דוגמניות – פרק 2

2.

עינב, הדס ויוליה הן החברות הכי טובות שלי מאז כיתה א'. הדס היא חברה שלי עוד מהגן, את עינב הכרנו בכיתה א' ואילו יוליה הצטרפה אלינו בכיתה ג', עולה חדשה מרוסיה. לפי זה היה אפשר לחשוב שהדס או אני נהיה המנהיגות, כי אנחנו כאילו הכי ותיקות בקבוצה, אבל איכשהו יצא שעינב היא המנהיגה, ולאן שהיא מחליטה ללכת – הולכים בסוף. אבל זה הגיוני, כי לעינב יש אופי של מפקדת, בעוד שאני "המוזרה" של הקבוצה ואילו הדס – השקטה והלמדנית.

וכשאני אומרת "מוזרה" אני לא מתכוונת לאחת משוגעת שמדברים עליה מאחורי הגב, אלא למישהי שתמיד יש לה רעיונות הזויים או מחשבות מקוריות על כל מיני נושאים. לא תמיד יש לאנשים סבלנות לשטויות שלי, ובגלל זה החברה הכי טובה שלי היא הדס, שמעדיפה להקשיב מאשר לדבר.

כשהגעתי לבית של הדס כולן כבר היו שם. יוליה שכחה את החליל שלה בבית, ואנחנו לא הבנו איך אפשר לקבוע ולהיפגש לחזרה של הלהקה ולשכוח את כלי הנגינה בבית? שמנו לנו בתחילת החודש מטרה, להתאמן בקביעות עד ההצגה הגדולה של בית הספר בסוף השנה כדי להפתיע את כולם עם הלהקה שלנו. יוליה בחליל צד, הדס באורגן, עינב שרה ואני בגיטרה וגם שרה את הליווי. אנחנו לא נשמעות מקצועניות, אבל אימא של הדס אומרת שאנחנו כל כך חמודות שזה מספיק כדי לכבוש את הקהל. נו, העיקר שנכבוש את הקהל. יוליה אמרה משהו על זה שכל הבנים שאף פעם לא שמו לב אלינו, יתחילו להתעניין בנו אחרי המופע הזה. וכולנו התלהבנו מהרעיון – אפילו עינב, למרות שיש לה חבר.

"טוב, אז מתחילים?" אמרה עינב ברגע שנכנסתי לחדר.

"איך נתחיל אם יוליה שכחה את החליל?" אמרתי. רציתי שיבינו שאם החזרה לא תצליח, זה לא רק באשמת האיחור שלי.

"החליל של יוליה לא כזה חשוב," אמרה עינב, ומיד מיהרה לחייך בהתנצלות אל פניה המזדעפות של יוליה. "התכוונתי, הוא לא כזה חשוב בשביל לשמור על הקצב של השיר. בשביל התוצאה הסופית ברור שנצטרך אותו."

הדס הסתדרה במקומה מאחורי האורגן. "מוכנות?" קראה. "אני רוצה שהפעם נעשה את הגרסא המעודכנת… זו עם השינויים שהכנסתי."

"טוב," אמרה עינב.

"לא טוב," רטנתי. "אני בכלל לא מנגנת בגרסא הזאת עד הפיזמון השני! בשביל מה לחצתם שאמהר הנה, אם גם ככה יכולתן להתחיל בלעדיי?"

"אופיר," אמרה הדס בטון של נזיפה. "כולנו צריכות להיות בחזרה, אפילו אם יש חלקים שאנחנו לא משתתפות! הנה, גם יוליה לא הולכת הביתה, למרות שהיא שכחה את החליל!"

יוליה זקפה מבט. כנראה שהיא כן התכוונה ללכת.

"קדימה, נתחיל," אמרה עינב.

