שני פרקים ראשונים מתוך כדברא הספר

כדברא

כדברא – היומן המפוצל

ליאת רוטנר

קירקי

פרק 1.

"כדברא!"

בחיים לא היה לי חלום כזה. התעוררתי במיטה, רועדת, מנסה לעכל. ברקע הדממה נשמע רק תקתוק השעון על הקיר. אביגיל, שישנה מהצד השני של הקיר, כנראה כבר הייתה רגילה לקולות שאני משמיעה בזמן השינה, כי היא לא באה לבדוק מה קרה. ישבתי ככה, בחושך של החדר, מבולבלת ומכוסה בשמיכה.

כדברא?

אם רק הייתי יודעת, שחיי עומדים להשתנות כתוצאה ההתייחסות לחלום הזה, ולמילה הזו שהופיעה בו והדהדה לי המוח, אולי הייתי מצילה את עצמי: הייתי מתהפכת לצד השני, עוצמת עיניים בחוזקה ומנסה להירדם. מי יודע, אולי אפילו הייתי מצליחה. ושוכחת.

אבל התעלמות מחלומות היא קצת קשה, כשאת לא נערה נורמלית.

ואת זה שאני לא נורמלית,

הזכירו לי טוב מאוד היום.

26 שעות לפני כן

"כל הכבוד לעודד, שהביא את הרמקולים האלה לשים באמצע הרחוב. אחרת לא הייתה לנו מוזיקה," אמרה לי אביגיל, כששתינו הגענו אל רחבת הסקייטבורדים. היא נענע את ראשה לקצב מוסיקת ההיפ הופ והביטה אל הרחבה. נערים ונערות בגילאים שונים היו שם, מחליקים וקופצים מרמפות. ידעתי שאביגיל אוהבת את המקום הזה. לא נראה לי שאמנות הסקייטבורד אינה מאוד נפוצה אצל נערה בת 16 ובטח לא מה שהוריה קיוו שהיא תעשה עם עצמה כשתתבגר – אבל לאחותי לא היה אכפת.

כלום, כמעט, לא היה ממש אכפת לה.

נפרדתי ממנה כשהיא פנתה לשוחח עם חבריה. "את תהיי בסדר?" שאלה.

גלגלתי עיניים. "כן, אבי ," אמרתי בקול מכני. זה לא היה מפתיע, שאביגיל דואגת לי. איכשהו, במיוחד בחוץ עם אנשים, היא תמיד הייתה זו שידעה איך להשתלב – ואילו אני הייתי קצת שונה. אפילו עכשיו, בין כל לובשי הג'ינס והטישירט הזרוק, אני הייתה היחידה בשמלה ובשיער ארוך ופזור, ולדברי אביגיל הזכרתי יותר נסיכה אבודה מאשר נערה מופרעת שמשחקת בחוץ עם החברים.

אבל אני מסתדרת בכל מקום. גם כאן.

חבשתי את האוזניות והתחלתי לרסס גרפיטי על אחת החומות. מוזיקת ההיפ-הופ רעמה ברקע; ואני בטוחה שמאחורי גבי הרבה ילדים עשו דברים מדהימים עם הסקייטים, אבל אני לא ממש התעניינתי בזה. הציורים שלי על החומה היו מעניינים הרבה יותר.

אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. הציורים תמיד עזרו לי לברוח – מהמחשבות, מהסיוטים, מהמציאות שבה אני לא תמיד מרגישה את עצמי מחוברת לבני גילי. וככה, לא משנה מה קורה סביבי, אני יכולה לשקוע בעולם אחר

אבל אז…

פתאום זה קרה.

הכל התערפל סביבי. העולם כולו נעשה מטושטש. קפאתי. הקולות והאנשים שסביבי הרגישו כמו מתוך חלום, מתוך כוכב אחר. ובאוזניי הלך והתגבר קול של צלצול פעמוני רוח.

