יומנו של מיקו בל – פרק 1

פרק ראשון: ניצחון בלתי מתוכנן על הבריון של הכיתה

12208279_10206883855787726_8504084408922930403_n.jpg

כל זה לא היה קורה, אם לא הייתי מתבלבל בבקבוקים.

הייתי חי חיים רגילים, לומד כרגיל בבית ספר, משתעמם למוות, מתלונן על איך זה להיות בן אחת עשרה שאף אחד  לא מבין אותו… אבל לפחות הייתי נורמלי.

קוראים לי מיקו. מיקו בל, עם שם המשפחה. כן, אני יודע שזה שם מוזר. אבל הסיפור שאני עומד לספר לכם מטורף עוד יותר.  

באותו יום שבו הכל התחיל, לא היה לי מושג שחיי עומדים להשתנות.

קמתי בבוקר,  לבד, כרגיל. פילסתי את דרכי במהפכה ששררה בחדר . כשאתה גר לבד עם סבא שלך, כשרק  אז הבלגן הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. רוב הזמן אין מי שישגיח עליך, לבדוק שהכל בסדר, שהחדר מסודר או שגמרת לאכול את ארוחת הצהריים. רוב הזמן זה רק אתה עם עצמך.

אך כשיצאתי מחדר האמבטיה שמעתי צרחה.

"מיקו!!!"

גלגלתי עיניים. זאת הייתה הלנה.  העוזרת. המבוגר היחידי שיש לו מפתח לבית חוץ מלי ולסבא, כי היא מנקה ומבשלת.  ומאז שאני זוכר את עצמי עם סבא היא מגיחה תמיד ברגעים הכי פחות צפויים.

"מה?" עניתי, בעודי מתכופף לנעול נעליים. כבר הייתי לבוש.

"מה 'מה'?! רד לכאן תיכף ומיד!"

"אבל מה קרה?"

"הג'וק שלך!" צרחה הלנה. "הוא שוב יצא לחופשי! הוא מנסה לנשוך אותי!"

רק הלנה, אני חושב, לא מסוגלת להבדיל בין ג'וק לאוגר. ירדתי במהירות במדרגות, שרוכי הנעל השמאלית שלי עדיין פרומים. הלנה עמדה על כיסא בסלון, מטאטא בידה, ונעצה עיניים מבועתות באוגי, האוגר הזעיר שישב לו על הרצפה וליקק בנחת את כפותיו.

"תסתכל עליו! הוא מתכונן למתקפה!" צווחה הלנה.

"מצטער," אמרתי ואספתי אותו במהירות, לפני שיעשה עוד משהו מחריד כמו לגרד לעצמו באף. "לא ידעתי שאת מגיעה… הרי רק אתמול היית פה."

הלנה נשפה בבוז. "אני מגיעה מתי שצריך. סבא שלך השאיר לי הוראות ברורות לתקופות שהוא נמצא בנסיעות. והוא הרי עוד לא חזר מאז שלשום, נכון?"

זה נכון. סבא נעדר לעיתים ליום ויומיים, ומשאיר את הלנה לפקוח עליי עין, אבל נסיעות של שלושה ימים היו עניין נדיר. מוזר. אז הוא בטח עומד לחזור היום, או לפחות להתקשר.

אתם מבינים, מאז שאני קטן אני חי איתו. אבא שלי מת כשהייתי תינוק, ואימא שלי חלתה לפני כמה זמן ונמצאת בבית חולים. סבא הוא טיפוס משונה. קצת מפחיד, אפילו. מסתורי כזה, תמיד שקט וזועף, מסתגר לו בעבודה שלו… שאני אפילו לא יודע מה היא. הוא לא גילה לי מעולם.

הדבר היחידי שהוא דיבר איתי עליו היה המרתף. בכל חיי בבית הגדול והעתיק של סבא, יש חוק אד חשוב: הכניסה למרתף אסורה. איפה שסבא עובד.

אז ככה אני חי, עם סבא והלנה שמופיעה מדי פעם, וסך הכל אני די מסתדר. אז גם אותו בוקר לא חשבתי שיש משהו חריג.

