עוד קטע מתוך הספר של כדברא!

פרק 8.

לילה

 

"קבלו את המגנא שלנו".

קבלו אותה.

דווקא חיבבתי את קירקי. מהרגע שאימא הביאה אותה אלינו הביתה, אני זוכרת שהדבר הראשון שחלף במוחי כשראיתי אותה היה: יופי, כן, אוקיי. היא נראית בסדר גמור. מתאים לי שהיא תהיה אחותי. היא יפה, כי היופי שלנו כנראה עובר בגנים. היא נחמדה והססנית, ככה שאפשר ללמד אותה דברים ולסמוך עליה שתעה כל מה שאגיד. היה משהו נחמד ונעים בלהיות יחד. כאילו קיבלתי בחזרה את אחותי הקטנה, שמסתבר שהייתה אמורה להיות לי, והמשכנו בדיוק מאותה נקודה. אני המובילה, היא זו שמאחוריי. אני הכי טובה והכי מבינה, והיא מרגישה את עצמה בת מזל שהיא בכלל אחותי.

והנה הכל מתפוצץ לי בפרצוף. קירקי, הילדה הירושלמית עם השמלות והמבט הטיפשי של "וואו אני לא מאמינה אני כדברא!", עומדת פתאום עם הגב אליי, הזרוע שלה מורמת, וכל ארבעת יסודות הטבע שמצייתים למגנא – מצייתים רק לה. רק לה. ואני, עדיין חסרת קסם, עדיין נלעגת, מושפלת, עומדת מאחוריה. המומה. ולידי אימא, גם היא המומה. אבל בניגוד אליי, מהר מאוד התדהמה פינתה את מקומה להקלה. וגאווה. ואושר.

אושר מהבת הקטנה שלה.

את מה שקרה אחר כך, אני זוכרת רק במעומעם. כולן מוחאות כפיים לקירקי, אימא מחבקת אותה ובוכה לתוך כתפה. סופייה עומדת ועיניה נוצצות, היא קיבלה את המגנה שלה, לילה או קירקי או עמית זה לא משנה מי זו הייתה בסוף. וקירקי, את זה אני זוכרת הכי טוב, עומדת במרכז והיא מתפוצצת משמחה. מרגישה הכי נפלאה בעולם, מרכז היקום. בבת אחת היא הפכה מהאחות המוזנחת, הלא-קיימת, זו שהושארה לבד בבית חולים וגדלה מחוץ למשפחה הקסומה הזו כל חייה, וברגע האחרון הובאה לכאן בעיקר כדי לחזק לי את הכוח – לאדם הכי חשוב במשפחה, הכי חזק והכי נערץ. ואני? אני עמדתי שם בצד באפלולית של חדר הטשיא. הסתכלתי עליהן מתחבקות ופתאום לא הבנתי מה אני עוד עושה פה.

לרגע עמדתי להסתובב ולברוח בעלבון. אבל אז נזכרתי, שזה בדיוק מה שעשיתי בטקס הקודם, כשהטבעת התפצלה והכוחות שלי לא עבדו לראשונה. כמו ילדה קטנה, ממורמרת, שכל החיים הבטיחו לה שהיא תהיה המלכה ובסוף היא סתם אחת מהכפר. אחר כך ישבתי בבית איזה יומיים ובכיתי, כמו טמבלית, בזמן ששחר והלנה ניסו לנחם אותי. לא, אני לא אפול לשם עוד פעם. הטקטיקה ההיא הייתה ילדותית. הפעם, אני אהיה חכמה יותר.

ונשארתי לעמוד, מסתכלת בהם בשקט.

קירקי, שסוף סוף נזכרה בי אחרי משהו כמו שעה של חיבוקים עם שאר הכדברות, והתפעלות משתי כפות הידיים שלה שעשו את הקסמים, הסתובבה אליי. הבחנתי בפנים שלה, וקצת שמחתי לאיד: היא נראתה נבוכה, אפילו אשמה. מגיע לה. שתרגיש אשמה. היא לוקחת לי את החלום הגדול ביותר שלי, בלי שמעולם בכלל שמעה על העולם שלנו. היא קיבלה מאה בבוחן פתע שאני מתכוננת אליו כל החיים.

אבל לא הראיתי את העלבון שלי. נאמנה להחלטה שלי, העמדתי פנים שהכל בסדר. לא התפרקתי כמו פעם שעברה. להפך: חייכתי. החיוך יצא קטן ולא אמין, אז הסתובבתי אל הקיר והעמדתי פנים שאני בודקת את הציפורן. אני לא יודעת אם קירקי המשיכה להסתכל אליי במבוכה או לא, אבל אימא, במפתיע, נגעה פתאום בכתפי.

