קומו ועשו.

כמה אתם מאמינים ביכולות שלכם?
בעשייה שלכם, בכישרון?

לא האמנתי בכלל כשהמורות בעיקר צעקו עליי בשיעור שאני חולמנית או שכתבתי סיפור בתור שיעורי הבית. לא האמנתי גם כשההפך קרה וחברותיי הטובות שהתלהבו טענו שכשאגדל אהיה סופרת. פשוט כתבתי. בלי חוג, בלי מסגרת, בלי מנטור או הורה דוחף. כותבת.
לא האמנתי כששלחתי סיפור שלי בגיל עשר לתחרות הנוער הכותב הארצית הראשונה שאירגן משרד התרבות. פשוט שלחתי. גם עם הזכייה במקום הראשון כשעמדתי על הבמה, רועדת בין התיכוניסטים שהגיעו למקום השני והשלישי, לא האמנתי שזה מגיע לי.
לא האמנתי כששלחתי בסוד את אחד הספרים שכתבתי בגיל ארבע עשרה להוצאה לאור מהנחשבות והגדולות בארץ בשביל "הקטע", שיאללה למה לא ואולי מישהו יסתכל עליי שם ויזרוק בחזרה מילת פירגון. כשהם התקשרו להוריי המופתעים והזמינו אותם לחתום על "חוזה", לא האמנו שמשהו יצא מזה חוץ מהתגשמות נחמדה של התחביב של ליאת הקטנה.
כשהספרים הגיעו לרשימת רבי המכר תוך זמן קצר לא האמנתי שהרשימה הזו אמינה, וצחקתי.
כשהם נשארו שם במשך חודשים, זכו במצעד הספרים, גרפו תארי ספרי זהב וספרי פלטינה, לא האמנתי שזה יימשך. או שאני ראויה.
גם לא האמינו הרבה מהמבקרים ומהסופרים האחרים, כותבים מבוגרים, דוקטורים, פרופסורים, אנשים ששמו המון כסף על פרסום עצמם, ואני הסכמתי איתם בלבי. לא האמנתי שמגיע לי, לא בהשוואה אליהם. ילדה חסרת ניסיון, מתביישת וחולמנית בלי ליווי משפחתי או מקצועי-אישי בתהליך, שסתם נהנית לכתוב ספרים – אין שום סיבה שהיא יכולה יותר מהם.
וכשהזמינו אותי לכנס ענק כדי להרצות בגיל 22 ושמעתי שסופרת נערצת עליי אמורה להגיע ושמחתי, אמרו לי שהיא מחרימה את הכנס כי נעלבה שלא הוזמנה להרצות בעצמה וזו חוצפה שלקחו את הצעירונת הזו, והיא מפיצה את הדיבור הזה בין כולם – חשבתי לי, נכון. גם אני לא מאמינה. איזו חוצפה. איזו יומרה, שלי.

וכשאורי אורבך ז"ל פנה אליי, נערה בת 23 אחרי תואר, והציע לי להוביל את האיחוד בין שני מגזיני נוער ארציים ולהיות העורכת הראשית והמנהלת של כל הצוות המקצועי המבוגר בעיתון הנוער החדש של מקור ראשון – לא האמנתי שיש לי הכישורים לזה. או היכולת האנושית הניהולית.
וכעבור שלוש שנים העיתון כבר היה במצב אימפריה, בעיצוב ובשפה שפיתחתי בו ושהצליחו לסחוף את הקהל, וכשעזבתי המערכת החדשה אימצה והמשיכה אותן אחריי עד היום.

וכשמנהלת ספריה ענקית במרכז הציעה לי להנחות סדנת כתיבה שבועית של 30 מפגשים לאורך השנה לשתי קבוצות ילדים, לא האמנתי. אפס ידע אקדמי בחינוך, מעולם לא הדרכתי ילדים, מעולם לא "לימדתי" כתיבה. ועד סוף השנה לכל ילד היה ביד ספר סיפורים עבה פרי עטו וההורים באו אליי זורחים ומספרים שלא היה דבר כזה.

וכשהחלו אנשים לפנות אליי בבקשות להעביר סדנאות כתיבה אחד על אחד לא האמנתי שיש לי את ההבנה, היכולת או האופי להתחבר לאחרים ולהוביל אותם במחשבה וברגש לתוך סגנון הסיפור המושלם עבורם, והנושא שלבם הכי משתוקק לספר.
אבל ניסיתי. ונתתי להם הכל, ואז, הם צצו… הסיפורים, הספרים, התסריטים, וגם הסיפורים האישיים והכאב, הסודות והעבר שצפו במהלך תהליכי הכתיבה המדהימים שלהם. ואני מחליטה להתמחות בNLP, בדימיון מודרך, בתיאוריות ביבליותרפיה. ואני לומדת עוד, ונפתחת עוד, ופותחת אותם לרבדים שהם לא האמינו על עצמם. גם הם לא, מסתבר.

לא האמנתי במשך יותר מדי זמן. פשוט עשיתי.
אתם מאמינים?

קומו
ועשו.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s