כדברא2 – הפרק השביעי!

 

 

kadabra_master2.jpg

 

7.

לוק

ישבתי בחמ"ל קשור בכישוף הזה של קירקי אל הכיסא, מסתכל על דקל שמדפדף בספר ופניו מיואשים, מסתכל גם ברחבי החדר, וחושב לעצמי: בני האדם האלה די סתומים.  בעצם, זו לא אשמתם. הם היו די בסדר עד עכשיו. הענין הוא פשוט שההתנהגות שלהם מאוד מוזרה. לא יעילה, לא ממוקדת.

לפתע שמעתי עמוק בתוך ראשי, בקול קטן ליד האוזן, את אריאנה.

"אפרטו".

לא עשיתי דבר.

"אפרטו," שמעתי אותה אומרת שוב, הפעם בקול רם יותר.

עדיין, התעלמתי. ידעתי שכדי להפעיל את קסם התודעה של הדיבור הטלפתי מרחוק אני צריך לענות "קונטנטו" אבל לא עשיתי זאת. היא לא ניסתה שוב.

קיויתי שהיא לא תתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר. מהרגע שהגעתי לעולם בני האדם לא דיברתי איתה עדיין.  המכשירים שהיו על השולחן של דקל – "טלפון", "מחשב", על חלקם למדתי עוד קודם ואת חלקם עוד לא הכרתי – נראו לי זרים ומשונים. הדרך של בני האדם ושל הכדברות שחיות איתם, לתקשר אחד עם השני. אני לא יכול בכלל לתאר לעצמי כמה מעצבן ומסורבל זה בוודאי, להיות תלוי במכשירים האלה, במקום במוח של עצמך וביכולות הטלפתיה שלך. מה הם עושים כשמקורות האנרגיה של המכשירים הניידים האלה אוזל להם? מה קורה כשהם הולכים לאיבוד, או כשהם מאבדים אותם? הם בטח לא יכולים להסתדר דקה בלעדיהם.

אבל יותר מהמכשירים הסלולריים והחשמליים, סיקרנו אותי מערכות היחסים וההתנהגויות של בני האדם. גם קירקי, הכדברא, שהיא בעצם יצורה על טבעית כמוני, הבנתי כבר בדקות הראשונות שמבחינת האופי היא לא שונה בהרבה מבני האדם – ואת הסיבה לכך אני עוד צריך לגלות. אבל שניהם, גם היא וגם דקל, פועלים בדיוק לפי כל מה שאריאנה תדרכה אותי לגבי בני האדם, שזו החולשה הכי גדולה שלהם אבל גם הסכנה והכוח שלהם: הרגש. כמה רגשות עפו סביבי פה בשעה האחרונה, רק דרך ההסתכלות שלי על דקל וקירקי. הם, ממה שהבנתי, שני לוחמים חזקים בעל-טבעי, כל אחד מהם מנהיג ומומחה בתחומו…. אז איך הם כאלה רגישים וחלשים כשזה מגיע לאחד מול השני?! איך זה שכשקירקי, הנערה הזאת, נראתה פתאום נעלבת ופגועה כשהיא הבינה ששיקרתי לה ושאני לא סתם בחור אקראי שמחפש את הקיבוץ? ואיך דקל, כשהיא אמרה לו "אתה צדקת ואני טעיתי", היה נראה ממורמר כאילו יש לו דברים שהוא רוצה להגיד אבל לוקח ללב? למה הם – החזקים המנהיגים האלה – לא מסוגלים להיות קרים ומחושבים כמוני, כמו אריאנה? לנתח הכל רק עם המוח ולא עם הלב? זה לא שאני אדם חסר-רגש, כמובן. אבל אני יודע, שכשיש בעיות או ספק או אויבים, חייבים לחשוב עם המוח. רק איתו.

ואולי זה פשוט כי גדלתי בתור מליפיק אז אני לא מבין שלהם זה קצת יותר קשה.

