HJG.png
אני שונא תחרויות.
לא רק כי זה מלחיץ אותי. אלא כי גם כשהאדם השני מפסיד ומתרגז, וגם כשהוא מנצח ושמח לאידי, אני מרגיש רע. ככה או ככה אני נעלב ונבהל, ממנו או ביחד איתו.
אני שונא ללבוש גרביים עם התפר בפנים, נעים לי יותר ללבוש אותן הפוכות.
אני צריך לאטום טוב טוב את התריסים בחדר שלי עם בריסטולים וקרטונים לפני השינה, כי אם קרן אור הכי דקה תצליח להסתנן פנימה על הבוקר, אני אתעורר.
כשהחברים שלי צוחקים בשיעור והמורה המחליפה נראית מתוסכלת או פגועה, אני מרגיש דקירה כזו של כעס עליהם, אבל מפחד להגיד משהו שלא יגידו כמו תמיד שאני לוקח הכל ללב.
וזה לפעמים מעייף.
ולפעמים קשה.
אבל זה מי שאני.
 
ואני עומד לספר לכם הכל, בלי פחד. אני רק מבקש, שאם משהו ממה שאגיד בסירטון יהיה לכם מגוחך, או מרגיז, או עצוב – תנסו לא לצחוק או לכעוס עליי בפרצוף. כי עם זה באמת שאני לא מבין איך מתמודדים. אנשים אחרים שמושכים בכתפיהם ופונים לכיוון אחר, אני מעריץ אותם. הלוואי והייתה לי את היכולת הזו, היא נראית לי כמו יכולת על -טבעית . כמו זו שיש לגיבורי הפלדה האלה, שיורים עליהם אבנים ולהבות והם לא נשברים.
 
*****
יפתח הוא גיבור הספר שאני מתחילה לכתוב כעת, ורוצה לשמוע עוד על ילדים כמוהו. מזמינה את כל מי שרוצה לשתף, להעניק חוויה אישית ולכתוב לי, אם הוא יכול להזדהות עם יפתח, לתת לי השראה וחומרים נכונים ומרגשים.
יפתח הוא סיפורו של נער רגיש מאוד, בן 13. אחותו הקטנה מאובחנת על הספקטרום האוטיסטי אבל הוא "נורמלי". אחותו הגדולה היא בת 16 סוערת הורמונלית אז הוא צריך להתחשב בה. אמו בוכה בנוכחותו ומתעקשת לראות בו גבר קטן וחזק ושקט, לעומת שתי בנותיה ה"לא מובנות", שהיא יכולה לסמוך עליו. אביו מפרש את העלבונות וההתרגשויות שלו כאגואיזם ולא מפסיק לרדות בו שהנוער בימינו צריך להפסיק להתבכיין ולחשוב שכל העולם צריך להשתחוות להם. וחבריו של יפתח שאומרים "מתי תלמיד לשים זין?" לועגים כשהוא היחידי שלא מסוגל לצחוק מבדיחה כשהיא על חשבונו של מי שנמצא מולם ונראה פגוע.
 
יפתח חי בתוך עולם שבו הוא ער ליותר מדי תחושות והתרגשויות.
 
אתם מכירים "יפתח" אחד? או אחת?
ספרו לי, שתפו אותי.
תנו למשהו ממנו/ממנה להגיע אל הספר, זה יהיה לי לכבוד וגם יעשיר את הסיפור בעוד אמת שצריכה להישמע.