"מתוקה שלי," אמרה.

מכירים את הקטע הזה שההורים רוצים לעודד אתכם, או להלהיב אתכם, אז הם מדברים בטון ילדותי? ומכירים את זה שלפעמים הטון הילדותי הזה בכלל לא מעודד או משמח, להפך, הוא ממש מרגיז כי זה מזכיר להם כמה שהם חושבים עדיין שאתם ילדים קטנים ומסכנים? זה היה רגע כזה. יכולתי לשמוע בבירור את טון הרחמים בקולה של אימא. וזה העלה לי את העצבים. ברגע זה הייתי אמורה להיות פי מיליון יותר חזקה ממנה. ברגע זה, הייתי אמורה להיות המגנא מטילת האימה והיא הייתה צריכה להתבונן בי בעיניים מעריצות, כמעט יראות. במקום זה, הנה היא תוקעת בי מבט מלא חמלה. מי צריך את החמלה שלה? או את החמלה של קירקי?

"הכל בסדר," אמרתי באותו חיוך מאולץ. הפעם, נדמה לי שהוא יצא יותר נורמלי. כי אימא נראתה מופתעת מהתגובה הרגועה שלי.

"אני יודעת שזה קשה…"

"עזבי, אימא. לא חשוב."

הצלחתי לגרום לה לחזור אל חברותיה ועד שחזרנו הביתה התחמקתי מקשר עין או מדיבור עם כל כדברא אחרת. במיוחד קירקי. ברגע שעלינו במדרגות ויצאנו החוצה, הלכתי קדימה מהר. להגיע ראשונה אל דלת הבית, ללכת ראשונה לישון.

 

*  *  *

 

קירקי קידמה את פניי בשניה שיצאתי מהחדר בבוקר. שכובה על הספה, שיערה סתור. רגע לפני שהפניתה אליי את מבטה יכולתי לקלוט שהיא ישבה שם מחייכת לעצמה. יופי לה. כשהבחינה בי, נעשתה מיד מודאגת.

זו מסכה? חשבתי לעצמי. על מי היא מנסה לעבוד? שכאילו לא נעים מה ממני?

"לילה," אמרה.

הייתי בדרכי למטבח אבל עצרתי. ממש לא התחשק לי לשמוע אותה על הבוקר.

"תקשיבי, בקשר לאתמול…"

"זה בסדר," קטעתי אותה. לא התכוונתי לספר לה, שבמשך כל הבוקר שכבתי על גבי ובהיתי בתקרה, מנסה להתמקד בתוכנית פעולה. ההחלטה שלי מליל אמש, להתנהג בצורה הפוכה ממה שהתנהגתי אחרי הטקס ההוא שממנו נמלטתי בבכי, נראתה לי הכי נכונה. אני לא איעלב, לא אברח, לא אעשה פרצופים ולא אתעלם מההצלחה של קירקי. נכון לעכשיו – אני אפגן, אעזור ואהיה האחות הגדולה הכי טובה שיש.

כלומר…

ה"פלגא" הכי טובה שיש.

נשכתי את שפתיי, וגייסתי את כל הכוח כדי לחלץ הבעה עליזה כלפי קירקי. "אני אולי לא המגנא, אבל אני הפלגא. אני זו שצריכה לעזור לך להיות הכי חזקה."

קירקי בהתה בי, כאילו לא בטוחה אם אני כנה  או לועגת. אם הייתה מכירה אותי היטב, הייתה יודעת שאני לא זה ולא זה. אם היא הייתה כדברא קצת יותר שנים היא הייתה יודעת שלפני הכנות והלעגנות יש משהו חשוב יותר: סודיות.

"כן?" היא שאלה בהיסוס.

"בטח," עניתי בנחת. "ויהיו לנו המון דברים שנצטרך לעשות ביחד."

נראה היה שהיא מאמינה לי, והיא חייכה אליי בציפייה. וואו. היא באמת לא מכירה אותי.

מאוחר יותר ישבנו במטבח, וקירקי השתעשעה לה בביצוע לחשים על כוס תה רותחת. אני צפיתי בה, מכרסמת באיטיות ביסקוויט, וממש לא הצלחתי לשמוח בשבילה.