הגרפיטי נעלם לנגד עיניי. במקום זה, ראיתי – לשניה אחת – מעין חלום בהקיץ: דמותו של אחד החברים של אביגיל, עודד, עושה קפיצה מדהימה של סקייטבורד באוויר, ואז מאבד שיווי משקל ומתרסק בצעקת כאב אל הרצפה שלמטה.

מצמצתי. התמונה הדימיונית שהבהבה מולי עם עודד נעלמה.

כל נערה אחרת הייתה ודאי נלחצת מההזיות שיש לה באמצע היום, מניחה שיש לה מכת שמש, או התייבשות, ושאם היא מתחילה לדמיין דברים כדאי שתשב קצת ותנוח. אבל אני… האמת היא, שאני לא נערה רגילה.

וברגע שזה קרה, קפצתי על רגליי וצרחתי לעברה של אביגיל:

"עודד עומד ליפול!"

היא הסתובבה, מבולבלת. לא בזבזתי זמן, וזינקתי אליהם בריצה. "עומרי!" צרחתי, "תפוס את עודד!"

אביגייל פתחה את פיה, בטח כדי לענות לי שלא אדאג, שהם עשו את התרגיל הזה מיליון פעמים, ואם סקייטבורד מפחיד אותי אני  לא חייבת להסתכל – אלא שאז, לתדהמתה, עודד שהיה עסוק בתרגילי סקייטבורד, באמת נפל פתאום על הרמפה. הוא התגלגל קדימה, במלוא הכוח. "עומרי!" צעקתי שוב.

עומרי עמד בדיוק למטה בקצה הרמפה, עם הגב אלינו, אבל הוא שמע אותי. הוא הספיק לזנק אל עודד ותפס אותו בחוזקה שניה לפני שהראש שלו נחבט ברצפה.

כולם פלטו קריאות הפתעה.

"עודד," קרא עומרי. "אתה בסדר?"

עודד היה ההמום מכולם. הוא לא היה רגיל ליפול, ועוד יותר לא היה רגיל שתופסים אותו ככה ברגע האחרון. "איך ידעת לתפוס אותי?" קרא אל עומרי.

אביגיל הפנתה אליי באיטיות את ראשה.  וכמוה עשו עוד כמה ילדים. הם הביטו בי ממושכות, במי שניחשה באורח פלא את הנפילה הבלתי צפויה הזו.

"ה… הפינה הזו. אני פשוט יודעת שהיא מסוכנת," גמגמתי

במהירות רבה הסתובבתי כדי ללכת משם, מרכיבה שוב את האוזניות. הגעתי אל החומה שצבעתי וקיפלתי בחזרה את הצבעים שלי בזריזות אל תוך התיק.

אביגיל רצה בעקבותיי.

"צ'יקה, את בסדר?" לחשה. היא הייתה היחידה שידעה באמת מה קרה, ולמה. אך היא לא התכוונה לספר לאחרים.

התפתלתי בחוסר נוחות. ואביגיל, שקלטה את מצוקתי, הנמיכה את קולה ללחישה. "בגלל… 'זה'? עזבי, אף אחד לא שם לב."

אבל אני המשכתי ללכת. "עזבי, איבדתי את החשק לצבוע. אני חוזרת הביתה. תישארי."

ידעתי שאביגייל מתכוונת לטוב. אבל לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד וגם לא איתה. שנאתי את מה שקורה לי, ושנאתי את עצמי בגלל מה שקורה לי.

קיויתי שלא הרסתי לה את היום, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר. רק היא מבינה איך זה יכול להיות שצפיתי מראש את הנפילה של עודד והצלתי אותו ברגע האחרון.

כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי.

אמרתי לכם: אני לא נערה רגילה.

*   * *

כשהגעתי הביתה, אביגיל המשיכה ללכת אחריי. היא קיפצה בעצבנות. "בואי, לא הביתה, בואי נלך לאכול," קראה. "בואי סושי, משהו…"

באותו רגע לא הבנתי למה היא מתעקשת. מה שקרה ברחבת הסקייטבורד גרם לי לרצות פשוט להניח את הראש ולשכוח מכל מה שקרה היום. לשכוח מכל הדברים הלא טבעיים האלה, שקורים לי מאז שאני זוכרת את עצמי. ושאביגייל היא היחידה – בכל העולם, כולל אימא ואבא – שיודעת עליהם ועל הסוד הגדול שלי.

