בילדותי פיתחתי חרדה מהשיעמום, מהמצב הבלתי נשלט שיהיה משהו ארוך שאני חייבת להתרכז בו ולא מצליחה - ואחטוף מהמבוגרים. ואז אחטוף פעם נוספת על זה שאני נבהלת או בוכה מהגערה. זזתי בכיסא בכיתה, ברחו לי פרצופים משועממים אחרי דיבור ממושך על פרשת השבוע בארוחת שבת, וכל הזמן חששתי מהרגע הזה שיראו עליי שאיבדתי סבלנות ויכעסו, ואז יכעסו עוד יותר כשאני נבהלת או רועדת כי אפשר לחשוב מה קרה?! סך הכל הערנו לך, סה''כ דרשנו שתהיי נורמלית ולא חצופה...
וזה היה לופ חרדתי של הבעת שיעמום היפראקטיבית + גערות מההורים או המורים + בהלה או עלבון שלי מהגערות + וגערות עוד יותר גדולות על כך שאני מעזה להעלב. והכל באשמת הבעת פניי, הארורות האלו. המשתעממות, הילדותיות, התזוזה הלא רצונית בכיסא. שבי בעניין כשאבא מדבר על פרשת השבוע למעלה מעשר דקות, שבי בעניין כשהמורה חוזרת בפעם הרביעית על אותו דבר בשביל ילדים שלא הבינו!.... ואז בגיל שמונה קיבלתי את אישור הכניסה לספריית בית הספר.
ולא, לא הייתי תולעת ספרים.
אבל כן גיליתי לראשונה בחיי שאני יכולה לשלוט במצב. ליצור מציאות חדשה שלא תשעמם לי, ואף מבוגר לא יכעס שאני מפליגה הלאה בדמיוני. וכך נוסף על הספרים הבודדים שהצליחו להשאיר אותי מרוכזת -- גיליתי שאני יכולה לחבר ספרים בעצמי. בשביל הכיף. ובשביל חבריי, שמסתבר אהבו את הקצב המהיר ואת הרעיונות וההומור שלי יותר מאת רוב הספרים בספריה. לפחות ככה גילתה הרכזת יום אחד - שכל הילדים בשכבה מעבירים ביניהם מיד ליד מחברות בכתב חרטומים, עם כריכות מאולתרות בצבעי טושים, ומי שכתבה את מאות ה''ספרים'' האלה זו ליאת מכיתה ג'/ד'/ה' 3, שמטפסת על עצים ומשחקת כדורגל בהפסקות.
''למה לא לפרסם את הספרים האלה, נגיד להורים שלך וניעזר בתקציב בית הספר, נכתוב על הכריכה שאת תלמידה שלנו וכו','' אמרה לי בלהט כשתפסה אותי לשיחה בהפסקה כשהייתי בכיתה ה'.
''מי יקרא את הספרים המעפנים שלי בעולם האמיתי ?" נבהלתי. ''הם לא מספיק טובים.''
''אז... למה את כותבת אותם?!"
ובלב, גיחכתי.
~~~~~
נ.ב. לא..אף אחד משלוש מאות ומשהו הספרים-מחברות שכתבתי בתקופת היסודי לא שרד. ילדים לקחו הביתה ולא החזירו, עברנו לתיכונים ולא ביקשתי. כתבתי פשוט עוד. (כולל את טרילוגיית ''קיץ אחד ביחד'' אותה החלטתי להגיש לפרסום רק בגיל 15).
ואגב, תגובה ראשונה, למי שרוצה גם.
לכו לכתוב את ספר חייכם. 🧡 כזה שלא יגרום לכם להתנועע בכיסא-המציאות במועקה אלא ילהיב אתכם, לפחות בחלק שבו יצרתם אותו לבד.
#ליאתרוטנר #ספריםישראלים #ספרותנוער #סופרת #העצמה #כתיבה #כתיבהחוויתית #יצירתיות
יום אחד את קמה בבוקר וקולטת שבכל אחת מחמש סדנאות הכתיבה השבועיות שלך ברחבי הארץ, שהיו אמורות להסתיים אחרי 10-15 מפגשים, יש ביקוש מהמשתתפים לסבב מפגשים נוסף ואת צריכה לשריין ביומן שלך שוב את כל השלושה חודשים קדימה.
פאקינג וואו.
ועדיין....
זה לא משנה דבר מהעובדה שעדיין מה שהכי גוזל ממך את האנרגיות היומיומיות זה האם ההוא כועס (ממעגל האנשים הקרובים, לא המקצועי) או למה זו נעלבה מהזה, איך ארכוש את חיבתה של ההיא ולמה אני לא סובלת את ההוא.
בסופו של דבר לא יעזור דבר,
עם כל היצירתיות, הכסף, ההשקעה או ההצלחה,
מה שיהיה לנו הכי חשוב הוא להיות אהובים על מי שלידנו.
בנעוריי אהבתי לכתוב ארבעה חמישה ספרים עבי כרס בשנה לעצמי עם שעתיים כתיבה ביום כי כך יכולתי לברוח לדמויות שאת לבן ומוחן הבנתי טוב יותר מכל אדם מציאותי רווי מסתורין.
בשנים האחרונות האנרגיות שלי מופנות יותר לאנשים המציאותיים האלה, ששואבים קצת את הכוח, ופחות לספרים ולדמויותיהם. לכן אני כותבת פחות. האנרגיות הרגשיות והמנטליות שאני משקיעה בלהשביע רצון בשר ודם או להבין למה ההוא ההיא מגיבים כך או כך - רבות מדי.
כנראה תמיד יהיה לי אכפת מאוד - ולא בקטע טוב לב אלא בקטע רגשן - ממה שעובר על דמות שהיא לא אני. בין אם זו דמות ספרותית פרי עטי ובין זה אדם אחר.
אז או שארכך ואשכך את האכפתיות המוגזמת הזו אוכל להתחיל להתמקד בעצמי, ולהיות שלווה יותר,
או... שפשוט אסיים כבר את ארבעת חצאי-הספרים הממתינים אצלי במחשב 😁 כי אם כבר להשקיע אמוציות אינטנסיביות על מה שעובר במוחו של אדם אחר, לפחות שיהיה דמות ברב המכר הבא, ויצדיק אותן.
#ליאתרוטנר #כתיבהחוויתית #כתיבה #בקרוב #ספרחדש #סופריםישראלים
