הצל של תומר – פרק 9: העניינים מתחילים להסתבך עוד יותר

תקציר הפרקים הקודמים: התלמידה החדשה, יאנה, מעוררת את סקרנות כולם כשנפוצה שמועה שהיא רוצחת ושהמאפיה בעקבותיה. תומר מגלה צמיד שנפל לה, שנראה בדיוק כמו הצמיד שאבד פעם לידידתו מאיה. לאחר מכן שקית מסתורית נשלחת אל תומר ואמו מתנהגת בצורה מוזרה לגבי זה, ומשביעה את תומר שלא ינסה לחקור מה קרה בגורל אביו כי אנשים מסוכנים מחפשים אחריו. מאיה מספרת לתדהמתו שהצמיד שלא לא אבד אלא נשדד בידי איש מוזר שלא לקח ממנה דבר חוץ מזה.

 

ניגשתי אל השולחן ופתחתי את המגירה. צמיד החרוזים שנפל ליאנה, "הערפדית", נח לו שם, בין חבילה של גומיות לצעצוע ישן. מיששתי אותו באצבעותיי. באמת צמיד זול. חרוזים מפלסטיק. לא משהו מיוחד. אז למה שמישהו ירצה לשדוד אותו ממאיה? ועוד לא לקחת במקומו שום דבר יקר ערך, אלא רק אותו? אין ספק, שזה בגלל שהצמיד עצמו היה נחוץ להם. אבל למה שמישהו יצטרך צמיד חרוזים מפלסטיק?!

ועוד יתן אותו ליאנה? איזו מין מתנה זאת? הרי זה אפילו לא השם שלה.

רקס כשכש בזנבו משועמם, ונבח לעברי כדי שאתייחס אליו. לא עשיתי זאת. המשכתי לשחק עם הצמיד, ונתתי לכלב שלי לרוץ במעגלים סביב הכיסא, כשהוא מתנגש מפעם לפעם ברגליים שלי

הצטערתי שלא הספקתי לדבר איתה על יאנה. רציתי לנסות לשכנע אותם לחזור בהם מכל התכנון להתעלל בה. לא שפתאום התחלתי לחבב את יאנה, או לרצות בטובתה. אבל זה פשוט לא הסתדר לי, לעשות לה דבר כזה אחרי שהגנתי עליה בכזו אצילות. לא רציתי שאיש ידע שעזרתי לה ככה. ואם היא תחטוף מאיתנו, ותספר לכולם מה שעשיתי, אני אקבור את עצמי מבושה.

ואז, בעוד מבטי מטייל לו לאורך החדר אל הדלת, ומשם אל התצלום שלי ושל אבא התלוי עליה, זינקתי פתאום.

החמסה הורודה! זו שיהושוע דיבר עליה. היא הופיעה בתצלום, תלויה לה על המשאית. היא תמיד השתלבה ברקע כשהייתי מביט בתמונה, והייתה לי מוכרת כחלק מהמשאית, אבל אף פעם לא התייחסתי אליה בתור חפץ בפני עצמו. וכעת, אחרי שיהושוע הזכיר אותה במפורש, חזרו אליי בבת אחת תמונותיה מהילדות: באמת אהבתי להסתכל עליה. בפעמים הבודדות שאבא הרשה לי לנסוע איתו במשאית, היא הייתה מתנדנדת לה גבוה מעל ההגה, ורודה ונוצצת, ואני הייתי מושיט יד לתפוס אותה ואבא היה גוער בי שאני מפריע לו לנהוג.

אז יהושוע צדק. הוא מכיר אותי, והכיר גם את אבא. זה הופך את השטויות שאמר – לאמת.

אבל אז גם שאר השטויות שלו הן אמת?… “הובלות של חפצים ישנים". מה פתאום! לאבא הייתה בכלל משאית קירור. משאית קירור רשומה, שהייתה שייכת למסעדה. איתה הוא העביר את כל העופות שהעובדים של אימא עשו איתם שניצלים. לא? ככה אמרו לי. ובמו עיניי ראיתי את התאילנדים פורקים את הארגזים כשהיה מזדמן לי בדיוק לשבת במטבח אותה שעה, ומוציאים מהארגזים עופות קפואים. אז מה כל הקטע הזה של "הובלות"? או חפצים ישנים?

