עומדת על במה בקורס מול עיתונאים ודוקטורים לספרות שגילם כפול משלי, שבאו ללמוד ממני כתיבה, ומנסה להסביר להם את סודה של הילדה שכתבה עשרות ספרים למגירה. ומה חוסם אותם מלהשלים ספר נחשק אחד, או יצירה כלשהי.
הדבר הזה,
י-צ-י-ר-ת-י-ו-ת,
איך בלי תשוקת-קריאה מטורפת (לא!) ואפס תכנון להתפרסם או להצליח, אבל עם המון היפראקטיביות וביקורתיות עצמית מאתגרות, מישהי מחברת 300 ספרים עבים "בשביל הכיף" מגיל שמונה?
התשובה נעוצה בשאלה פשוטה…
*למה* בכלל כתבתי?
למה
אנחנו יוצרים?
נעזוב רגע "כתיבת ספר". פעולות פשוטות. למה אנחנו אוכלים, מבשלים, מקימים משפחה, עושים אהבה, פותחים עסק, מנגנים, שרים?….
אם התשובה היא בסגנון: "כדי שיאהבו אותי", "כי אני מרגיש/ה לבד", "כי הסביבה מצפה ממני", "כי אני רוצה להיות מפורסם ואהוד" —
אז פתאום מורגש שכל הפעולות הנ"ל עלולות להיות בעייתיות, לא נכונות או פשוט לא ישיגו את התוצאה הרצויה.
לאכול מסיבות רגשיות של לא להרגיש לבד?! ליצור/לפתוח עסק כי מצפים ממך או כי פשוט בא לך "להתפרסם"? לנגן, להקים משפחה – כי אנחנו צריכים שיאהבו אותנו?…
די ברור שזה לא יעבוד. או יעבוד לתקופה מסוימת ואז יתפוצץ לנו בפרצוף או לא ישיג את התוצאות הרצויות.
אלו גם לא היו התשובות שלי כשנשאלתי מגיל קטן ללא הרף, למה אני כותבת ספרים "סתם", או מקימה עיתון לבית ספר בהתנדבות, או כותבת בשביל המורות המבקשות תסריטים להצגות של הכיתות הנמוכות. גם כשהתחלתי להרוויח בבגרותי והכסף נהיה מניע חשוב והכרחי, אבל לא תמיד הצלחתי לקבל את המקסימום, המשכתי ליצור כי למרות הכל הוא לא היה המניע *העיקרי*.
תוהים מה כן היו התשובות?
"כי זה כיף לי"
"כי זה כיף לאחרים"
"כי ראיתי שצריך אז עשיתי"
"כי זה צורך של המוח/הגוף שלי—–"
ממש כפי שאלו יהיו התשובות ה"נכונות" וה"בריאות" לפעולות כמו בישול ואכילה, אהבה, הקמת משפחה, פתיחת עסק, נגינה וכו'.
בדיעבד, היצירתיות הזו באמת הביאה לי — כסף, הערכה, אהדה חיצונית, תועלת וכו'. אבל לא הייתי מגיעה אליהם, לא הייתי עומדת היום עם ארבעה ספרי זהב ו22 ספרים בהוצאות גדולות, משרת מרצה לכתיבה בתואר שני באוניברסיטה ומאות אלפי קוראים ברזומה —- אם מלכתחילה כל מה שהיה לי בראש זה "לפרסם", "שיאהבו", "שיקבלו אותי, שיתנו לי".
אלא ה–צורך, פשוט לבעור וליצור, שמוכרח להתעלות על הצורך ב"לקבל" ו"להתקבל" ו"לא להישאר/להרגיש לבד".
לרגע קט זה נשמע לי קצת כמו מסר ניו-אייג' לעוס והיפי כלשהו. אבל בגיל 32 כשאת מסתכלת לאחור ומפנימה מה כבר הספקת, ועוד יותר מופתעת מכמות הפונים אלייך עבור הנחיית יצירתיות אשר מונעים כל כך הרבה וכל כך יותר מדי מאותן תשובות אחרות, "חוסמות", מהסוג הראשון שהזכרתי – את מבינה שאת חייבת להצביע על זה. ולהזיז, אולי, משהו בלב של מי ששומע.
חברים, זה הזמן לעבור לסוג השני של התשובה.
י-צ-י-ר-ת-י-ו-ת.
שכחו מאחרים, מלייקים, צפיות תגובות כסף ורייטינג.
מה ישמח וירגש את המוח *שלכם*?