אז למה היא רוצה שנצא? תהיתי בלבי. ניגשתי ופתחתי את דלת הבית, לקול מחאותיה של אביגיל.

ואז, קפאתי במקומי.

מיד הבנתי למה היא לא רצתה שנחזור מהר כל כך.

הסלון היה מלא בחברים שלי. מנפחים בלונים, מנסים לתלות שלט, מקשטים עוגה. כולם עצרו בבת אחת כשהופעתי  בפתח הבית, והביטו בי בבלבול. אני, מנגד, עמדתי והבטתי בהם בתדהמה. בהם בתדהמה.

אביגיל באה ונעמדה לידי. "…הפתעה?" אמרה בייאוש.

הילדים היו נבוכים. על השולחן היו הרבה בלונים אחרים שעדיין לא נופחו. אחת הילדות "נתפסה" כשנכנסתי בזמן שרוקנה שקית צ'יפס לצלחת.

"הממ… וואו," אמרתי, מתאמצת לחייך. הסתרתי את חוסר הנוחות שלי מהמצב, עד כמה שאני אוהבת את אחותי ולמרות שזכרתי שאכן יש לי יום הולדת . בכל יום אחר, אולי, הייתי ממש מתלהבת מההפתעה שהכינה לי- אבל היום לא ממש התחשק לי להיות נחמדה למישהו.

אבל כולם התעשתו וניגשו לחבק אותי אחד אחד. חברים מבית הספר, מהשכונה, את חלקם הכרתי יותר, חלקם פחות. "למה היא חזרה הביתה כל כך מוקדם?!" שמעתי  את אחת הילדות לוחשת לאביגייל. הרגשתי נורא.

שום דבר לא הולך כמו שצריך היום.  רגע אחד אני מתנהגת באמצע השכונה כמו רואה-עתידות משוגעת, ועכשיו  גם הרסתי את ההפתעה הנחמדה הזאת. ניסיתי לגרש את המחשבות מהמוח והתרכזתי בכוס השתייה שהביאו לי, ואז קלטתי את יהלי – הבחור מהכיתה שלי.

הוא נשען על הקיר ושוחח עם כמה מחבריו, ונראה כל כך טוב שקיויתי שאני לא מסמיקה. הסתובבתי במהירות, כדי שאם זה נכון שלא יראו אותי, ומשכתי בשרוולה של אביגיל שבדיוק חלפה על ידי.

"מה יהלי עושה כאן?" לחשתי במצוקה.

אביגייל  צחקקה. כנראה שגם כאן היא חשבה שהיא עוזרת, כשהיא בעצם רק מביכה אותי עוד יותר. יהלי הוא דוגמא קלאסית לבעיות הקבועות שיש לי עם בנים: אלה שמוצאים חן בעיניי, כמוני, אני לא מסוגלת להגיד או לעשות משהו שיגרום להם להבין זאת. ואלה שאני לא מחבבת או לא אכפת לי מהם – משום מה מתאהבים בי. בגלל שיהלי היה שייך לקבוצה השניה אביגיל כנראה ראתה צורך 'לקדם' את העניינים, והזמינה אותי למסיבה שלי.

"נו, תגשי אליו," לחשה בשמחה. היא גררה אותי אל מעגל הרוקדים. ואז משכה אל הרחבה גם את יהלי, והתחלנו לרקוד יחדיו.

בחיי שהייתי שמחה להמשיך ככה את הסיפור. יהלי נדלק עליי, הפכנו לזוג רשמי בשכבה, הפכתי לציירת מפורסמת בעיר למרות גילי הצעיר ועברתי עם אביגיל כל מיני חוויות טיפוסיות של גיל ההתבגרות. אבל אם זה היה ככה, לא הייתי מרגישה צורך לכתוב את היומן הזה. ולא הייתי נשאבת לתוך כל הדבר המטורף הזה שהכריח אותי להתמודד עם מי שאני באמת – ועם איום על חייה של אחותי.