"טוב. אז הכנתי לך מיץ לבית הספר," הלנה ירדה באיטיות מהכיסא, תוך שהיא תוקעת מבטים חשדניים באוגי כאילו בכל רגע הוא עלול לזנק מתוך כפות ידיי ולהסתער עליה. "שמתי לך אותו במקרר, ו… מה כל כך מצחיק?!"

מיהרתי למחוק את החיוך. פשוט כבר התחלתי לדמיין איך באמת ייראה האוגר אם הוא יטרוף את הלנה בשלמותה. "כלום, סליחה.”

הלנה נאנחה.

"ושמתי לך בסנדויץ' גבינה לבנה עם זיתים," אמרה והפנתה אליי את גבה, חוזרת לטאטא.

מלמלתי תודה בפרצוף חמוץ. אני שונא גבינה. פעם עוד הייתי אומר לה שאני מעדיף שוקולד, אבל הלנה הייתה שוטפת אותי בנזיפה, שזה לא בריא וששוקולד זה רעל ושאם זה היה תלוי בה היא הייתה מעיפה את זה מהבית.

רצתי אל המטבח. הייתי לחוץ להגיע לבית הספר בזמן, כי השיעור הראשון היה ספורט. ממוצע הציונים שלי בתעודה כולו נמוך.  היה לי מאוד קשה להתרכז בשיעורים. הייתי מתחיל לפהק, להסתכל סביב, ומתחיל לעשות דברים דביליים כמו לצייר בראש קוים דימיוניים בין המרצפות שעל הרצפה, או לעקוב אחרי זבוב שמטייל על הקיר.

פתחתי את המקרר כשאני ממשיך לרטון. ואם יש משהו שאני גרוע בו אפילו יותר מאשר להתרכז בשיעור, זה להצליח בספורט! אני כזה ילד צנום, שהדבר היחידי שהוא יודע לעשות עם הגוף, זה להתנועע בקצב של המוזיקה שהוא שומע כל הזמן באוזניות. אני מכור למוזיקה. כל הזמן עם אוזניות עליי.

על דלת המקרר חיכה לי בקבוק עם מיץ כתום. הלנה הייתה סוחטת לי את המיץ בעצמה, ובכל פעם מפרי אחר, אף פעם לא תפוז. ניסיתי לנחש איזה פרי היא "עינתה" הפעם, אפרסמון או נקטרינה. דחפתי אותו לילקוט. על הסנדויץ ויתרתי, מסתפק בלקיחת עשרים שקל מהמגירה בשביל לקנות כבר  משהו בבית הספר, ויצאתי בריצה כדי שלא לאחר את האוטובוס.

אאוץ!

כמעט נפלתי כשהתנגשתי בטנטון, הכלב של השכנים. כלב גדול ושמן בצבע בן עם כתמים חומים ואוזניים ארוכות,  שנהג לבוא אלינו באופן קבוע ולנמנם על מפתן הבית שלנו. אין לי מושג מדוע. אולי בעליו לא טיפלו בו כמו שצריך, ואולי זה כי סבא תמיד ותן לו שאריות של דברים מוזרים לאכול.

"טנטון…" התרגזתי. הוא בקושי זז כשדילגתי מעליו. ואז, לפתע, הוא הרים את ראשו והסתכל הצידה, ונהם בכעס.

התפלאתי., וניסיתי להבין על מי הוא נוהם, כי זה לא היה עליי. אבל לא היה איש באזור, וזאת הפעם הראשונה שראיתי את טנטון נוהם ככה. אפילו על זרים הוא לא נובח. פעם אמרתי לסבא אפילו,שאם יבוא פורץ, ויתן לטנטון עצם טעימה, טנטון לא רק שלא ינבח עליו אלא גם יעזור לו לפתוח את הדלת.

אז מה קרה?

לא היה לי זמן לברר.  השיעור הראשון עמד להתחיל, וכבר איחרתי, אז המשכתי לרוץ אל האוטובוס.

אילו רק הייתי יודע מה עומד לקרות. אילו רק ידעתי,  שהבקבוק שהלנה באמת הכינה לי נמצא בכלל מדף אחד למעלה. שהיה עליי ללכת לאט יותר אל תחנת האוטובוס, מספיק לאט,  כדי שאוכל עוד להבחין במי שטנטון נהם עליו – האיש שבדיוק יצא מתוך מכונית ליד הבית שלי.

