ליאב משך בכתפיו והתמקד בחביתה מקושקשת הנוזלית שלו. זה לא שהוא היה 'רגיל', זה שפשוט כבר לא היה אכפת לו. מאז הריב הגדול שלו עם אבישג לפני כמה חודשים, משהו בהתנהגותו הזחוחה והמחויכת שכל כך אפיין אותו כשהגיע השנה כתלמיד חדש לתיכון ברנסון – נמוג. הוא נעשה יותר ציני ושקט. בעברו, במיוחד בילדותו, היה נוהג לצחוק וללגלג על ילדים אחרים שהיו פחות פופולריים ממנו; אבל השנה הוא כאילו איבד את הצורך ואת הרצון לעשות זאת. כולם, כל סביבת החברים שלו, נראו פתאום רעשנים, קצת צבועים, קצת מוזרים. הוא העדיף להקשיב יותר ופחות לדבר, במיוחד כי גילה שכשהוא מקשיב, הוא מבין כל כך הרבה דברים על העולם סביבו שכל מילה שהוא מוציא מהפה פשוט מקלקלת את החוכמה הזו.
"היי," הם שמעו שלושתם את יולי, והפנו את ראשיהם לראות אותה מתקרבת, עם אבישג בעקבותיה. בגלל שליאב היה אחד מאלה שישבו בשולחן, אבישג לא נראתה שמחה וצוהלת להתקרב, אבל היא הלכה בכל זאת. בעודה צועדת בזריזות אחרי יולי בראש מושפל, חשבה. כמה קשה זה לעשות מה שאחרים עושים, לתת להם להוביל אותך. אם הייתי עכשיו בבית עם בנות שאני מכירה, והן היו גוררות אותי לשבת עם ליאב, הייתי מזמן עוצרת אותן כבר בפתח החדר, מניחה ידיים על המותניים ואומרת "לא, אנחנו לא נכנסות. בואי, בואי נלך, ואני אספר לך למה אנחנו לא מדברות עם ליאב."
אבל פה…
"נו, מה את זוחלת?" יולי האיצה בה. יולי, בניגוד לאבישג שלבשה את אחד מבגדיה הורודים היקרים, כולל את החולצה שמרחוק נראית מעט זוהרת, לבשה חולצה ישנה הפוכה – היא נאלצה ללבוש אותה הפוכה כי בבד החיצוני היה כתם שמן קטן שלא ירד מעולם בכביסה – ומכנסי טרנינג רחבים. נוחים לתנועה ופחות מושכים תשומת לב מבנים מעצבנים שמנסים להסתכל עלייך, וזו אחת הסיבות שיולי דווקא אהבה להתלבש 'זרוק'. היא ידעה שיש לה גוף יפה ורזה אבל לא אהבה שבוחנים אותו.
זה היה אפילו משעשע קצת בעיני אבישג. כמו שיולי עם הבנות ביישנית ואבישג דוחפת, כאן יולי הפכה לדוחפת, ואבישג נגררת אחריה בהססנות. עבור יולי, סביבת הבנים הצוחקים הייתה מקומה הטבעי, כמו גור נמרים שמחפש פינה שקטה ללעוס בו מקל בין שיניו. פטפוטי הבנות המתנשאים גרמו לה לרגיש זרה; עם סגנון הדיבור הפשוט והלגלגני של הבנים, לעומת זאת, הסתדרה יותר.
"היי, אבישג!" גיא נופך בידו בשמחה. הבנים עשו להן מקום. יולי התיישבה, מחייכת ונינוחה, אך אבישג נותרה לעמוד והביטה על סביבותיה.
"מותר לנו לשבת פה?" שאלה בחשש. זה היה הגיוני מאוד בעיניה שליאב גרם לחבריו לפתות אותה לאכול עם האורחים כדי לסבך אותה בצרות או משהו.
אבל גיא נראה ידידותי כהרגלו. "ברור, אנחנו מזמינים אתכם," אמר ובעט מתחת לשולחן ברגל הכיסא שלידו, לא ברור אם כדי להדוף אותו לאחור לקראתו או כי התכוון לבעוט ברגל של ליאב.