להגיע לקיבוץ כנען זה לא היה כל כך קשה. הלכתי לפי ההוראות שקיבלתי מאריאנה. כשעליתי בתחנה בכביש על המכונה המלבנית הנוסעת הזו שנקראת "אוטובוס", האיש שישב ליד ההגה אמר לי שזה עולה עשר תשעים שקל כרטיס. לא היה לי כסף כמובן, אבל הצלחתי לגעת לו במצח במהירות לפני שהבין מה קורה כאן. אחת היכולות המליפיקיות חוץ מלקרוא מחשבות היא ליצור "נתק" רגעי במוח, שבו מי שנגענו לו במצח לא זוכר מה קרה בשניות האלו. עזבתי אותו אחרי רגע, והוא התנער בבלבול. "מה – מה אמרנו?" שאל.

"אמרת לי שזו עדיין לא התחנה שלי, ושלא ארד עדיין," עניתי בשלווה. הכי קל לי בעולם לשקר, כי זה הכי נטול רגש שאפשר. "ושאתה כבר תגיד לי מתי זה הפנייה לקיבוץ כנען."

"אה – כן, כן," הוא מיהר לומר. "תחזור לשבת. איפה עלית תזכיר לי?"

"לפני… הרבה זמן," אמרתי מיד והלכתי לאחד המושבים. לשמחתי, אף אחד מהנוסעים האחרים לא שם לב.

לא הייתה לי ברירה, אחרת איך עוד אני אגיע ליעד בלי שום כסף עליי, ואבצע את המשימה שלשמה נשלחתי?

אבל הבעיה האמיתית התעוררה דווקא עם האנשים הנחמדים. יותר נכון, הנערות הנחמדות.

זה התחיל כבר באוטובוס, כשמישהי צעירה שישבה ליד החלון, סקרנית וחייכנית, הסתכלה עליי במשך כל הדקות הראשונות שבהן ישבתי. לא הבנתי מה היא רוצה. ידעתי שבגלל שמליפיקים ובני אדם נראים בדיוק אותו דבר, אולי אם אני "נראה טוב" בתור מליפיקי, אז אני כזה גם בתור בן אדם. אבל לא ידעתי כל כך איך מתנהגים במצב כזה, כשאתה מוצא חן בעיני בת אדם אחרת. מה, לחייך בחזרה? לעוות נגדה את הפרצוף בקשיחות? להתעלם? לקום ולהתיישב לידה ולדבר? לא רציתי לעורר חשד, הייתי חייב להתנהג הכי נורמלי שיש, הכי "בן אדם". רק זה מסוג הדברים שאריאנה לא יכלה לתדרך אותי בהם: איך בני אדם מתנהגים אחד עם השני ביום-יום. בתור חברים, בתור זרים, בתור מישהי ומישהו שמכירים לראשונה באוטובוס. מה אני אמור לעשות עכשיו?

למרבה ההקלה, הנהג גאל אותי מהמצב המביך בדיוק כשנראה שהבחורה מתייאשת מההיסוס שלי וקמה מהכיסא כדי לגשת ולהתיישב על ידי. "הי – בחור," קרא הנהג כשהאוטובוס החל להאט לקראת התחנה הבאה. "רצית קיבוץ כנען?"

קפצתי ממקומי עם התיק ודהרתי החוצה מהאוטובוס. את הנערה ההיא לא ראיתי עוד.

אבל זה קרה לי פעם אחת נוספת ממש לפני שמצאתי את קירקי, מסתובבת לה שם בשדה. עליתי על שביל העפר המוביל לקיבוץ ופתאום, אני שומע קול. מישהו מדבר. מישהי.

חיפשתי מאיפה זה מגיע, ואז ראיתי נערה צעירה, עם איזשהו פרח בד משונה תקוע לה בשיער, הולכת לה על השביל כשהיא מחזיקה מולה את אחד המכשירים הניידים האלה שבני האדם משתמשים בהם כדי לדבר זה עם זה, ומחייכת אליו בצורה מופרזת כשהיא מדברת בקול לאויר. לא הבנתי מה היא עושה, ולרגע הייתי במצוקה קלה כי זה לא מהמצבים שהסבירו לי לגביהם מה עושים. בני אדם, אני יודע, מדברים בטלפון, ובו הם רק שומעים זה את זה ולא רואים, אז… למה היא מחייכת ומסבירה דברים עם פרצופים והבעות פנים מוגזמות?

