זו באמת שאלה, איך להתייחס ל''ילד'' או ''צעירונת'' או כל הכינויים הלא מאוד נחמדים אבל הטוטאלי מובנים לי, אז וגם היום, שפולש כביכול לתחום שלך, של המבוגרים המנוסים.
עדי ביטי הזמרת שסללו את דרכה בשיעורי פיתוח קול מאז שהיא בת שנתיים (?) לעולם הזמר של המבוגרים קוננה בתוכנית הישרדות שמתייחסים אליה כמו ילדה, כי היא, ובכן, ילדה. זה ברור מאליו שיתייחסו אליך כאל ילדון, צעירון שמה אתה עושה פה, השאלה אם אתה מתנגד ומתחזק מזה בביטחון. אצלי זה דווקא נלקח למקום הזה של הפחד.
במבט לאחור אני מבינה שנבהלתי סתם. מהמעמד, מלהיות מוקפת באנשים גדולים וחכמים שהרגשתי לא שייכת למקומם. מההילה שסביב המקצוע ''סופר רב מכר'' שכולם ראו בה זוהרת ולי היא הייתה מוזרה. במבט לאחור, לא הייתה לי סיבה להיבהל. הרי קרעתי את התחת מגיל שמונה בכתיבת ספרים למגירה, כדי להתאמן וכדי לפרוק יצירתיות. אהבתי ליצור ולעבוד. אהבתי להצטיין בבגרויות וברקטור באוניברסיטה, וכן, גם לקבל שלושה ספרי זהב אותה תקופה ולהצטלם כאן למטה עם אימא.
עמוק בפנים אהבתי, אבל, במבט לאחור מרגישה קצת מגוחכת על שזמן רב כל כך היה לי צורך להתנצל על כל זה, בלי שום סיבה ובלי שמישהו דחק אותי לכך, סתם מבוכת התנצלות אישית שלי, שהיא גם זו שהובילה לכל דיבור ה''אני סך הכל ילדה'' ו''מרגישה מוקטנת'' - סתם דיבורים שנועדו להקל על את המבוכה. מבוכה מכלום ושום דבר. אימא שבתמונה לא החזיקה לי את היד כשכתבתי את הספרים או למדתי למבחנים, זה הכל שלי. אין על מה להיות נבוך.
ועדיין כשאני מסתכלת בתמונה ובמבוכה שעל הפרצוף מגיל 21 אני תוהה מתי הבהוב הצורך להתנצל או להגיד ''אבל'' ו''אני בסך הכל...'' לא יצוף מעמקי הבפנוכו שלי כמו שד מנומנם שמגיח לדקלם לו.
ואולי בעצם, לכל אדם טוב שיהיה בו שד כזה, לתמיד, מפקס ומרגיע ומוריד, שיזכיר לו בכל רגע ורגע שהלו, הוא סך הכל ילד. בן אדם. קטן. שיש לו תמיד לאן להמשיך לגדול.
