אולי כן – אלמלא היינו באותה חבורה."

היא הבחינה בפניה של ענבל כשסייגה את עצמה מבחינת זו שכן תקבל יחס, ומיהרה להחליף נושא. "מה זה הדבר הזה?"

"איזה?"

נועה הצביעה בסקרנות על החצי-פסלון של ענבל.

"אויש. זה המיצג באמנות,” גנחה ענבל. “אני לא יודעת מה לעשות איתו. זה התחיל טוב, אבל התפקשש לי אחרי הזרועות. זה אמור להיות איש שלג שבנוי מחלקי רדיו וגרוטאות.”

נועה לא היססה. היא שלפה מאחורי מיטתה בלוק נייר ענק.

"אני את שלי כבר סיימתי,” הכריזה, “תראי! ציירתי – את רחשי לבי.”

ענבל בהתה בכתמי הצבע הורודים והצהובים שמילאו את הדף והזכירו סלט פירות עם במבה.

"הממ.. כן, זה… אמנות,” הסכימה לבסוף.

נועה הניחה את הבלוק, כשהיא מתבוננת בענבל שחזרה להיאבק בבניית הכתפיים של הפסלון. מאז תחילת החברות שלהן, ענבל התחבבה עליה במיוחד בגלל האופי השקול שלה. ענבל הייתה הפוכה ממנה מבחינת הנטייה להתלהב בקלות מדברים שוליים, או מלתת אמון מלא באנשים זרים, כמו שנועה נהגה לעשות. ולכן היא שמחה שיש לה את ענבל, כי היא די שמרה עליה בקטע הזה. ענבל לא הססה לנהוג בקשיחות באנשים שלגלגו, קינאו או העליבו. והיא יצאה להגנת נועה כשלזו לא היה אומץ (או יותר נכון, “מספיק נעים”) כדי לעשות את זה. 

אבל מהצד השני, גם נועה "תרמה" לה: בכל הקשור לאותם דברים "שוליים" שענבל לא התמצאה בהם כמוה, כמו טיפוח, אופנה ויחסים בין בנים לבנות. לא שהיא הצטרכה אות… אם היא הצליחה לגרום לתומר – שחצי מהבנות בשכבה מאוהבות בו –  להתאהב בה, ציינה לעצמה נועה בהתפעלות. האיחוד בין תומר לענבל הפתיע אות כולם, אפילו חבריהם הטובים, והם עדיין הצטרכו להתרגל לרעיון.

דלת החדר נפתחה שוב בחבטה. קובי נכנס פנימה, איתי בעקבותיו.

"הלו, בנים!” רגזה ענבל. “מה סיכמנו לגבי נוהל כניסה? תמיד לדפוק קודם!”

"אני הבן זוג של נועה, ביתה הוא ביתי,” הצטדק קובי.

"ואני החבר שלו, ביתו שביתה שביתכם הוא גם ביתי,” השיב גם איתי.

"יופי,” רטנה ענבל. “בקצב הזה לא יישאר לנו בית.”

קובי התיישב ליד נועה על המיטה. “ומה שלום היפה בנשים? כבר סיפרת להם?”

"ברור,” אמרה נועה. “רק איתי נראה לי לא מעודכן.”

איתי היה עסוק בלהביט בציור המקושקש של נועה. “מה זה?!” תהה. “העבודה שלך באמנות? תני לי לנחש. 'סיוטי הלילה של בוב ספוג'!”

"זו אמנות!” נעלבה נועה. “נכון קובי?!”

ענבל רמזה לו בתנועות יד נחרצות שיסכים. קובי, שהתקשה לשקר, גמגם. “אה… או… בטח, מותק.” הוא התעשת. “אבל רגע, רצינו לספר לכם משהו חשוב.”

"בגלל זה באנו!” הוסיף איתי, שהתחיל כעת לשחק עם החצי-פסלון של ענבל. היא חטפה אותו ממנו רגע לפני שהזרועות החלו שוב להתפרק.

נועה קפצה ומחאה כף. "אתה מתכוון… למה שדיברנו עליו אתמול?"

איתי חייך. "אולי."

ענבל הביטה בהם בבלבול. "על מה אתם מדברים?"

"יש!" צעקה נועה, מתעלמת מענבל ומקפצת על המיטה עד שקובי נזכר במחלות הים שלו ועצר אותה. "אז המנכ"ל של 'ידיעון' באמת רוצה לספח אותנו לעיתון שלו?! בשביל מה איש כזה חשוב צריך כמה בני נוער סתומים?"

"תגזימי… "איש כזה חשוב"," איתי עשה בכף ידו תנועה כאילו הוא מסובב נורה. "בשבילו זה כבוד לדבר עם גאונים צעירים כמונו. לא בכל יום מישהו שעובד בעיתון מודפס שתכף פורש לפנסיה ואף אחד לא יסתכל עליו, זוכה לדבר עם הדור הבא של התקשורת בישראל."

"מי אלה?" תהתה נועה.

"אנחנו, מעבולה," איתי הדף אותה. 

ענבל הרגישה סחרחורת. לא בגלל ההיזכרות במה שקרה להם ביום ראשון אותו שבוע, שאכן היה מפתיע, אלא כי חולשה משונה פשטה בה.

"אני יוצאת רגע," דיווחה. "לקצת אויר."

"טוב די, אתם חונקים את ענבל," אמרה נועה.

"בסדר – קובי," אמר איתי, "תנשום קצת פחות בבקשה."

"אני?!"

ענבל התעלמה ויצאה החוצה. היא ידעה בדיוק לאן היא רוצה ללכת.

והיה לה קשה להסתיר מחבריה, במיוחד מהחברה הכי טובה שלה, את הדבר המטלטל שקרה לה בימים האחרונים.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏

(הפרק הראשון עוד לא הסתיים. בקרוב…)


7 מחשבות על “פרק ראשון מתוך קיץ אחד ביחד הרביעי

  1. פרק טוב אבל אולי כדי גם להסביר קצת רקע? כאילו נגיד איפה בדיוק הם נמצאים ומה קרה לפני?
    חוץ מזה באמת פרק טוב

    אהבתי

  2. אני ממש אוהבת את הספרים שלך, וקראתי כמעט את כולם, תודה! את סופרת אדירה ואני לא מאמינה שבגיל שלי כתבת את הספר הראשון שלך!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s