קטע מתוך תחילת הספר 'כדברא'

"יום הולדת שמח!"

פקחתי עין מנומנמת. חמודות, חברות שלי. אבל למה הן חייבות לצעוק לי באוזן על הבוקר?

התרוממתי מעט על המיטה. ליבי ועמית שבו מולי, ולמרות שבניגוד אליהן הייתי לבושה בפיג'מה ועם שיער פרוע, לא הייתי מוטרדת מאיך שאני נראית כשאני קמה. זה אולי אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעצמי. גם כשאני מתעוררת, בבוקר לפני כל ההתארגנויות, אני מסתכלת במראה ומרוצה מהיופי שלי.בואו נגיד שאם מישהו היה מצלם אותי בהיחבא כשאני קמה מהמיטה ואז מעלה לאינטרנט לא הייתי נבהלת. להפך, זה היה מחמיא.

ליבי ועמית  הושיטו לי מתנה עטופה. "זה משתינו!"

פתחתי את המתנה. בפנים, הייתה קופסא שהיה בה מפרט גיטרה כסוף עם השם שלי חרוט עליו. "זה מהמם," אמרתי. מתאים לליבי ועמית לקנות לי משהו שמזכיר את הקטע שלי עם מוזיקה. אחד הדברים שאני הכי מפורסמת בהם בקיבוץ כנען. כשאת גרה במקום כזה קטן, כישרון גדול הופך למשהו ידוע.

ליבי הזדרזה להוציא את מצלמת הוולוג שלה כדי לתעד את הרגע לערוץ הוידאו. גלגלתי עיניים והנפתי את השיער לאחור, כאילו מצד אחד אני לא באמת כזו מעניינת כדי שיצלמו אותי, ומצד שני יאללה שיצלמו.

"היי נסיכות ונסיכים, אנחנו כאן בולוג החדש שלי "מתלבשים  עם ליבי" והיום אנחנו עם לילה היפה, שיש לה יום הולדת 16 ותיכף נדבר איתה על מה לובשים לאירוע החשוב ביותר של החיים, מסיבת סוויט-סיקסטין!"

דחפתי קלות את כתפה של לבי המדברת. "שכחתן?" אמרתי. "אין היום מסיבה!"

"מה אין מסיבה?" אמרה עמית.

"לא הערב," אמרתי "קבעתי כבר עם אימא שלי משהו הערב, וזה חשוב מאוד. ולפני כן שחר מארגן לי איזו הפתעה ליומולדת. בקיצור, היום שלי עמוס."

"מי דיבר על היום?" אמרה עמית בחוסר סבלנות.

הן המשיכו לצלם את עצמן מקשקשות, ואני רק חייכתי בלי להגיד כלום. כשאת נחשבת לאחת הבנות הפופולריות והאהודות בקיבוץ, את צריכה לשתף פעולה בכל פעם שמופעלת מצלמה, ולא משנה אם תפסו אותך על הבוקר, או אם את מאחרת לפגישה עם החבר שלך….

רגע, מה?

אוי לא!

זינקתי ממקומי. ליבי ועמית הביטו בי בתימהון. "אני צריכה להתחיל להתארגן," אמרתי. "הבטחתי לשחר שאחגוג איתו היום את היומולדת."

"גיל 16 זה היומולדת הכי רומנטי," אמרה עמית בערגה. "מעניין מה הוא הכין לך!"

לטובתו, משהו מרשים, חשבתי. היה נחמד לדמיין איך מחר כל החברות מהכיתה ידברו על ההפתעה הרומנטית שהוא בטח הכין. תמיד אהבתי סרטים הוליוודים, ותמיד רציתי לחיות באחד. במיוחד כשהחברות שלי מקוות לפעמים להגשים דרכי גם את הפנטזיות הרומנטיות שלהן.כמו עמית, למשל, שמאוהבת כבר שנים באחד החברים של שחר אבל מעולם לא העזה לעשות את הצעד, ובינתיים בעיקר מקפידה לסלק מהדרך שלו בנות אחרות שנדלקות עליו. ולא יותר.

הן המשיכו להעלות השערות לגבי ההפתעה של שחר, בזמן שהתארגנתי. ואז נשמעה דפיקה בדלת ואימא נכנסה. כרגיל בהליכה אצילית כזו, לבושה בבגדים רפויים, שיערה פזור. אימא מעולם לא ניסתה להתקשט או להתאפר ולטפח את לבושה; ודווקא בגלל זה היא נראתה לי תמיד צעירה יותר מהנשים האחרות בגילה.

"בנות, אתן כבר הולכות?" שאלה כשליבי ועמית בדיוק קמו.

"הבת שלך מעדיפה דייט עם החתיך שלה במקום לבלות איתנו," אמרה ליבי.

"אני הייתי מעדיפה דייט עם גמל במקום לבלות איתך," הקניטה אותה עמית.

הדלת נסגרה אחריהן. אימא ואני נותרנו לבד. בהתחלה לא הסתכלתי עליה, הייתי עסוקה בלהתאים את החולצה למכנסיים. ואז אימא פסעה לעברי כשהיא משלבת את זרועותיה.