מצחיק, איך לפני יומיים הייתי בטוחה שבשעה זו אני אהיה מי שלוחשת את הלחשים, וקירקי אחותי האהובה "תרים" לי ותעודד אותי. אפילו הרגשתי אליה חיבה גדולה, בידיעה שהיא הנערה בת-גילי היחידה בכל העולם שאני יכולה לחלוק איתה את הסוד. סוף סוף יהיה שם מישהו כדי למחוא לי כפיים ולחזק לי את הביטחון, אחרי שמכל האחרים כולל שחר וחברותיי הטובות לא יכולתי לצפות לכך.

קירקי הרימה את הטלפון הנייד שלה. היא נראתה עצובה.

"אביגיל לא עונה לי להודעות," אמרה.

"תני לה יום יומיים. בסוף היא תישבר," אמרתי. ממשיכה בתפקיד האחות המפרגנת. הייתי מבולבלת ועייפה מכדי לכעוס או לחשוב על דרך אחרת להגיב.

אימא נכנסה למטבח.

"בוקר טוב!" קראה בפנים מאירות. היא ניגשה אלי. "את בסדר יפה שלי? לא ממש הספקנו לדבר על מה שקרה…"

או. מישהו שאני יכולה לבכות לו. "בואי נדבר אחר כך," לחשתי.

אבל אימא הלכה ונעמדה לצד קירקי. "מצטערת מתוקה, אני וקירקי באיחור לחדר הטשיא. היום מראים לה את הנבואה הגדולה לגבי מה שיקרה לכולנו ולה ביום המאורות."

קפצתי.

"ואני לא מוזמנת? אפילו לא לזה?" קראתי בייאוש. "אבל… זו הנבואה! אני חייבת לראות את זה גם."

"סופיה אמרה בפירוש שכרגע היא צריכה רק את המגנא." אימא הושיטה יד ללטף את כתפי. המגע היה צורם ולא נעים. "אני בטוחה שגם תהיה פגישה לגבי הפלגא… רק לא היום."

הסתרתי את העלבון. "אין בעיה, יותר טוב, יש לי מלא מה לעשות."

"כמובן שאנחנו נדווח לך בדיוק מה היה-"

" אמרתי שזה בסדר, אמא! אני צריכה לפגוש את שחר."

ויצאתי מהמטבח בעצבים.

 

סודות…

שוב פעם, היא שומרת ממני סודות..

אני לא יכולה עם זה!

מעולם, בכל החיים לא הייתי מוכנה שישמרו מפניי סודות. בעיקר לא אימא שלי. אנחנו היינו אלו שבסוד העניינים, אנחנו אלו שהצטרכו להיות מסתוריות. אבל מפניי? היא מעולם לא הסתירה דבר.

חוץ מדבר אחד.

התהלכתי בחדר אחוזת זעם. ואז, כשאני לוקחת אויר, התקרבתי בשקט אל מעקה המדרגות והצצתי למטה אל הסלון. הן ישבו שם שתיהן ודיברו. אימא הסבירה לקירקי על עשיית לחש מאתר. הכרתי את הלחש שהיא דיברה עליו, ידעתי מה המילים, ועדיין – היה אסור לי להשתתף, להקשיב או אפילו להסתכל עליהן. החזרתי את ראשי פנימה אל החדר, והמשכתי להתהלך בתוכו. כעבור רגע לא התאפקתי ושוב הצצתי למטה.

יש רק פעם אחת שבה הסכמתי שאת תסתירי ממני סוד, אימא. פעם אחת, שהסכמתי שלא תשתפי אותי במשהו מדהים שהיה ידוע רק לך, משום ששיתפת אותי בכל כך הרבה דברים אחרים, ומשום שחלקנו כל כך הרבה חוויות, וחיים סודיים ומסוכנים. אז ויתרתי לך על זה. נתתי לך, לא לגלות לי כלום על אבא. על איך קוראים לאיש הזה, שהוליד אותי. ממי קיבלתי את העיניים שלי, למי שייך החלק המרדני הזה באופי שלי. מי אחראי על חצי מהגנים שלי. מי מרכיב את חצי מהאישיות שלי.

אז את לא סיפרת לי, ואני לא התכוונתי לשאול אותך. למרות שזה הטריד אותי כל כך הרבה פעמים, גרם לי לשכב ערה לילות ארוכים כשהייתי ילדה קטנה. לא שאלתי אותך. ואני הלכתי לגן וראיתי אבות אחרים עם הילדות שלהם ואני לא שאלתי אותך. והייתי לפעמים מזכירה את המילה "אבא" בשיחה, ואת היית מחליפה נושא. ואני לא שאלתי אותך.