ותוך כדי הריקוד שמעתי את זה שוב.

צלצול עמום של פעמוני רוח, ופלאשבק פתאומי בעיני רוחי. תמונה מהירה של טלי ונטע, שתי חברות של אביגיל, עומדות בצד עם הכוסות כשלפתע מישהו מתנגש בטלי מאחור והיא מפילה את כוס הזכוכית שמתנפצת על הרצפה, וכשהיא מתכופפת להרימה אצבעותיה נפצעות מהשברים….

התנערתי. הסתובבתי אל קצה החדר וצעקתי: "טלי!"

באמת עמדו שם טלי ונטע. אבל אף אחד לא התנגש בהן. והכוס הייתה שלמה בידיה של טלי. הן הפנו אליי את מבטן, לא מבינות, וצעדו למקום אחר בחדר.  גם יהלי שעמד מולי לא הבין.

"הכל בסדר?" תהה.

הנער שהיה אמור להתנגש בטלי בדיוק נדחף אל הנקודה ההיא באותו רגע, אבל לא פגע באיש.

אני לא יכולתי לשאת את זה יותר. מלמלתי "סליחה" וברחתי מהסלון אל החדר. יהלי ושאר החברים נשארו ברחבת הריקודים.

אביגיל נכנסה בעקבותיי אל החדר שלי. "צ'יקה," אמרה.

נכנסתי למיטה והתחפרתי בתוך השמיכה. "לא בא לי לצאת. תני לי קצת זמן לבד. טוב?"

אביגיל הסתכלה לכיוון הסלון ואז אליי, ואז שוב לכיוון הסלון עם המסיבה. כמו מתלבטת אם להיות אמפתית וקשובה ולאפשר לי את המרחב הזה עכשיו, או להתעצבן עליי שככה אני גומלת לה על כל ההשקעה והניסיון לשמח.

"אז… לקפל את כולם?" פלטה.

תגידי לא, חשבתי. תגידי לה שאת צריכה רק כמה דקות. שתכף תחזרי. שהכל בסדר, שהיא האחות הכי מהממת בעולם ומגניב שהיא מסדרת לך את יהלי ו…

"אני לא רוצה מסיבה עכשיו," שמעתי את עצמי אומרת.

אביגיל נשכה את שפתיה. יכולתי לראות שהיא כועסת.

"טוב. כולם," צעקה בפתאומיות, מסתובבת לאחור ויוצאת אל הסלון. "יאללה, לחזלש. קירקי לא מרגישה טוב. בואו תעזרו לי לפנות פה. מי רוצה להמשיך לגלידה במרכז העיר?"

הרמתי את השמיכה אל מעל לראש, מנסה לשכוח מהכל, להתעלם מקולות גרירת הכיסאות והניקיון שהחלו להישמע.

כשיצאתי בסוף מהחדר, עמדתי לבד בסלון, שהיה מלא בבלונים. חלקם תלויים על הקיר וחלקם על הרצפה. הם לא סידרו הכל ומצאתי עצמי דורכת על במבה ועל בייגלה, מה שעוד יותר גרם לי להרגיש את הבדידות הגדולה פתאום. השלט "מזל טוב קירקי!" שהם ציירו בטושים היה תלוי על הצד, עקום, כי הסילוטייפ בצד שמאל נתלש. זה נראה מעורר רחמים. הבטתי סביב והיה לי עצוב

*   * *

אני אף פעם לא חולמת. אני תמיד מתעוררת מטושטשת כשהדבר האחרון שאני זוכרת הוא מה שהיה לפני שהלכתי לישון. אבל באותו לילה חלמתי, בפעם הראשונה.

בין הרים ועצים, מול אגם רחב ידיים, עמדה אישה. גבה היה אליי. היתה לה צמה ארוכה שנפלה על גבה . והיא פרשה את זרועותיה לשמיים, כמו מתפללת, ומלמלה משהו.