אולי סחורה גנובה?

עופות גנובים, ניסיתי להצחיק את עצמי, זו הפשרה. תרנגולות שמישהו סחב מהמשק. חה חה…

לא מצחיק, תומר.

שוב הבטתי בתמונה.

 

"לך תעסיק את עצמך, תומר…"

"תהיה לנו נסיעה ארוכה, שמור על השקט."

– "טוב אבא."

 

רק תמונה אחת יש לי עם אבא במשאית שלו. אבל אני זוכר בוודאות שביום הצילום היו שם אנשים נוספים. אולי יהושוע? ואולי היו עוד תמונות? אם אימא צילמה, ואם אני הופעתי בהן, היא בטוח שמרה כי היא לא תיפטר מתמונה שלי אפילו אם אבא מופיע בהם גם, מקסימום היא תגזור את דמותו. אם גם יהושוע נמצא בתמונה אז אותו היא לא תגזור. אני צריך לחפש באלבום המשפחתי, אולי אמצא שם גם את יהוש…

כתמים!

מצמצתי בבהלה. מה זה היה?

פלאשבק, או סינוור, לא יודע מה – להרף עין, ממש לשבריר שניה, עפו לי נגד העיניים כתמים כהים אדומים, בעודי בוהה בתמונה. 

זה מעולם לא קרה לי. וכבר הסתכלתי בתצלום הזה מיליון פעמים. 

הבטתי שוב. מחכה שזה יקרה שנית. אבל זה לא קרה. אולי המפגש עם יהושוע הטיל עליי קללה כלשהי? עכשיו אני נשמע כמו עמוס. הוא תמיד פוחד להסתבך עם דתיים כי הוא באמת מאמין שהם יכולים לבקש מאלוהים להעניש אותו. אני, למרות שאני מאמין באלוהים פחות או יותר, לא חושב שאם למישהו יש כיפה זה אומר שהוא יכול להתפלל כדי להוריד עליי ברקים ורעמים אם אני עושה חטא. אם אלוהים ירצה להעניש אותי הוא יעשה זאת בעצמו, הוא לא מקשיב להוראות או תפילות של בני אדם. 

אני חייב לבדוק את הסיפור של היהושוע הזה.

סקרן, הלכתי לחדר השינה של אימא כדי לחפש תיעוד שלו באלבום המשפחתי הישן, זה שנמצא במגירה של כל הדברים שאימא שומרת אחרי שלא הצליחה להחליט אם להיפטר מהם. כל עוד היא עובדת למטה במסעדה, זה בדיוק הרגע לבדוק את זה.

ריח זר ונעים שרר בחדר, של קרמים או בושם. לא מסוג הריחות ששוררים אצלי בחדר –  – שמסריח בדרך כלל (מנעליים או מרקס). אך למרות הריח הטוב, הוא היה מבולגן להחריד. אפילו החדר שלי נראה כמו סלון של המלכה אליזבת לידו. בגדים בכל מקום, מסמכים, בקבוקים של קוסמטיקה נשית. הצטרכתי לפסוע מעל כל אלה כדי להתקדם על הרצפה. וכך הגעתי אל הארון של אימא, שהיה ממוקם בקצה החדר.

המגירה עם הדברים הישנים הייתה רחבה, וקצת תקועה. הצטרכתי למשוך חזק, אך בזהירות כי פחדתי לשבור משהו. רק זה חסר לי, שאימא תגלה שחיטטתי לה בחדר, היא עוד עלולה לחשוב שזו מין נקמה על כך שהיא חיטטה אצלי בדברים. והרי אני לא כזה. בסוף המגירה נפתחה, ומצאתי את האלבום בקלות.

תמונות. כמה תמונות. אנחנו משפחה כזו זעירה, וזה ממש לא חופף לכמות התמונות שאימא נוטה לצלם. ברובן אני מופיע, כמובן. הרי אני בן יחיד. את מי זה מעניין לראות כל כך הרבה תומר, ותומר, ותומר. מצד שני אני לא מאשים את אימא. היא בטח רצתה עוד ילדים. אבא נעלם – או מת – והשאיר אותה ככה ערירית כשאני כבר ילד גדול יחסית. אבל הרי זה לא תירוץ, היא יכלה להתחתן אחריו אם רצתה. זו היא שבחרה להתמקד בעבודה במסעדה במקום זה. היא עסוקה עד מעל לראש ולא יוצאת בכלל עם גברים אחרים. הגבר שאיתו היא מדברת הכי הרבה זה התאילנדי מקס, ובעיקר על אוכל.