והבטחת שזה יהיה הסוד היחידי שתשמרי מפניי כי אני הבת שלך ולא יהיה בינינו שום דבר מכוסה. שאת תמיד תגלי לי הכל, תמיד…

והנה, את מפרה את ההבטחה.

נשכתי את השפה התחתונה כל כך חזק שזה כאב. פתאום הרגשתי גל שנאה לקירקי. גל שכנראה ישב שם וחיכה בסבלנות, בתוך הלב שלי, כמה וכמה ימים מאז שכל העניין הזה התחיל. הגל הזה לא התפרץ כשפגשתי אותה, לא כשאימא בילתה איתה המון זמן, ואפילו לא בערב המזעזע שבו קירקי לקחה ממני את תפקיד המגנא והשאירה אותי במעמד העלוב הזה של "פלגא". לא, כל הזמן הזה הייתי רק ממורמרת ועצובה, לא כועסת. והנה, כל הכעס עולה. והכל קרה ברגע הזה בדיוק – כשאימא, שמעולם לא החרישה את קולה בנוכחותי, ותמיד גילתה לי הכל ונתנה לי להרגיש שאני הכי חשובה, שולחת אותי לחדר כדי לדבר על דברים חשובים יותר ממני עם מישהי שמסתבר תפסה כבר את מקומי בתור בתה. אם לא הספיק לקירקי להיות מנהיגת הכדברות במקומי, עכשיו היא גם הבת הרשמית של הלנה.

הסתובבתי בחדר הלוך, ושוב, הלוך, ושוב, מנסה להרגיע את עצביי – ובדיוק כשחשבתי שאני נרגעת, הגל בלב שלי הפך פתאום לחומת קרח. קפאתי. מה אם… אימא גם מתכוונת לספר לה מי זה אבא שלי? היא מכניסה אותה בסוד כל העניינים, אלה שהיו אמורים להיות שמורים לי, אולי היא גם מתכוונת להעניק לה את האמת שמעולם לא העניקה לי? גירשתי מיד את המחשבה הזו מהראש. מה קשור אבא, נזפתי בעצמי. לאבא אין שום קשר לכדברות. ולא לתפקיד המגנא. את כבר נהיית פרנואידית, לילה! צאי מזה! קירקי פלשה לחיים שלך ולקחה את כל מה שחשוב לך, אוקיי. היא לקחה את תפקיד חייך ועכשיו היא לוקחת את אימא שלך. סבבה. אל תתני לזה לשגע אותך. היא לא תיקח גם את הסוד האפל על אבא שלך. היא לא תיקח את החדר שלך, את הבובות ואת שחר. היא בסך הכל… בסך הכל המגנא. הבנת? בסך הכל המגנא!

שמתי לב שהנשימות שלי נהיות מהירות וקצובות, אז הפסקתי ללכת. הכרחתי את עצמי להתיישב, ולנשום עמוק.

את מתחרפנת, חשבתי. כמו שקרה אחרי הטקס שבו הטבעת התפצלה, ובכית. עכשיו את חכמה יותר, לילה, וחזקה. תחשבי! מה עושים עכשיו? הרי ברור שלשבת מהצד ולחייך בנחת בזמן שקירקי עושה את כל הדברים שאת היית אמורה לעשות, ישגע אותך לגמרי. את תמצאי את עצמך משתוללת וצורחת בחדר בכל פעם שהיא ואימא ידברו. תחשבי! מה הדרך הטובה ביותר להשאיר גם אותך בסוד העניינים? למנוע ממך מלהישאר חסרת אונים ודחויה בחדר? לדעת הכל, אבל הכל, בלי שלאימא או לקירקי יהיה אף יתרון עלייך בידע ובמסתורין?

ובבת אחת, כמו שפתאום הרגשתי כעס ושנאה, ככה הרגשתי נחישות והקלה.

זה פשוט מאוד. את צריכה להמשיך להיות מי שאת: מסתורית, חכמה, וכמה צעדים לפני כולם.

הפניתי את ראשי אל המראה. ולראשונה מאז אתמול חייכתי, והפעם חיוך אמיתי. לא מזויף כדי להשקיט את קירקי ואימא אלא החיוך האמיתי שלי. הקטן, הזומם.

החיוך הזה שאם אימא הייתה רואה אותו עכשיו היא הייתה נכנסת ללחץ מפני מה שאני עלולה לעשות.