לא הצלחתי להבין, בהתחלה. זה נשמע כמו מילות קסם, או לחש עתיק. הצלחתי לחדד את המבט שלי בתוך החלום – אם קיים דבר כזה בכלל – ולראות את האצבעות שלה. מצביעות אל האופק, כאילו היא מזמנת משהו.

על אצבעה האמצעית הייתה טבעת עם אבן טורקיז עגולה.

ופתאום שמעתי את קולה – חד וברור, ממלא את כולי.

"בואי ילדה אבודה שלי.

בואי הביתה.

אני כאן.

בואי אליי, ילדה אבודה.

אני מחכה לך."

ואז היא אמרה מילה שמילאה את כל כולי, שפוצצה את החלום בקול מהדהד וחזק:

"כדברא!"

התעוררתי בבת אחת. רועדת, המומה. שכבתי במיטה כשהדי הקול נשארים בראשי, וברקע רק דממת החדר, עם קול תקתוק השעון.

בואי ילדה אבודה שלי בואי הביתה.

"הביתה". מעולם לא היה לי מושג מהו הבית האמיתי שלי. אני מאומצת, ולמרות שההורים שלי, נורית ומייק, הם האבא והאימא הכי מהממים בעולם, ואביגיל היא האחות שלא אחליף בחיים, עדיין… הם לא היו המשפחה המקורית שלי.

מי שהיה המשפחה המקורית שלי כנראה פשוט לא רצה בי כשהייתי תינוקת. כבר התרגלתי למחשבה הזו, היא כבר לא העציבה אותי. ואפילו כמעט לא חשבתי על זה אף פעם. אם חשבתי עליהם – זה בטח היה באחד החלומות ששכחתי כשהתעוררתי.

בואי ילדה אבודה שלי, הביתה…

איזה בית?!

ומה המילה הזאת שהיא לחשה שם בחלום?

בחשכת החדר מצאתי עצמי מתנפלת אל מול המחשב. ככה ישבתי שעות ארוכות, מחפשת ברחבי האינטרנט. 'גוגל' כבר התייאש מלהראות לה דברים שקשורים למילה "קדברה", "קדברא", "כדברה" וכו'.

קירקי, תירגעי, נזפתי בעצמי. ממה את כל כך מתרגשת? אז אפשר לחשוב, סוף סוף את זוכרת חלום שחלמת… סוף סוף את לא מתעוררת כשאין לך מושג למה בכית תוך כדי שינה, אלא החלום נותר טרי בזיכרון. אז, מה? למה זה מלהיב אותך כאילו יש שם איזו אמת אפלה ומדהימה שאת עומדת לגלות?

אבל לא הייתה לי תשובה לזה. רק הידיים שלי הקלידו מאליהן את הדבר היחידי שזכרתי מהחלום חוץ מהמילה כדברא:

אגם….

אגם בין חולות  במדבר….

ואז, ברגע שהזנתי את המידע, נפרשו מולי תמונות של אגמים שונים . וביניהן תמונה אחת מוכרת במיוחד, ומתחתיה הכיתוב: "האגם הנסתר, קיבוץ כנען".

.

.

לילה

פרק 2.

"יום הולדת שמח!"

התרוממתי מעט על המיטה. ליבי ועמית שבו מולי, ולמרות שבניגוד אליהן הייתי לבושה בפיג'מה ועם שיער פרוע, לא הייתי מוטרדת מאיך שאני נראית כשאני קמה.גם כשאני מתעוררת, בבוקר לפני כל ההתארגנויות, אני נראית לגמרי בסדר. אני לא מאלה שקמים ונראים כמו מפלצות, אם תשימו מולי ראי ברגע שאני קמה מהמיטה או אפילו מצלמה זה יהיה לא נורא בכלל..

ליבי ועמית  הושיטו לי מתנה עטופה. "זה משתינו!"