התחלתי לעבור על התצלומים. אני לא אזהה מיד אם יהושוע יופיע בהם, כי זה היה מזמן והוא אולי נראה אז אחרת. עליי לחפש משהו אחר שקשור אליו, שבטוח יהיה לי מיד מוכר. משאית? לא… את אבא. 

הנה, תמונה גזורה.

 

במשאית!

ידעתי. ידעתי שאימא תשמור כל תמונה שאני מופיע בה, כל עוד דמותו של אבא גזורה מהתצלום. הנה אני יושב מאחורי ההגה, שמח, והנה החמסה הורודה שבאמת נראית לי מוכרת, כמו חלום רחוק, מנצנצת לה תלויה מעליי. מישהו גזור מימיני, בטח אבא. ומשמאלי בחור צעיר בגופייה, מחייך חיוך רחב…

עם שן שחורה!

יהושוע. אני מזהה אותו ללא ספק. צעיר יותר, חילוני בוודאי עדיין, אבל זה הוא. אז הוא צדק, הוא באמת עבד עם אבא. אבל מה פתאום “הובלות”? 

ובעודי מסתכל על התמונה – פלאשבק נוסף הפעם חזק יותר מקודמו.

כתמים כהים, כתמים מלוכלכים. על בגד. כן, זה מאותו יום שהצטלמנו, אין ספק! ככל שאני מביט בתמונה בריכוז, ככה יש לי דז'ה וו חזק יותר, והוא מתעצם למראה החמסה הורודה ולמראה הפרצוף של יהושוע. אני עוצם את העיניים. כן, כתמים על בד. איזה בד? בטח החולצה של יהושוע. או של אבא. במהלך הנסיעה כנראה ישבתי על הברכיים של אחד מהם והכתמים שעל בגדיו נחרטו לי במוח. זה לא יכול להיות אבא כי הוא נהג. אז יהושוע. יהושוע וחולצתו המוכתמת… איך ייתכן שהם "נשארו איתי" עד היום.

זה לא היה מטריד אותי עוד, אלמלא קלטתי, לפתע, גם את הצבע של הכתמים מהפלאשבק.

אדום.

אדום,  חום, כתום משהו בגוון הזה. קטשופ אולי?

או דם?…

"תומר!!!”

קפצתי.

אימא עמדה בפתח החדר. היא העבירה את מבטה בחרדה על התמונות המפוזרות סביבי על הרצפה. מסתבר שהוצאתי אותן מהאלבום והנחתי אותן מסביב מבלי לשים לב.

"מה אתה עושה?” שאגה.

הזדרזתי לאסוף את התמונות. טיאטאתי אותן לערימה עם כפות הידיים. “סתם, חיפשתי משהו באלבום.” 

היא לא ניגשה אליי. עמדה נטועה במקום, כמו פסל. לרגע חששתי שהיא חוטפת לי שבץ.

"מה… מה חיפשת?” חקרה.

לא עניתי. המשכתי לאסוף את התמונות, ואז גהרתי מעליהן כדי שהיא לא תראה בדיוק מה אני עושה, ובחשאי – החלקתי את הצילום מתחת לישבני.

"בוא, תן לי לעזור לך.” היא התקרבה. אני בינתיים כבר דחפתי בחוסר-סדר את שאר התמונות לתוך האלבום. “לא משנה, הנה, החזרתי,” אמרתי. ניסיתי לחייך אליה, אבל מבטה היה כה קשה שויתרתי על הרעיון.הייתי חייב להמשיך לשבת כי הישבן  שלי הסתיר את התמונה, ובלבי התפללתי שהיא לא תגיד לי לקום. “סליחה, אימא. אבל מה הבעיה בעצם? בסך הכל רציתי לבדוק משהו.”

"אז היית אומר לי. מה רצית לבדוק?” היא חטפה לי מהיד את האלבום.

