קטע מתוך הספר החדש

אביו של שחר בכלל ציפה שהוא ייוולד בת. בשנת 1985 כשהרופא יצא החוצה כדי להגיד שהניתוח הקיסרי עבד בשלום, ושמזל טוב מר מושוביץ יש לך בן שביעי, משהו בו עוד קיוה בניסיון אחרון של תפילה חרישית שזו בעצם תהיה בת. שהרופא ידפדף בקלסר שלו ויגיד בבלבול אני מצטער מאוד, אני לא יודע איך זה קרה, פעם ראשונה שאנחנו טועים ככה. יש לכם ילדה והיא הדבר הכי יפה שראיתי. ואז אורנה, שכמו אחרי כל לידה קמה כלביאה ממחלקת היולדות ונחפזת לחזור הביתה כדי לצעוק על ילדיה הקודמים, תשמיע כזו אנחת הקלה שישמעו אותה עד מחלקת גריאטריה, ותגיד לו מוטי, החלום שלנו התגשם. תפנה את ילד מספר 2, 4 ו-5 מהחדר שליד המרפסת בבית ותצבע אותו בוורוד. ותקנה לי מכונת תפירה, אני רוצה להכין מלא שמלות.
במקום זה, הגיע ילד מספר 7. חלש יותר, צנום יותר ובעיקר שקוף יותר ממה שהיו כל אחיו לפניו. כל בכי שלו התערבב עם שלל הקולות האחרים שהספיקו להתבסס בבית לפניו, והיענותה של אמו שבעבר הייתה ריצה מודאגת אל אחיו הגדולים שבכו – הייתה בתקופתו כבר גרירת רגליים איטית ורגועה. היא כבר התרגלה לשישה תינוקות בוכים לפניו ולכל הסיבות האפשריות לכך. והיא ידעה שהוא לא יהיה אומלל יותר אם היא תגיע אליו עשר שניות מאוחר יותר.
בכלל, כל דבר ששחר השתוקק לקחת בו חלק מסתבר שהיה רחוק ממנו יותר מאשר מאחרים. הוא תמיד הצטרך למתוח יותר את ידו, להרים יותר את קולו, לבקש יותר פעמים, לשאול יותר אנשים. אם לאבנר, הבכור, היה מספיק לבקש את רשותו של אבא עבור דבר מה, הרי שלשחר נתחוור בכל פעם מספר שונה של בני משפחה שהיה עליו לעבור דרכם. האח שני, האח הרביעי, אימא, החבר של האח השני. מה שלא עשה, נאלץ להשיב למישהו על "מי הרשה לך? מי נתן לך?" ואיזו פינה שלא מצא לעצמו לשחק בה, היה מישהו שהגיע ודרש ממנו לעבור למקום אחר.
.
כשבבגרותו שמע על התופעה שנקראת 'קלסטרופוביה', הסיק שכנראה בילדותו סבל מתופעה הפוכה.
בהתחלה היה סוגר את הדלת של הארון באמבטיה. היה חלל די גדול בחלק שקרוב לרצפה היכן שהיו אמורים לשים חבילות נייר טואלט או ערימת מגבות גוף. שם הוא נדחף בין בקבוקי הניקוי ולסגור את הדלת עד חרך בשביל שיהיה קצת אור. שם, בתוך ריח של כביסה ועץ היה יושב ומשחק בצעצועים הקטנים של 'ביצי קינדר'. האחים שלו היו מרכיבים אותם, עושים אוספים שלמים על המדפים, ושחר אחת לכמה זמן היה גונב אחד. מתישהו היו לו כבר שבעה צעצועים קטנים, שאיש לא שם לב שנעלמו מהמדפים ההם, אפילו לא צחי שהיה מלך בניית ההפתעות של ביצי קינדר במשפחה. זה לא שלא היו להם צעצועים גדולים אבל את הקטנים האלה שחר אהב הכי. הם היו מושלמים ונוחים למשחק בתוך ארון חדר האמבטיה. והוא יכל להמציא סיפורים מטורפים ממגוון הדמויות ההם.
את הצעצועים הוא היה שומר באריזה ישנה וריקה של 'שוקולית', שהייתה למעשה פחית גדולה עם מכסה פלסטיק. בכל פעם שהיה מחזיר את הצעצועים היה מביט בתמונת הילד שעל האריזה, שנראה תמיד מאושר ומרוצה עד מאוד ממקומו. שחר הניח כי הוא ילד יחיד.