פתחתי את המתנה. בפנים, הייתה קופסא שהיה בה מפרט גיטרה כסוף עם השם שלי חרוט עליו. "זה מהמם," אמרתי. מתאים לליבי ועמית לקנות לי משהו שמזכיר את הקטע שלי עם מוזיקה. אחד הדברים שאני הכי מפורסמת בהם בקיבוץ כנען. כשאת גרה במקום כזה קטן, כישרון גדול הופך למשהו ידוע.

ליבי הזדרזה להוציא את מצלמת הוולוג שלה כדי לתעד את הרגע לערוץ הוידאו. גלגלתי עיניים והנפתי את השיער לאחור, כאילו מצד אחד אני לא באמת כזו מעניינת כדי שיצלמו אותי, ומצד שני יאללה שיצלמו.

"היי נסיכות ונסיכים, אנחנו כאן בולוג החדש שלי "מתלבשים  עם ליבי" והיום אנחנו עם לילה היפה, שיש לה יום הולדת 16 ותיכף נדבר איתה על מה לובשים לאירוע החשוב ביותר של החיים, מסיבת סוויט-סיקסטין!"

דחפתי קלות את כתפה של לבי המדברת. "שכחתן?" אמרתי. "אין היום מסיבה!"

"מה אין מסיבה?" אמרה עמית.

"לא הערב," אמרתי "קבעתי כבר עם אימא שלי משהו הערב, וזה חשוב מאוד. ולפני כן שחר מארגן לי איזו הפתעה ליומולדת. בקיצור, היום שלי עמוס."

"מי דיבר על היום?" אמרה עמית בחוסר סבלנות.

הן המשיכו לצלם את עצמן מקשקשות, ואני רק חייכתי בלי להגיד כלום. כשאת נחשבת לאחת הבנות הפופולריות והאהודות בקיבוץ, את צריכה לשתף פעולה בכל פעם שמופעלת מצלמה, ולא משנה אם תפסו אותך על הבוקר, או אם את מאחרת לפגישה עם החבר שלך….

רגע, מה?

אוי לא!

זינקתי ממקומי. ליבי ועמית הביטו בי בתימהון. "אני צריכה להתחיל להתארגן," אמרתי. "הבטחתי לשחר שאחגוג איתו היום את היומולדת."

"גיל 16 זה היומולדת הכי רומנטי," אמרה עמית בערגה. "מעניין מה הוא הכין לך!"

לטובתו, משהו מרשים, חשבתי. היה נחמד לדמיין איך מחר כל החברות מהכיתה ידברו על ההפתעה הרומנטית שהוא בטח הכין.

הן המשיכו להעלות השערות לגבי ההפתעה של שחר, בזמן שהתארגנתי. ואז נשמעה דפיקה בדלת ואימא נכנסה. כרגיל בהליכה אצילית כזו, לבושה בבגדים רפויים, שיערה בצמה אסופה.; היא נראתה לי תמיד צעירה יותר מהנשים האחרות בגילה.

"בנות, אתן כבר הולכות?" שאלה כשליבי ועמית בדיוק קמו.

"הבת שלך מעדיפה דייט עם החתיך שלה במקום לבלות איתנו," אמרה ליבי.

"אני הייתי מעדיפה דייט עם גמל במקום לבלות איתך," הקניטה אותה עמית.

הדלת נסגרה אחריהן. אימא ואני נותרנו לבד. בהתחלה לא הסתכלתי עליה, הייתי עסוקה בלהתאים את החולצה למכנסיים. ואז אימא פסעה לעברי כשהיא משלבת את זרועותיה.

"לילה," אמרה.

העמדתי פנים שאני לא שומעת. ידעתי מה היא רוצה להגיד.

"את לא יוצאת לפני הטקס," הזכירה.

הסתובבתי אליה בחדות. "זה לא פייר!" התחננתי. "אני אקח נר. הנר יגן עליי, בעיה הכי קטנה ואני—"

"מצטערת," קטעה אותי אימא. "תודיעי לשחר שאת לא מגיעה".

התיישבתי מאוכזבת על המיטה. אימא הלכה, ואני הסתכלתי על הדלת שנסגרה אחריה. ואז על הגיטרה שלי בפינת החדר. ואז, על החלון.