"לילה," אמרה.

העמדתי פנים שאני לא שומעת. ידעתי מה היא רוצה להגיד.

"את לא יוצאת לפני הטקס," הזכירה.

הסתובבתי אליה בחדות. "זה לא פייר!" התחננתי. "אני אקח נר. הנר יגן עליי, בעיה הכי קטנה ואני—"

"מצטערת," קטעה אותי אימא. "תודיעי לשחר שאת לא מגיעה".

התיישבתי מאוכזבת על המיטה. אימא הלכה, ואני הסתכלתי על הדלת שנסגרה אחריה. ואז על הגיטרה שלי בפינת החדר. ואז, על החלון.

אימא צדקה. היה אסור לי לצאת היום. לא לפני הטקס שעמד להיערך בערב. לא לפני שנסיים עם הדבר שאני צריכה  לשמור מפניהן של עמית וליבי, וגם מפניו של שחר החבר שלי.

אבל…

שחר. שחר מחכה לי!

בהבזק של אומץ קמתי שוב מהמיטה. התקרבתי לרגע אל הדלת, מוודאת שאימא התרחקה ולא מסתובבת פתאום לחזור אל החדר, וניגשתי לצאת מן החלון.

לא בלי הנר, כמובן, שהוכנס לתוך התיק. ולא כדי להציל לי את הראייה בהפסקת חשמל, אלא כדי להציל לי את החיים מתקיפה של מי שמנסים להרוג אותי.

 

לא האמנתי שהוא עשה את כל זה בשבילי.

בין העצים והשיחים, על הדשא של המטע תחת שמש הצהריים, ערך לי שחר פיקניק. הוא פרש סדין ועליו פירות ועוגת יום הולדת. ישבנו והתנדנו בערסל. חשבתי לי, וואלה, החיים שלי לא רעים בכלל. קיויתי שאספיק לחזור בזמן הביתה לפני הטקס. שאימא לא תרגיש דבר.

שחר נצמד אליי. גופו היה חמים ונעים. אולי בגלל השמש הקופחת. "לא כל יום את בת שש עשרה," הכריז. הוא רכן אליי ונישק אותי.

צחקתי, קצת נרתעת מהמגע. אני תמיד קצת זזה כשנצמדים אליי, אפילו כשזה שחר. אבל הוא כבר רגיל. זה לא מכעיס אותו.

למען האמת אני לא כזה טיפוס רומנטי. בכל פעם ששחר עשה משהו חמוד, כמו לחבק אותי מאחורה כשאנחנו ליד אנשים או להציע לי לטייל לאור השקיעה, לי היה פחות נוח עם זה. בשבילו, זה מאוד טבעי: כל הפוצי מוצי הזה, הפרחים, השקיעה, החיבוקים. אני – בדרך כלל לא מראה רגשות. באהבה, מה שבעיניי יותר חשוב מפוצי-מוצי זה ביטחון. למשל: שחר לעולם לא יפגע בי.

מבעד לעצים נשמע רשרוש. לא ממש שמתי לב אליו באותו הרגע. שחר קפץ להדליק את הנרות של העוגה. "בואי, תביעי משאלה," אמר בהתלהבות.

התקרבתי אל העוגה. עוגה שהוא הכין בעצמו, חשבתי, כי ראיתי שהיא פשוטה וקצת עקומה בקצה. אבל זה עשה לי לחייך. "להגיד אותה בקול?"

"מה פתאום?! היא לא תתגשם."

מזל, חשבתי, כי את המשאלה שלי אני לא יכולה להגיד מול שחר. למעשה, כבר כל כך הרבה דברים אני מסתירה אותו, לגבי מי שאני, או יותר נכון – מה שאני. אבל הוא לא אמור לדעת את כל זה.

ככל הנוגע לו – אני בת אנוש.

עצמתי את העיניים כדי להביע משאלה. ואז, שמעתי את זה שוב.

"מה זה היה?!" קפצתי.

שחר המבולבל הביט ימינה ושמאלה. "מה, שם? בטח איזה חתול."

אבל זה לא היה חתול. הרגשתי. כל השיעורים שאימא נתנה לי בנושא, כל ההדרכות, הסימנים שהיא לימדה אותי, הכל היה לי חזק בתודעה. בניגוד לנערה אחרת לי אסור להיות רגועה.

"טוב…" רכנתי קדימה כדי לנשוף על הנרות.

קראק!

הזדקפתי בכזו חדות, ששחר נרתע לאחור. "הממ… לשם, הוא ברח לשם," קראתי והצבעתי על הכיוון ההפוך מאיפה ששמעתי את הראש. "תפוס אותו! זה עוד אחד מהגנבים האלה!"

שחר זינק. לאחרונה, היו במטעים מספר מקרים של גניבות. זו הסיבה שהיו גדרות נעולים מסביב והיה צורך במפתח שהביא איתו שחר כדי להגיע לאזור שלנו. אז הוא ידע שאם מישהו מסתובב כאן בין העצים, הוא קרוב לוודאי פורץ שבא לגנוב.

