דוגמניות – פרק 1

1.

הסתכלתי אכולת קנאה בבחורה שדגמנה בגדי ים על הפוסטר. היה לה מין מבט שחצני כזה בעיניים, כאילו שהיא יודעת שלא רק שהיא יפה, אלא שכל מי שמביטה בה – מכוערת ממנה. טוב, ברור לי שזה לא באמת מה שעבר לה בראש באותו רגע, אבל ככה אני מרגישה, אולי כי אני עצמי הייתי רוצה להיראות כך כשאני לובשת בגד ים כזה.

צעדתי קדימה, כשאני מנסה למקד שוב את תשומת לבי בכביש, ובנקודה שממנה אמור להתקרב האוטובוס שלי. אבל לא יכולתי שלא להציץ בחזרה לעבר הפוסטר, ולדמיין את עצמי מרוחה עליו במקום הדוגמנית הזו. כן, ממש, חשבתי וצחקתי.

הפלאפון שלי צלצל. הדס הייתה על הקו. היא נשמעה עצבנית.

"אופיר, איפה את?! כבר לפני שעה אמרת שאת בדרך!"

"קודם כל זה לא שעה, זה חצי שעה," הצטדקתי. "וחוץ מזה, אני באמת בדרך! מה לעשות שהאוטובוס מאחר?"

"האוטובוס מגיע כל עשר דקות… את בטח פשוט יצאת מהבית רק עכשיו… טוב, אנחנו מתחילות. צריך להספיק לגמור את זה לפני שהחבר של עינב אוסף אותה."

גלגלתי עיניים. לעינב יש חבר מכיתה י"ב, וחוץ מזה שהיא מזכירה את זה בכל הזדמנות, היא גם מקפידה לתכנן את הבילויים שלה איתנו ככה שהם בדיוק גובלים בבילויים שלה איתו, כדי שאם חס וחלילה שכחנו את הפעם האחרונה שהיא סיפרה עליו – ניזכר בזה כשהיא שוב תיפרד מאיתנו.

"אני עוד מעט אצלך," הבטחתי.

סיימתי את השיחה והחזרתי מבט אל הבחורה שעל הפוסטר.

תשתקי, מכוערת, אמרתי לה בלב ועליתי על האוטובוס, שבדיוק הגיע לתחנה.

* *

עוד משהייתי קטנה, אהבתי להיות בקדמת הבמה.

אני זוכרת שהייתי מכינה הצגות ומבקשת מאבא שיצלם אותי במסרטת וידאו. אחי הקטן היה אחראי על תפקידי המשנה, הפעלת הבובות שאני לא יכולתי להפעיל כי הייתי השחקנית הראשית, ועוד כל מיני דברים שניצלתי את שירותיו כדי לעשותם. הוא עצמו שמח מאוד על הכבוד שנפל בחלקו להשתתף במפעל העשייה הכישרוני של אחותו הגדולה. וכך היינו מרימים הצגות שונות ומשונות, כשאני בסופו של דבר באור הזרקורים, וכולם מתפעלים ממני, מהרעיונות היצירתיים שלי ומיכולת המשחק שלי. אה, כן, וגם מהפרצוף החמוד של אחי, ברגעים שבהם הייתה נוכחותו מבזיקה אל מול המצלמה.

בכלל, אחי והוריי הבינו כבר בשלב די מוקדם עם מי יש להם עסק, וכמוהם המורות שנתנו לי תפקידים מרכזיים בהצגות בית הספר או שהייתי פותחת במלחמות עולם. זכורה לי היטב פעם אחת שבה המורה נתנה משימה לסכם את סיפורי התנ"ך שלמדנו באמצעות חיבור או הצגה, ואני קיבצתי את שלוש חברותיי הטובות ויחדיו הרמנו הצגה מצחיקה, שכולם בכיתה דיברו עליה אחר כך במשך ימים ארוכים. מיותר לציין שהתסריט והבימוי היו כולם שלי, וחברותיי כה נהנו מהתוצאה שבמשך שנים אחר כך הן היו רצות אליי בכל עבודה כיתתית מהסוג הזה ועשו איתי הצגה הומוריסטית.

אם אני נשמעת לכם כמו איזו בחורה גאוותנית, שאוהבת להיות תמיד במרכז וחושבת רק על עצמה, שתדעו שאתם טועים. אמנם אני אוהבת להיות במרכז, אבל לא מתוך גאוותנות או אנוכיות, אלא באמת כי אני אוהבת להופיע. אין בזה שום דבר רע, להפך, אני חושבת שזה דבר טוב לבדר ולהצחיק אנשים, ואם יש לך את הכישרון לכך – למה לא. בעצם, אפילו שאני לא עד כדי כך מצחיקה, כשאני אומרת "לבדר" אני מתכוונת שאני יכולה להעביר שעה מול המצלמה, ושאנשים יצפו בי, ולדבר ולספר כל מיני דברים מעניינים ככה שאנשים יישארו מרותקים למסך.

באותו יום רגיל שבו הכל התחיל לא חשבתי איך אני יכולה להתפרסם. אימא טוענת שבימינ, קל מאוד להגיע לעולם הטלויזיה, כי יש המון ערוצים והמון תוכניות, ויש כל מיני תחרויות כישרונות צעירים ואודישנים. ומקסימום לא הגעת לטלויזיה – אתה תמיד יכול איכשהו להתפרסם באינטרנט. אז אם אני מספיק מוכשרת מתישהו יגלו אותי.

אבל היא לא הבינה, שזה לא היה לי חשוב. השאיפה שלי היא לא להופיע בטלויזיה או שהפרצוף שלי יודפס בכל העיתונים. אני מעדיפה לעמוד על במה מול קהל ושכולם יסתכלו עליי, מרותקים או צוחקים, ואני אביט בהם בחזרה מלמעלה ואראה את האהבה וההערצה של כולם, וארגיש הכי מיוחדת בעולם.

 

 


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s