אימא צדקה. אסור לי לצאת היום. לא לפני הטקס שעמד להיערך בערב. לא לפני שנסיים עם הדבר שאני צריכה  לשמור מפניהן של עמית וליבי, וגם מפניו של שחר החבר שלי.

אבל…

שחר. שחר מחכה לי!

בהבזק של אומץ קמתי שוב מהמיטה. התקרבתי לרגע אל הדלת, מוודאת שאימא התרחקה ולא מסתובבת פתאום לחזור אל החדר, וניגשתי לצאת מן החלון.

לא בלי הנר, כמובן, שהוכנס לתוך התיק. ולא כדי להציל לי את הראייה בהפסקת חשמל, אלא כדי להציל לי את החיים מתקיפה של מי שמנסים לפגןע בי.

לא האמנתי שהוא עשה את כל זה בשבילי.

בין העצים והשיחים, על הדשא של המטע תחת שמש הצהריים, ערך לי שחר פיקניק. הוא פרש סדין ועליו פירות ועוגת יום הולדת. ישבנו והתנדנדנו בערסל. חשבתי לי, החיים שלי לא רעים בכלל. קיויתי שאספיק לחזור בזמן הביתה לפני הטקס. שאימא לא תרגיש דבר.

שחר נצמד אליי. "לא כל יום את בת שש עשרה," הכריז. הוא רכן אליי ונישק אותי.

מבעד לעצים נשמע רשרוש. לא ממש שמתי לב אליו באותו הרגע. שחר קפץ להדליק את הנרות של העוגה. "בואי, תביעי משאלה," אמר בהתלהבות.

התקרבתי אל העוגה. עוגה שהוא הכין בעצמו, חשבתי, כי ראיתי שהיא פשוטה וקצת עקומה בקצה. אבל זה גרם לי לחייך. "להגיד אותה בקול?"

"מה פתאום?! היא לא תתגשם."

מזל, חשבתי, כי את המשאלה שלי אני לא יכולה להגיד מול שחר. למעשה, כבר כל כך הרבה דברים אני מסתירה ממנו  לגבי מי שאני, או יותר נכון – מה שאני. אבל הוא לא אמור לדעת את כל זה.

ככל הנוגע לו – אני בת אנוש.

עצמתי את העיניים כדי להביע משאלה. ואז, שמעתי את זה שוב.

"מה זה היה?!" קפצתי.

שחר המבולבל הביט ימינה ושמאלה. "מה, שם? בטח איזה חתול."

אבל זה לא היה חתול. הרגשתי. כל השיעורים שאימא נתנה לי בנושא, כל ההדרכות, הסימנים שהיא לימדה אותי, הכל היה לי חזק בתודעה. בניגוד לנערה אחרת לי אסור להיות רגועה.

"טוב…" רכנתי קדימה כדי לנשוף על הנרות.

קראק!

הזדקפתי בכזו חדות, ששחר נרתע לאחור. "הממ… לשם, הוא ברח לשם," קראתי והצבעתי על הכיוון ההפוך מאיפה ששמעתי את הראש. "תפוס אותו! זה עוד אחד מהגנבים האלה!"

שחר זינק. לאחרונה, היו במטעים מספר מקרים של גניבות. זו הסיבה שהיו גדרות נעולים מסביב והיה צורך במפתח שהביא איתו שחר כדי להגיע לאזור שלנו. אז הוא ידע שאם מישהו מסתובב כאן בין העצים, הוא קרוב לוודאי פורץ שבא לגנוב.

אלא ששחר טעה.

ברגע שראיתי את גבו מתרחק בריצה אחרי "הגנב", מיהרתי אל התיק שלי והוצאתי את הנר.

הנר הזה נראה כמו כל נר רגיל. אבל הוא היה נר מיוחד. ברגע שאני מדליקה אותו, אימא יודעת שאני בצרה, ומגיעה. היא יודעת שהם בעקבותיי.

