בני 15, עם הפרעות קשב וסלידה מ"ספרים", ככה תיארה אותם אחת המורות, לכי תענייני אותם עכשיו שעה שלמה….
אין בעיה אמרתי
🙂
כשהם כבר מכירים ומעריצים, זו לא חוכמה.
הניצחון זה דווקא כשאני נכנסת והם לא מבינים מאיפה נפלתי ומה מפגש סופר עכשיו ומי זאת גיאת חוטנר.
ואז אני שוברת את הקרח כשאני שואלת,
מה אם הייתם אוהבים לשיר ופתאום כשאתם בגיל הזה הופכים לזמרים הכי מושמעים בארץ, בלי שבאמת רציתם להיות מפורסמים? איך זה היה לנסוע באוטובוס יום יום לבית הספר כשהשיר שלכם מושמע ברקע ובני נוער מדברים עליו בספסל מאחוריכם ואף אחד לא יודע שאתם מי ששר את זה? הייתם מרגישים גאווה או מבוכה?
הם עונים לי כהד – גאווה! וכמה בנים תמיד מתפרצים הייתי מכריז לכל האוטובוס, "זה אני"….
ואני מחייכת ועונה שאצלי זו הייתה דווקא מבוכה. וה"מזל" שלי היה, שיכולתי להמשיך להיעלם ולהסתתר במשך שנים…. כי אצלי זו היתה כתיבה ולא שירה. וככה עשיתי עד גיל מבוגר. כי אנשים יכולים להגיד לך עד מחר איזה יופי, עד שלא תאמינו לבד שאתם ראויים לכך שיאהבו אתכם כי אתם-אתם, כל הסלביות וההצלחה שאתם חולמים עליהן לא יזיזו לכם.
ואז אני מתחילה לספר את סיפורי האישי, בלי שום הגזמות, שום המצאות או תוספות. ובשלב הזה הם כבר עמוק בפנים, ועד שאני מגיעה למיסיונריות של עידוד הקריאה וטיפוח היצירתיות שנוטפת מהמסרים בהרצאה הם כבר לגמרי שם. ואני יודעת שהם יקחו את זה גם כשיצאו. וגם אם היה חשוב לכמה מהם להיראות כאילו הם לא ממש מתעניינים כי זה לא מגניב, הם באים אליי אחר כך בהיחבא, כשחבריהם כבר יצאו להפסקה, כדי לדבר איתי על החלום שהם לא מעזים לשתף. וגם אם היה נדמה שכמה מהם ישכחו את ההרצאה ברגע שיצאו, אני מקבלת יום אחד הודעה בפייסבוק או במייל, היי ליאת, את בטח לא זוכרת אותי, היית במפגש סופר אצלנו בתיכון לפני שמונה שנים, רציתי לספר לך שזה הביא לי מוטיבציה. שלום ליאת, עשית אצלנו הרצאה בבית הספר, והיום אני מגיש תסריט להפקה ברשת. שלום ליאת, אני מחטיבת הביניים ההיא, והיום אני מוציאה ספר ראשון. את בטח לא יודעת כמה השפעה הייתה לך, אז אני מספרת לך עכשיו.