אלא ששחר טעה.

ברגע שראיתי את גבו מתרחק בריצה אחרי "הגנב", מיהרתי אל התיק שלי והוצאתי את הנר.

הנר הזה נראה כמו כל נר רגיל. אבל הוא היה נר מיוחד. ברגע שאני מדליקה אותו, אימא יודעת שאני בצרה, ומגיעה. היא יודעת שהם בעקבותיי.

הרעש בין העצים התגבר. בידיים רועדות הדלקתי את הנר. הנחתי אותו על הסדין והסתכלתי בלהבה. בעודי ממתינה בפחד, עלתה מחשבה בראשי: אולי מאוחר מדי? אולי הייתי צריכה להדליק אותו קודם? אולי לא הייתי אמורה בכלל לצאת מהבית… יכול להיות שהם מצאו אותי.

ואז פתאום קלטתי שאני צודקת.

והם הופיעו.

בשקט בשקט הוא יצא מבין העצים. איש רזה, בעל עיניים כחולות מקפיאות, חודרות. הוא התקרב אליי בדממה, מחייך מעט. כפות ידיו היו חיוורות, כמעט לבנות. והוא הרים כף יד באיטיות אליי, כאילו מכוון אליי אקדח בלתי נראה.

"הנה את," אמר בקול מתוק כמו ארס קטלני. "חיפשנו אותך המון זמן."

התרוממתי לאט. רוטטת מרוב פחד.

"אז… זאת?" הוא הביט בי בלעג, סוקר אותי מלמעלה למטה. "זאת ה"מגנא"? זאת בעלת הכוחות הגדולה? או שרק אחרי הטקס יראו עלייך איזהו שינוי, ובינתיים את כמו גור כלבים קטן, ומתוק?"

הוא הניע לעבריי את אצבעותיו הלבנות. "גור קטן וחסר הגנה."

נרתעתי. המוח שלי רץ במהירות שיא, מחשב את המרחק שיש לי לעבור מכאן עד הדרך החוצה מהמטעים. אם עכשיו אני מסתובבת בריצה מהירה, ממש מהירה, אני יכולה לברוח ממנו.

"טוב אז נעים מאוד. אני ונטו," הבחור עשה אליי צעד. "ואני זה שאמור לדאוג שלא תגיעי לטקס היום."

הסתובבתי בפראות והתחלתי לרוץ. הנעל שלי פגעה בנר שהדלקתי והוא נפל על הסדין, אבל לא הסתכלתי לאחור ופשוט רצתי. ונטו הספיק להשמיע קול נפץ מאחוריי. הנחתי שהוא ירה ירייה. יריית קרח, זה מה שהם עושים. אימא לימדה אותי. אימא לא חשבה שאני אתקל באחד מהם פנים מול פנים, לא היום, לא כל כך קרוב לטקס.

רצתי ורצתי, כל עוד נפשי בי. לא הייתה לי נשימה. ואז עלה ריח חרוך באפי. העפתי מבט לאחור. לא היה זכר לונטו. אבל להבות אש גדולות יותר מהנר החלו להתלקח מאחור. הנר! שכחתי שישבנו ליד שיחים יבשים. יכול להיות שגרמתי לשריפה?

לא היה לי זמן לחשוב. רצתי. וכל אותו זמן חשבתי, איך יכול להיות שהוא פספס אותי? הם באמת כאלה חלשים ואיטיים, בניגוד למה שאימא סיפרה?

ולפתע שוב הוא הופיע. מהצד. צרחתי.

"כבר הולכת?" קרא. הוא הושיט את ידו כדי לירות בי את הירייה המקפיאה. הפלתי את עצמי הצידה והיד שלי נשרטה מהעצים. ונטו צחק והתקרב.

"לילה!"

אימא הגיחה מבין העצים. בוערת. היא פסעה לעברנו, בצעדים רחבים. ונטו החוויר, אפילו יותר מצבע העור שלו, ונסוג לאחור. בלי מילה נוספת נעלם בבת אחת.

אימא מיהרה אליי. "את בסדר?" היא אפילו לא חיבקה אותי. היא לא כעסה, לא דיברה, לא ניסתה לחפש את ונטו. היא התהלכה סביבי, בודקת, ממששת, מסתכלת לראות שלא נפגעתי. "הוא עשה לך משהו?"

נענעתי בראשי לשלילה. אבל היא קלטה את כף היד עם השריטה. היא הרימה אליה את היד שלי ומלמלה:

"נַאָהסוּ."

והשריטה נעלמה לחלוטין.

נשכתי את שפתיי כשהיא מובילה אותי החוצה מהמטעים. "אימא… אני מצטערת. אני…"

"לא חשוב," אמרה אימא בשקט. "בואי. אסור לנו לאחר."

 

כשהתרחקנו בהליכה מהירה מן המטעים, מתנשמות ומתנשפות, הלך והתחזק הריח החרוך של הענפים הנשרפים. ואז שמעתי קול סירנות של מכבי אש.