"לא נכון," אמרה אבישג בפסקנות. "אלה עוד מקומות. עוד צלחות. עוד אוכל. אני לא חושבת שמותר לנו, גיא."
"נו, אבישג," יולי לא רצתה להסתכן לבד, וידעה שאם אבישג תסרב לשבת, היא תיאלץ לעשות זאת, או לחזור איתה. "מקסימום נגיד להם שלא ידענו."
"זה לא משנה…" אבישג רגזה. הדבר האחרון שרצתה היה שערן יכעס עליה. היא גם ככה עוררה בו איזושהי תרעומת בתחילת היכרותם וכל כך חשוב לה לעשות עליו רושם טוב.
"בואי אבישג, הנה, נחסוך בצלחת," אמר ליאב בארשת מבודחת, והדף לקראתה את הצלחת עם המקושקשת הנוזלית שלו. אבישג, לראשונה מזה הרבה זמן, הרימה אליו את עיניה ונעצה בו מבט קר וקשוח. ליאב החליט לחזור פנימה לקליפה הקרה שלו כלפיה, ומשך בחזרה את הצלחת בלי חיוך.
"טוב, אבל זה עליכם," אבישג באה והתיישבה באיטיות ליד יולי.
"אם כבר מדברים על זה," קרא גיא, והקיש בכף על כוס הזכוכית שלו. "'אטנשן', 'אטנשן', יעני תשומת לב באנגלית!" קרא וצחק. "כולכם בבקשה, שימו לב אליי לרגע!"
הוא כחכח בגרונו, והביט באבישג ובליאב.
"אני רוצה לנצל את המעמד המיוחד הזה, כדי לעשות סולחה," הודיע.
"מה?" אמרה אבישג.
"סולחה?" אמר ליאב.
"הגיע הזמן," אמר גיא. "האמת שאני לא בטוח למה אתם כל כך שונאים זה את זו, ואולי לעולם לא נדע, אבל… הגיע הזמן לשים את זה מאחורינו. כולנו באותו תיכון, באותה שכבה, יש לנו אותם חברים. בואו נתחיל מחדש. אני בטוח שיש לכם מספיק מכנים משותפים כדי שתהפכו לפחות לידידים בסבבה!"
ליאב הגניב מבט אל אבישג. עמוק בתוכו, לא היה אכפת לו להתפייס. אך הייתה לו תחושה שלה כן אכפת.
"מה זאת אומרת סולחה," מלמלה אבישג בזעף. "אני צריכה להיות חברה שלו עכשיו?"
"לא," אמר גיא. "אבל לא לעשות פרצופים. להיות אחת מהחבר'ה, בלי לסחוב מטענים מהעבר."
יולי צפתה בכל זה בסקרנות. גם בבית ספרה היו לא מעט מקרים ששני ילדים לא דיברו אחד עם השני בגלל איזה ריב ישן, אבל היא מעולם לא ניסתה לתקן את זה, או להציע להם להתיידד בחזרה. היה משהו בגיא שהפך את כל זה לקל ונעים יותר. לא רק חוש ההומור שלו, אלא האופן בו התייחס לכל הבעיה הזו בקלות ראש, כמעט בזלזול. כאילו, הריב הישן מה-שזה-לא-יהיה בין אבישג לליאב בכלל לא חשוב. למה אתם שמים עליו בכלל. עזבו, זה שטויות. תתקדמו.
"צודק," שמעה את עצמה אומרת.
"את בכלל לא קשורה," הטיח בה ליאב. הוא לא אמר זאת בכעס, הוא דווקא לחש את זה, אבל עדיין זה הגיע לאוזניה וקצת העליב אותה.
"אולי, אבל אני רואה כמה מפגרים אתם מתנהגים," התרגזה. "גיא צודק, אולי באמת תעשו סולחה ונתקדם?"
ליאב ואבישג הביטו זה בזה. שניהם הרגישו שבמיוחד פה, במלון, הרחק מתיכון ברנסון, כששניהם למעשה באו להגשים את רצונם והכיף שלהם, אין באמת שום סיבה להתמקד בדברים רעים שקרו. וחוץ מזה, עיקר הפיוס היה מוטל על אבישג. כי ליאב, מצידו, היה מוכן כבר מזמן להתיידד איתה בחזרה.