הרעש בין העצים התגבר. בידיים רועדות הדלקתי את הנר. הנחתי אותו על הסדין והסתכלתי בלהבה. בעודי ממתינה בפחד, עלתה מחשבה בראשי: אולי מאוחר מדי? אולי הייתי צריכה להדליק אותו קודם? אולי לא הייתי אמורה בכלל לצאת מהבית… יכול להיות שהם מצאו אותי.

ואז פתאום קלטתי שאני צודקת.

בשקט בשקט הוא יצא מבין העצים. רזה, בעל עיניים כחולות מקפיאות, חודרות. הוא התקרב אליי בדממה, מחייך מעט. כפות ידיו היו חיוורות, כמעט לבנות. והוא הרים כף יד באיטיות אליי.

"הנה את," אמר בקול מתוק כמו ארס קטלני. "חיפשנו אותך המון זמן."

התרוממתי לאט. רוטטת מרוב פחד.

"אז… זאת?" הוא הביט בי בלעג, סוקר אותי מלמעלה למטה. "זאת ה"מגנא"? זאת בעלת הכוחות הגדולה? או שרק אחרי הטקס יראו עלייך איזהו שינוי, ובינתיים את כמו גור כלבים קטן, ומתוק?"

הוא הניע לעבריי את אצבעותיו הלבנות. "גור קטן וחסר הגנה."

נרתעתי. המוח שלי רץ במהירות שיא, מחשב את המרחק שיש לי לעבור מכאן עד הדרך החוצה מהמטעים. אם עכשיו אני מסתובבת בריצה מהירה, ממש מהירה, אני יכולה לברוח ממנו.

"טוב אז נעים מאוד. אני ונטו," הבחור עשה אליי צעד. "ואני זה שאמור לדאוג שלא תגיעי לטקס היום."

הסתובבתי בפראות והתחלתי לרוץ. הנעל שלי פגעה בנר שהדלקתי והוא נפל על הסדין, אבל לא הסתכלתי לאחור ופשוט רצתי.

רצתי ורצתי, כל עוד נפשי בי. לא הייתה לי נשימה. ואז עלה ריח חרוך באפי. העפתי מבט לאחור. לא היה זכר לונטו. אבל להבות אש גדולות יותר מהנר החלו להתלקח מאחור. הנר! שכחתי שישבנו ליד שיחים יבשים. יכול להיות שגרמתי לשריפה?

לא היה לי זמן לחשוב. רצתי. וכל אותו זמן חשבתי, איך יכול להיות שהוא פספס אותי? הם באמת כאלה חלשים ואיטיים, בניגוד למה שאימא סיפרה?

ולפתע שוב הוא הופיע. מהצד. צרחתי.

"כבר הולכת?" קרא. הוא הושיט את ידו כדי לכוון אלי את סילון הקרח הקפוא. הפלתי את עצמי הצידה והיד שלי נשרטה מהעצים. ונטו צחק והתקרב.

"לילה!"

אימא הגיחה מבין העצים. היא פסעה לעברנו, בצעדים רחבים. ונטו החוויר, אפילו יותר מצבע העור שלו, ונסוג לאחור. בלי מילה נוספת נעלם בבת אחת.

אימא מיהרה אליי. "את בסדר?" היא אפילו לא חיבקה אותי. היא לא כעסה, לא דיברה, לא ניסתה לחפש את ונטו. היא התהלכה סביבי, בודקת, ממששת, מסתכלת לראות שלא נפגעתי. "הוא עשה לך משהו?"

נענעתי בראשי לשלילה. אבל היא קלטה את כף היד עם השריטה. היא הרימה אליה את היד שלי ומלמלה:

"נַאָהסוּ."

והשריטה נעלמה לחלוטין.

נשכתי את שפתיי כשהיא מובילה אותי החוצה מהמטעים. "אימא… אני מצטערת. אני…"

"לא חשוב," אמרה אימא בשקט. "בואי. אסור לנו לאחר."

כשהתרחקנו בהליכה מהירה מן המטעים, מתנשמות ומתנשפות, הלך והתחזק הריח החרוך של הענפים הנשרפים. ואז שמעתי קול סירנות של מכבי אש.