אם הייתי יודע את כל זה, עוד הייתי יכול  לחזור אחורה, ואולי לעצור את כל זה בזמן. לפני שאסחף לתוך הרפתקה שבכלל לא תכננתי להישאב לתוכה.

במקום זה, רצתי בכל כוחי אל האוטובוס ממש בשניה שהנהג עמד לסגור את דלתותיו. הוא נזף בי בכעס כשהתפרצתי פנימה. נסענו.

ובינתיים מאחוריי, מישהו פסע לכיוון הבית.

באולם הספורט  כבר התגודדו התלמידים. ביניהם הבחנתי בדור, החבר הכי טוב שלי, במכנסיים קצרים שלא החמיאו לגובהו. דור היה ילד עם פרצוף מבולבל באופן קבוע, בעל גוף שמנמן וכהה עור. היינו חברים מכיתה א'.

"היי,” אמרתי.

אך הוא היה עצבני מכדי להשיב. יכולתי להבין אותו. לדור היה מזל גרוע מבחינת ההורים שלו: הם לא הפסיקו להטיף לו מוסר לגבי תזונה נכונה וחינוך גפוני, ודווק לו היו את הציונים הכי נמוכים בספורט.

"תיזהר,” אמר דור לפתע, “רועי…”

הוא לא הספיק לסיים את המשפט. רועי, הילד הכי גבוה בכיתה שלנו – זה שגופו הספיק לצמוח ולהתבגר הכי מהר מכולנו, מה שאי אפשר לומר על השכל שלו  – עמד מאחוריי בחזה נפוח. לידו התגודדו שלושת מחבריו. כולם נמוכים ממנו בראש אך סתומים באותה מידה.

"היי, מיקו,” אמר בטון הלגלגני הקבוע שלו. “יכול להלוות לי? אה?”

חשתי דקירה של כעס.

"'להלוות' הכוונה שמחזירים…” פלטתי.

רועי זקף גבה. שני חבריו צחקו. השלישי ניסה להבין את הבדיחה.

"מה אתה אומר!” הכריז רועי, והתכופף אליי, מניד בראשו כרומז אל התיק. “פעם שעברה החזרתי לך, לא? אז מה יש לך, קמצן!”

נשמתי עמוקות. זו לא פעם ראשונה שהוא עשה לי את זה. רועי ידע שאני לעיתים קרובות מביא כסף לבית הספר במקום סנדויצ'ים  אז הוא בא ו"מבקש" ממני שאלווה לו. אבל לא מחזיר. רועי הספיק לגדול יותר מכולנו, והיה גבוה וחזק יותר מהאחרים, אז העדפתי לא להסתבך איתו.

׳׳אוקיי, תשומת לב בבקשה. היום נעשה מירוץ מכשולים," אמרה המורה לספורט. היו לה תלתלים אסופים בגומיה וטרנינג לבן, והיא נראתה קשוחה היום יותר מבדרך כלל. "אני אבחר בכל פעם חמישה תלמידים והם יתחרו ביניהם סביב האולם הזה! אתם רואים שם את מה ששמתי באמצע השביל? אתם צריכים לקפוץ מעל זה. והברזלים שיש בסוף השביל? אתם צריכים לטפס על זה, ואז לרדת ולחזור. אני מסתכלת לראות מי מרמה ועוקף את המכשולים."

המבט שלה נח עליי. "אתה, מיקו," רעם קולה. ואז היא פנתה לרועי ולעוד שלושה ילדים מהכיתה שלי. "ואתם," הצביעה על שלושתם.

לא דאגתי מכך שאפסיד במירוץ, זה היה לי ברו. אלא שידעתי שרועי ינצל את ההזדמנות כדי לדרוך עליי, או להפיל אותי מהברזלים, או לתפוס לי ברגל כשאני אנסה לקפוץ מעל המכשולים… התחלתי לפחד.

"נו?!" צעקה המורה.

רועי והאחרים נעמדו בקו הזינוק. הוא היה היחידי שהסתכל עליי ולא על המסלול, וחייך אליי ברשעות, כאילו זו עומדת להיות בדיחה גדולה על חשבוני.

