אז השנה החלטתי לבקש סליחה ----
ממך,
מוח.
כן. מוח שלי אהוב, גיבור, מסכן, אמיץ ועייף.
מופתע? כל שנה - סליחה מההורים סליחה מהחברים סליחה מהבן/ת זוג סליחה מעצמנו - לא ציפית, שהפעם תהיה אתה העומד במרכז ההתנצלות. נכון?
אז סליחה.
סליחה שחשבתי שאתה כל-יכול. שסחטתי אותך עד לקצה במשך שנים, חושבת שזה נורמלי, שזה מובן מאליו. שמנעתי ממך רוגע וקלות-ראש, מחשבות עליזות וחוויות של צחוק ושל "בזבוז זמן" מדי פעם על הדשא עם חברים, כפי שראיתי אחרים עושים לפעמים במקום ללמוד למבחנים באובססיביות.
סליחה שלא הזנתי אותך. שלא הכרתי בך כמקור מופלא ואדיר של אנרגיות, של כוחות ויצירתיות, וחשבתי שאפשר לשאוב ולשאוב ממך בלי לתת בחזרה. סליחה שלקחו לי 32 שנים להבין איזה פסיכי זה החשמל שיש לנו בראש ובלב, איזה כוח על טבעי קסום זה, איזו מתנה. שהנחתי שזה הגיוני וטבעי לגמרי שילדה מתבגרת שורפת שעות וחודשים ושנים בלמידה לבגרויות ולתואר בהצטיינות וגם כותבת ספר כל חודשיים, ושחשבתי שזה לא רק בלתי ראוי להערכה עצמית או לטיפול יאות, אלא להפך - לביקורתיות מחמירה ולהעלאת הסטנדרטים.
סליחה שלא הענקתי לך. שלא נתתי לשנינו אהבה וסיפוק. שנבהלתי מעצמי כשלא היה לי די מעניין או די טוב עם איש X או מקום Y, בלי לקלוט את יכולתך לזהות ולדרוש את האנרגיות הטובות או העניין האינטלקטואלי הדרושים לך במצבים אלה. בלי להתחשב במה שאתה באמת צריך, במה שעושה לך טוב. לי.
סליחה שלא הכרתי בחשיבותה העצומה של אש היצירתיות והתשוקה. וחסכתי אותה ממך. כמו שחוסכים ויטמין קריטי מיצור חי במשך שנים של ריקון מאגרים. שכעסתי עליך כל כך על שנגמרה לך ההשראה בשנים האחרונות, מרוקן, צמא, מאשימה אותך, את ההישחקות, את ההחמרה בהיפראקטיביות, את העידן הסלולרי, את עצמי. ולא מבינה -- שזו לא "המשמעת" ולא "הגיל". זה אתה, נפלא וחכם כתמיד, קורא לי:
תני לי אנרגיה...
אנרגיה.
אש.
אנרגיה. אש.
כמו שמש, כמו תשוקה, אוכל חם, חיבוק. אינסוף האהבה שגועשת בכולנו. מאגר מתערבל של אנרגיות, יצירתיות, תשוקה, השראה. הרצון לתת, הרצון לקבל. חייבים לקבל. חייבים לתת.
נתת שנים רבות כל כך, מוח יקר שלי. ואולי הרבה מעל הממוצע . לא מלמדים אותנו בבתי ספר על הידללות מאגרי אנרגיות פנימיים, על היכולת לקבל -- כמעט כמו שאתה נותן.
תודה, מוח. כעת תורי להטעין אותך.
באנרגיה
אש
ואהבה.
אני רוצה לעשות שלושה ימי מרתון כתיבה עד יום כיפור. לא מאמינה שאצליח. אבל זו ההזדמנות האחרונה שלי לנצל את דרמסלה לפני הנסיעה הלאה. זה יהיה קשה. מזמן לא עשיתי מרתוני כתיבה. יש לי מלאאאאא רעיונות, מלאאא שיטות, בני נוער ומבוגרים בהנחייתי כותבים בבת אחת ספרים שלמים עם כל הפרעות הקשב והמחסומים שהיו להם ---- אבל אני, אני עצמי בבוץ של חוסר משמעת כרגע. כל התכנונים, סידור העלילה, חצאי הספרים הגמורים הממתינים לי, המחשב שהבאתי, הכיסא הנוח שסידרתי בחדר של הגסטהאוס, הדפים, הטיוטאות, הקבצים הפתוחים, רשימת הפרקים, התוכן הממתין ----- הכל, הכל ערוך ומוכן לי. רק לקשור לי את הטוסיק בשלשלאות נחושת לכיסא (או לחלופין להעמיד את הלפטופ על מדף/ארון/שולחן מוגבה ולהקליד בעמידה, כמו שאני אוהבת ונאלצת לעשות רבות כהיפראקטיבית), ולכתוב. פאקינג, לכתוב.
זה קשה.
כי עשיתי את זה כל כך הרבה, וכל כך שואב, וכל כך כבד וחזק, 95% מחיי בערך, שהנפש שלי ממש מתעצלת עכשיו. כיף לה הודו, כיף לה אנשים, כיף לה בטלה ולצפות בסדרות על הוייפיי של בית הקפה בדרמסלה עד השעות הקטנות. אבל די, זה לא שאני צריכה עוד מנוחה. נחתי מלא. חרשתי את הנטפליקס בארץ בחודשים האחרונים. בזבזתי ימים שלמים בהתחמקות מכתיבה. ימים? שבועות. קפצתי בכל פעם שחבר הציע משהו לעשות שהוא לא עם עצמי בחדר העבודה. ועכשיו, הודו נועדה לאוורר לי את מאגרי ההשראה, אז למה הנפש שלי עדיין עצלנית?
התשובה היא כבר לא מנוחה אנרגטית אלא אימון. אימון מחדש. לאט לאט. המוח עייף וכועס עליי מכל העבודה שהעמסתי עליו כל השנים האלו. אז הוא עושה דווקא. עכשיו זה הזמן ללטף אותו. לתת לו את זה בביסים קטנים. עוד פרק. ועוד קטע. ועוד פרק. ורק מה שכיף וקל לכתוב, ומה שמצחיק ומה שנעים. אלוף אולימפי שגופו כשל מעומס הספורט ונעדר מהתחרויות לתקופה, לא יחזור מיד לרוץ בשיא הכוח כשינסה לחזור. הוא יתחיל בקל. בהליכה. בנשימה. בלעמוד שוב במגרש ולהביט סביב ולהגיד הנה, אני כאן. ועכשיו - לאט, לאט.
טוב, יאללה.
מי משדר לי אנרגיות של הצלחה וכוח חיובי בתגובות? 🥰🙏🔥
#ליאתרוטנרסופרת #סופרתמטיילת #סופרת #הודו #ליאתרוטנר #כתיבהחוויתית #קיץאחדביחד #קיץאחדביחד4