התיישבנו במקומות והתחלנו. יוליה, בינתיים, התיישבה ליד המחשב של הדס ושיחקה עם העכבר. כשהשיר הגיע אל הקטע שלי, ביצעתי אותו הכי טוב שיכולתי. רציתי שכבר נהיה מיומנות כדי שנוכל להעלות סירטון שלנו לאינטרנט ולראות אילו תגובות נקבל. זה בעצם הכי חשוב, כי בסופו של דבר לא משנה כמה אנחנו נשמעות טוב באוזני עצמנו, אלא מה אחרים אומרים עלינו.

"אני לא יכולה יותר," קבלה פתאום עינב והפסיקה את השיר באמצע. "אני מתה מרעב. הדס, איפה הכיבוד? ככה מארחים?"

הדס צחקה. "חשבתי שאת בדיאטה. ככה לפחות אמרת לנו מיליון פעם… אני כבר מביאה וופלים."

"לא וופלים, זה משמין," עינב קפצה ורצה אחריה. "יש לך פריכיות??…"

נותרתי על הכיסא עם הגיטרה על ברכיי, והבטתי ביוליה. שיערה הבלונדיני הארוך נצנץ באור השמש שבקע מהחלון, ואני התמלאתי קנאה. הרבה פעמים התחשק לי לשלוח יד ולהבריש את השיער שלה, כמו בובה. תמיד אומרים על החבורה שלנו שאנחנו כאילו משלימות אחת את השניה, מבחינת המראה: יוליה בהירה ובלונדינית, עם פנים עגולות; עינב כהת עור וחדת-סנטר; להדס יש רעמת תלתלים חומים ענקית, שהיא משתלטת עליה באמצעות גומיה שאוספת אותה מאחור, אבל יש לה כל כך הרבה שיער שהגומיה כמעט מתפוצצת; ואני, תמיד צוחקים על העיניים הגדולות שלי שהן כמו עיניים של כלבלב, ושיש לי נמשים על האף כמו לילד ג'ינג'י. אני רואה בזה מחמאה, כי יש לי, מה שנקרא, "בייבי-פייס", פנים של תינוקת, וזה משהו שהרבה אנשים היו רוצים שיהיה להם.

בעודי בוהה בשיער הבובה של יוליה, היא קטעה את הרהוריי כשקמה במפתיע והלכה אל התיק שלה כדי להוציא משהו. ניצלתי את ההזדמנות וכבשתי את מקומה ליד המחשב.

איזה אתר אינטרנט טיפשי, מה זה, חשבתי כשהסתכלתי על המסך. ליוליה יש כנראה חיבה מוזרה לפורומים של בנות שמתייעצות ביניהן בנושאים רומנטיים. עמדתי להחליף לכתובת של תיבת הדואר שלי, כשלפתע פתאום, לכדה את מבטי מודעת פרסומת שרצה בתחתית המסך.

"ערוץ טינייג' רוצה אתכם!"

בדרך כלל אני לא מתעכבת על מודעות פרסומת. אבל הפעם, משום מה, הסקרנות גברה עליי והמשכתי לקרוא.

"ערוץ טינייג' מחפש את הפנים שלכם לקמפיין החדש שיוצא לדרך… חושבים שגם אתם יכולים?… אודישנים בתאריך…"

משהו דגדג לי בקצות האצבעות. לא יודעת למה, אבל הרגשתי שהמודעה הזו מחייבת התייחסות. שתבינו, לרוב אני נגד פרסומות באינטרנט; הרי כל הקשקושים האלה, של "עבודה מגניבה!" ו"רוצים להיות הדבר הגדול הבא?!" בסופו של דבר לא מוליכים לשומקום, רק אל רמאים שמנצלים את התמימות שלי ואת הכסף שלי. או ליתר דיוק, הכסף של ההורים שלי… ושניהם יהרגו אותי אם אצור קשר עם משהו מפוקפק.