"הי," צעקתי.

הנערה לא השיבה. היא המשיכה ללכת לעברי בלי לשים לב ולדבר, ועכשיו יכולתי לשמוע מה היא אומרת.

"ואני חייבת להתנצל, עוקבים מתוקים שלי, אם יש רוח שמפריעה לסאונד. אני מבטיחה – בעיקר לעצמי – שיותר לעולם אני לא מעלה סירטון לולוג מהנוף של המדבר… אבל הבטחתי לכם הסירטון הקודם שאני אראה לכם איפה אני גרה? אז אני חייבת לק…"

"הי!" אמרתי שוב.

היא התעצבנה. הורידה את המכשיר בבת אחת וירתה בי מבט צולב.

"אוף!" צרחה. "למה הפרעת לי? עשיתי את הסירטון הזה ברצף דקה וחצי עד עכשיו, מה זה אין לי חשק לערוך! האפליקצייה של ההמרה ליוטיוב תוקעת את זה בכל פעם שעורכים!"

פתחתי את פי ושוב סגרתי. לא ידעתי מה לשאול קודם: מה זה אפליקצייה, או מה זה יוטיוב, או האם במקרה גם היא איננה בת אדם אלא עוד יצורה על-טבעית כמוני שהכוח המיוחד אצלה הוא לדבר לעצמה עם פרחים בשיער.

"המממ… שלום," אמרתי. "את מכירה אולי את קירקי?"

"את קירקי?" היא הפנתה אליי את עיניה ישירות, ופניה הזועפים התרככו בבת אחת. זיהיתי בהם את אותו מבט שראיתי אצל הנערה באוטובוס: המבט המתפעל. "אהמ. כן. אני מכירה את קירקי. למה, מה… מה הקשר שלך אליה? אתה מכיר אותה? אתה רוצה שאקח אותך אליה?"

היא נשמעה להוטה וזה הרתיע אותי. לא יכולתי שהיא תצטרף אליי עכשיו. אני צריך להיות לבד לאורך כל המסע הזה. לא יכול לסמוך על איש.

"רק תראי לי איפה היא ואני אסתדר, תודה," אמרתי.

היא התחילה להצביע לכיוון מסוים ומיד פירטה למה כדאי שהיא תצטרף אלי. חוץ מזה היא רוצה לדעת איך קוראים לי. וחוץ מזה אפשר ללכת לאיבוד פה בשבילים שמסביב לקיבוץ. וחוץ מזה אולי אני צמא ורוצה ללכת איתה לשתות משהו. וחוץ מזה…

"תודה רבה," קטעתי אותה בשטף הדיבורים בעודה מדלגת בעקבותיי, ולא רציתי לענות על אף אחת מהשאלות שלה. אולי תוך כמה רגעים הייתי נכנע, כי היא באמת הייתה מעצבנת, אבל למזלי המכשיר שלה צלצל פתאום.

"אוח," קראה בכעס. היא ענתה והחלה לנזוף במי שהתקשר אליה, שהיא עסוקה עכשיו, אני כבר ניצלתי את ההזדמנות וברחתי משם בהליכה מהירה – כמעט ריצה – אל הכיוון שבו היא הצביעה לי.

"חכה!" צעקה אחריי, אבל בתוך כמה רגעים נעלמתי בין העצים והשיחים שהיו שם בצד השביל. ואחר כך גם ראיתי את השלט "ברוכים הבאים לקיבוץ כנען".

ועכשיו, כולאים אותי כאן בחמ"ל, עם הכישוף הטיפשי הזה שקירקי הדביקה אותי לכיסא.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s