בלעתי רוק, ולפני שבאתי לעמוד איתם, משכתי מהתיק את בקבוק המיץ שלקחתי הבוקר מהבית, ולקחתי כמה לגימות בעצבנות.

טעם מוזר התפשט לי בפה. מעין פרי לא מוכר. הלנה בטח ניסתה עליי איזה מתכון חדש של מיץ דלעת או משהו כזה. בפירוש לא מיץ תפוזים.

הרחקתי את פיית הבקבוק, סגרתי והשלכתי אותו הצידה אל הקרקע. לפתע נתקפתי צמרמורת.

זה אפילו לא מיץ. זה משהו אחר.

"מיקו, אנחנו מחכים" אמרה המורה. החזרתי את הבקבוק למקום, עדיין עם התחושה המוזרה והמעקצצת מתפשטת בתוכי, כאילו שתיתי איזו תרופה ממש חזקה שלא מתאימה לי, ובאתי לעמוד לצידם.

"המורה," הכריז רועי. "אולי כדאי שתעמידי את מיקו באמצע המסלול… לא, ממש לקראת הסוף בעצם… גם אז הוא יסיים אחרון."

כולם בכיתה שישבו בצד צחקו, חוץ מדור, אבל אני אפילו לא הרגשתי עלבון. רק הרגשתי את המשקה המוזר הזה בתוכי, כמו אש שמתחילה להשתולל.

המורה נתנה את הסימן – "גו!" – וכולנו פצחנו בריצה. רועי לא בזבז זמן, ושם לי רגל. השתטחתי אפיים ארצה, כשהאחרים כבר רצו קדימה. המורה רק צעקה, "רועי מספיק" אבל לא עצרה אותנו ולא דרשה להתחיל מהתחלה. התרוממתי שוב על רגליי והתחושה הבוערת בתוך הגוף התחזקה.

ולפני שהבנתי מה קורה, התחילו רגליי לרוץ מאליהן

טסתי במהירות, עוקף את שאר הילדים, עוקף אפילו את רועי. שמעתי אותו פולט אנחת תדהמה מאחוריי. קיפצתי מעל המכשולים, טיפסתי כמו פנתר על הסולמות, ובתוך עשר שניות בערך, מצאתי את עצמי עומד בחזרה בתחילת המסלול, מתנשף.

המורה שמטה את הלסת. היא נראתה בהלם.

"מ… אה… יש לנו מנצח!" קראה.

רועי אפילו לא טרח להמשיך את המירוץ. גם לא שאר הילדים, שנעמדו באמצע המסלול והביטו בי. הוא חזר על עקבותיו בכעס. "המורה, הוא רימה!" טען בכעס. "לא יכול להיות שהוא…"

"רועי," רעם קולה של המורה. "מישהו הרשה לך להפסיק באמצע? זה שמיקו ניצח אותך לא אומר שאתה לא יכול לסיים ולהפסיד בכבוד!"

המילים האלו גרמו לאוזניו של רועי להאדים. אגרופיו נקמצו, והוא רעד מעלבון. שאר הילדים בכיתה שישבו בצד בהו בנו, מבלי למחוא כפיים, מבלי להריע לי. ואני עצמי, בכלל לא הרגשתי שניצחתי.

הרגשתי שהסתבכתי בגדול.

 

"הלו! מיקו!”

לא היה לי לאן לברוח. כבר כשיצאתי מהכיתה עם הישמע הצלצול, כשדור דוהר בעקבותיי בניסיון להדביק אותי, ידעתי שלא משנה כמה אתרחק, רועי ימצא אותי.

והוא אכן מצא. ליד הבניין, בדיוק כשלא הייתה אף מורה באזור, הם הגיחו מולי. רועי והחברים שלו.

"הלו, מיקו,” שאג רועי.הוא נעמד וחסם לי את הדרך. “תירגע. אני לא עומד להרביץ לך, או משהו.”

חבריו  צחקו, כאילו הוא סתם התלוצץ.

"מה יש לכם?” הסתובב אליהם רועי, “אני באמת לא מתכוון להרביץ לו!”