אבל כאן לא היה סתם קישור מיסתורי שצריך לשלוח אליו את הפרטים האישיים שלך, וגם השם של המפרסם לא היה זר. ערוץ טינייג' הוא ערוץ הנוער הכי מדובר בטלויזיה, וכמעט כל אחד בכיתה שלי צופה בו. גם הפרטים שהתפרסמו במודעה, לגבי מיקום האודישנים והתאריך שלהם, היה מפורט וגלוי לעין כל. אני יכולה אפילו סתם ללכת לשם, להביט מהצד ולא ליצור קשר עם איש.

אופיר! נזפתי בעצמי פתאום. על מה את מדברת? את הרי יודעת ששום דבר לא יצא מזה. את סתם תלכי, ותתאכזבי.

ואז קול קטן ענה לי בפנים, בלב: אוקיי, אז אם שום דבר לא יצא מזה…. מה אכפת לך לנסות?

"הי, תפסת לי את המקום," הקפיץ אותי קולה של יוליה.

"שניה רגע," השבתי בקוצר רוח.

הבטתי שוב במודעה. ואז ראיתי את מה שגרם לי להחליט סופית לשמור את הפרטים שלה: המיקום של האודישנים היו ממש פה בעיר. אמנם צריך לקחת אוטובוס עד לשם, אבל בכל זאת, כאן בעיר! אז מה יהיה רע אם אני אקפוץ לשם?

"על מה את מסתכלת?" היא נדחפה בסקרנות לידי. מיהרתי וסגרתי את החלון.

"שום דבר," אמרתי. לא יודעת למה חשתי דחיפות כזו להסתיר ממנה. זה לא שפחדתי שגם היא תראה את המודעה ותרצה לבוא גם כן. להפך, דווקא יהיה מגניב ללכת לשם עם עוד מישהי, ואולי לצחוק על האנשים שבאו לאודישנים, לצפות בהם מהצד ואחר כך לספר לכל החבר'ה. אבל החלטתי שזה יהיה חכם יותר בינתיים לא לדבר על כך עם חברות שלי, כי אולי אני בכלל לא אלך.

"למה סגרת? הייתי באמצע לכתוב משהו בפורום," אמרה יוליה בעצב.

"ממתי את מבקשת עצות מבנות זרות, במקום מאיתנו?" הקנטתי.

אבל יוליה שתקה. הבטתי בה וחשבתי לי פתאום, שכבר הרבה זמן באמת היא לא דיברה איתנו על דברים שמציקים לה. והתחלתי לחשוד שאולי עם כל ההתעסקות בלהקה, והפטפוטים של עינב, אנחנו קצת מזניחות אותה בזמן האחרון.

"תגידי, יוליה," התחלתי לומר. אבל אז בדיוק נפתחה הדלת, ועינב והדס נכנסו פנימה כשידיהן מלאות בקעריות חטיפים.

"הבייגלה בלי שומן!" הכריזה עינב. "אז לא להתפלא שאני אוכלת!"

בבת אחת הסתלקה העצבות שאפפה את יוליה, והיא התנפלה בשמחה על הצ'יפס שבקערה שהחזיקה הדס. תמהתי אם משהו באמת מטריד אותה, או שסתם דמיינתי.

אבל דברים חשובים יותר החלו להעסיק אותי. מהר מהר, לפני שפרטי המודעה יישכחו מזכרוני, הוצאתי את הסמארטפון שלי והקלדתי את התאריך והמיקום של האודישנים. ובזמן שחברותיי חגגו על האוכל, אני שקעתי בהרהורים שכללו שאלה אחת עיקרית: מה זאת אומרת 'קמפיין'? הם מחפשים דוגמנית לפרסומת, או מנחה לתוכנית טלויזיה?

נזכרתי בבחורה מהפוסטר שליד התחנה. ותשוקה אדירה התעוררה בי, למרות הנמשים שלי ועיני הכלבלב, להיות – יום אחד – דוגמנית בעצמי.

"אופיר! את לא רוצה צ'יפס?" גרגרה עינב בפה מלא.

נו, מילא, אמרתי לעצמי. ובלי להקדיש עוד בדל תשומת לב לחלום הדוגמנות, חפנתי לי מנה נאה של צ'יפס.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s