נשמתי עמוק. 

על החיים ועל המוות.

"אימא,” אמרתי. “למה אף פעם לא סיפרת לי שהמשאית של אבא שימשה לעוד דברים חוץ מהמסעדה? כמו למשל הובלות של חפצים ישנים?”

היא החווירה. האלבום נותר חבוק בזרועותיה.

"מי סיפר לך את זה?” סיננה.

משכתי בכתפיי. “סתם, מישהו אמר לי משהו באוטובוס.”

"מי?!” היא קראה. 

"בחור אחד ש…”

"ההוא שהביא לך את השקית במסעדה?“

התבלבלתי. "ראית אותו??”

“לא. הספקתי לראות את הגב שלו אחרי שהוא הביא את זה לג'ני ויצא.” השיבה אימא. "מי זה, תומר? תענה לי!”

סיפרתי לה בגמגום קל על המפגש על יהושוע. היא חשקה את שיניה.

" תומר, אני רוצה שתביא לי את השקית. לא חשוב מה יש בפנים. זה לא צריך להיות אצלך. לא אם זה היה של אבא.”

"זרקתי אותה,” הייתי חייב לשקר. “היה שם… אהמ… איזה סוודר ישן. כנראה של אבא.”

אימא תקעה בי מבט חשדני. ואז,  התכופפה והחזירה את האלבום לארון. ניצלתי את ההזדמנות והחלקתי את התמונה לכיס.

"אז מה חיפשת?” נבחה.

"את הבחור בתמונות,” אמרתי. 

קמנו. היא סגרה את דלת הארון. “את בטוחה שאת לא זוכרת שום יהושוע? דתי? מזרחי כזה? יכול להיות שהוא לא היה דתי כשהכרתם—”

"לא,” פסקה בחדות. והייתה כה תקיפה שלא העזתי להוסיף מילה. “ואני מזהירה אותך, תומר, זו הפעם האחרונה שאני מדברת איתך על החברים של אבא.  האנשים האלה, אסור שהם יגיעו אלינו, או יצרו איתנו קשר. הם שייכים לעבר. לא אליך. בפירוש לא אליך, תומר.”

שתקתי.

"בעולם שבו הוא חי…” היא מלמלה, כמו כבר לא אכפת לה אם אשמע או לא, "לא נותנים למי ששואל יותר מידי שאלות לחיות הרבה זמן. הסיבה היחידה שאנו חיים בשלווה היא משום שאנחנו לא מתעסקים בזה יותר. כמה שפחות תדע עליו, יותר טוב.”

זקפתי גבה. "העולם שבו הוא חי? אף פעם לא דיברת על זה.”

"בשביל מה? לנפץ לך את התדמית עליו? לגרום לך לחקור ולהסתכן? אין צורך. תזכור אותו כפי שהוא נחרט לך בזיכרון, וגמרנו,” אמרה אימא. “אתה לא צריך לשמוע על כל העולם שהוא היה מעורב בו. ובטח שלא על הפושעים שהוא נשאר חייב להם.”

היא כחכחה בגרונה, ופנתה לצאת מהחדר.  אני רצתי והדבקתי אותה. “אימא, חכי," צעקתי. "את לא יכולה ככה להגיד את זה וללכ…”

"תומר!!!”

נעמדתי.

"אני מזהירה אותך. אמרתי לך את כל זה עכשיו רק כדי שתבין ותסתום את הפה סוף סוף. אתה ילד גדול ואני סומכת עליך. בבקשה, תניח לזה. אני דורשת שתעשה את כל המאמצים לשכוח שהשיחה הזאת התקיימה בכלל.”

היא הביטה בי בציפייה. הבנתי ששוב עליי לשקר.

"טוב, אימא.”

היא יצאה מהחדר. מיששתי את התמונה בכיסי.

ישיבת כורם.

זה מה שהיה כתוב על החולצה הירוקה שלו, נכון?

אז איך אומרים, אם ההר לא בא אל המסעדה, יבוא תומר אל ההר. או במקרה שלנו, אל ישיבת כורם.

 


2 מחשבות על “הצל של תומר – פרק 9: העניינים מתחילים להסתבך עוד יותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s