הם השתתקו, והוא שב והביט בי. “לא עכשיו, בכל מקרה,” אמר בחיוך עקום, והם שוב צחקו.

בתנועה מפתיעה, הוא שלח יד ותפס לי את התיק, הוא משך אותו אליו, והוציא את אחת המחברות. כשדפדף בה, החל לחייך בהנאה.

"הי, חבר'ה, 'סתכלו," אמר .  "הוא מצייר קומיקסים בתוך המחברות!” הראה לחבריו כשהוא מתחיל לקרוע את הדפים ולתלוש אחד אחד. “איזה אומן מוכשר!”

נחשולי אש החלו להתפשט בכל גופי. המשקה ששתיתי התחיל שוב לחמם אותי מבפנים, כמו לאבה של הר געש ששטפה אותי. התחלתי להזיע. ותוך כדי כך, גם השרירים שלי התקשו.

קמצתי את אגרופיי.

זה היה כאילו הזרועות שלי הפכו לאבנים.

"עזוב את המחברת,” מלמלתי.

"מה אמרת?” לעג רועי. הוא השליך את המחברת לחברו, שהשליך אותה אל החבר השלישי, וההוא זרק אותה שוב אל רועי, כאילו הייתה כדור. “אנחנו נחזיר לך, אל תדאג… "

האש שפשטה בי עלתה לגרון. הצמרמורת התחלפה בעשן. מעולם לא הרגשתי ככה. עשיתי צעד לכיוונו של רועי. הוא נסוג תחילה, מופתע מהאומץ שלי. אבל אז גיחך, והניף את המחברת מעל ראשו.

"רוצה את המחברת?” לגלג.  “כן?”

הוא הסתובב כדי לזרוק אותה שוב אל אחד החברים שלו. אבל כאשר הפנה ממני את פרצופו, המחברת עדיין מונפת אל מעל ראשו, עשיתי צעד נוסף לעברו.

תפסתי בפרק היד שלו.

"תיזהר,” נבח עליי רועי.

ואז, כאילו שהוא היה כלבלב קטן, הרמתי אותו באויר והנפתי אותו אל מעל ראשי, אל מול הפרצופים הנדהמים של החברים שלו.

"אאאה – “ צרח רועי.

החזקתי אותו הפוך מעליי. המטבעות שהיו בכיסי מכנסיו, הכסף שלי, נשרו ונפלו מסביבי על הרצפה ברעש. אבל לא התכופפתו להרים אותם, המשכתי להחזיק אותו באויר כמו הרקולס.

"מה זה?” קרא אחד מחבריו של רועי.

“יא אללה,” מלמל השני.

"תוריד אותי!” צרח רועי מעליי. “תוריד אותי מיד! מיקו! אני הורג אותך! תוריד אותי!”

המשכתי להחזיק אותו מעליי בשלווה, וגם התחלתי לסובב אותו ימינה ושמאלה, כאילו לא היה ילד  גדול וכבד אלא מקל עץ דקיק.

"תוריד אותייייייי -” צרח רועי.

ואז קלטתי מזווית עיני מספר תלמידים שצעדו בקרבת מקום. וזה מיד החזיר אותי לפוקוס.

מה אני עושה?

מיד הורדתי בחזרה את רועי. יותר נכון, הפלתי אותו לקרקע. באותו רגע גם הרגשתי שהכוחות שנתן לי המיץ הולכים ודועכים. אם הייתי ממשיך להחזיק אותו עוד כמה דקות הייתי מרגיש את זה בשרירים. ההשפעה של המיץ הייתה זמנית.

אבל היא הספיקה…

רועי הושלך לארץ, על הישבן, ופלט זעקת כאב. איש מחבריו לא ניגש אליו, כולם המשיכו לבהות בי המומים, מבלי לזוז ממקומם. ואני, שהתחלתי לעכל את מה שהתרחש כאן, עשיתי צעד אחד לאחור, ואז עוד צעד, ואז הסתובבתי לברוח משם.

אך לפני כן  נעצרתי, התכופפתי ולקחתי את מטבעות הכסף שלי, שרועי לקח לי ושנפלו לו עכשיו מהכיסים. או אז באמת פתחתי בריצה מטורפת – ונעלמתי מהמקום.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s