ליאת רוטנר

קטע מתוך הטיוטה הראשונה של הספר… בלעדי לאתר!

כדברא

פרק 1.

.

דממה.

היער של קיבוץ מטעים עמד קופח באור השמש. פרט לעיט שחג מעל, היה דומה כי אין באזור נפש חיה.

אך לפתע, קול ריצה נשמע, וגבר צעיר הופיע בסערה בין העצים. הוא הגיע אל עץ אחד ועצר נשען עליו ומתנשף. לאחר מכן עזב אותו והמשיך לרוץ.

 

אילו היה שם אדם כלשהו מלבדו שצפה במתרחש, הוא היה בוודאי נרתע בבהלה; כי כאשר עזב האיש הרץ את גזע העץ, היה ניתן לראות בבירור כי אצבעותיו הותירו שם טביעת יד – מקרח.

 

*  *  *

 

כל הכבוד למי שהביא את המוזיקה הזאת, ודאג להשמיע אותה דרך כמה רמקולים מאולתרים, חשבה אביגיל. היא נענע את ראשה לקצב מוסיקת ההיפ הופ והביטה אל רחבת הסקייטבורדים. נערים ונערות בגילאים שונים היו שם, מחליקים וקופצים מרמפות. אביגיל אהבה את המקום הזה. היא ידעה שאמנות הסקייטבורד אינה מאוד נפוצה אצל נערה בת 16 ובטח לא מה שהוריה קיוו שהיא תעשה עם עצמה כשתתבגר – אבל לא היה אכפת לה.

כלום, כמעט, לא היה ממש אכפת לה.

היא פנתה לשוחח עם חבריה, ובזווית עינה הציצה באחותה, קירקי. משהו בתוכה תמיד קצת דאג לקירקי, במיוחד כשהיו בחוץ בין אנשים. משהו בה תמיד היה קצת מוזר ושונה מהשאר. אפילו עכשיו, למשל, בין כל לובשי הג'ינס והטישירט הזרוק, קירקי הייתה היחידה בשמלה ובשיער ארוך ופזור, ולמעשה הזכירה יותר נסיכה אבודה מאשר ילדה מופרעת שמשחקת בחוץ עם החברים.

אבל קירקי נראתה בסדר. היא חבשה אוזניות וריססה גרפיטי על אחת החומות. אביגיל נרגעה, והפנתה אליה את גבה. קירקי לא חזקה בלהחליק על הרמפה… אבל היא חזקה באמנות, ושם היא מסתדרת.

אביגייל התפנתה לחייך אל עודד, שניגש אל אחת הרמפות כשסקייטבורד בידו.

"נו קדימה, אני אחריך," צעקה.

עודד גיחך אליה בקנטרנות, והתמקם על תחילת הרמפה. אביגיל כבר התכוננה להשמיע את קריאת התרועה שלה כשהוא יגלוש במורד הרמפה ויעשה את התרגיל הקבוע שלו — כשלפתע, פתאום, נשמעה צעקה שונה לחלוטין מאחוריה.

"זהירות! עודד ייפול!"

היא הסתובבה. זו הייתה קירקי, אשר זינקה ממקומה ליד החומות ובעיניה מבט פראי.

"עמרי," צרחה כשקלטה שעודד לא שומע אותה. "תפוס אותו!"

אביגיל המבולבלת הפנתה שוב את ראשה, וקלטה את עודד קופץ קדימה אל הרמפה וגולש למטה עם הסקייטבורד שלו. למטה, עמד עומרי. הוא כן שמע את קירקי, והסתובב בדיוק בזמן כאשר עודד החליק לכיוונו.

אביגייל פתחה את פיה, כדי לצעוק אל אחותה שתירגע, הם עשו את התרגיל הזה מיליון פעמים, ואם סקייטבורד מפחיד אותה היא לא חייבת להסתכל – אך לתדהמתה, עודד מעד לפתע על הרמפה – ונפל קדימה, במלוא הכוח. אבל עומר כבר היה מוכן, והוא זינק אליו ותפס אותו בחוזקה שניה לפני שהראש שלו נחבט ברצפה.

כולם פלטו קריאות הפתעה.

"עודד," קרא עומרי. "אתה בסדר?"

עודד היה ההמום מכולם. הוא לא היה רגיל ליפול, ועוד יותר לא היה רגיל שתופסים אותו ככה ברגע האחרון. "הממ… ראית איך נפלתי על הקצה?" מלמל.

אביגייל הסתובבה באיטיות אל קירקי. וכמוה עשו עוד כמה ילדים. הם הביטו בה ממושכות, במי שניחשה באורח פלא את הנפילה הבלתי צפויה הזו.

"ה… הפינה הזו. אני פשוט יודעת שהיא מסוכנת," גמגמה קירקי.

במהירות רבה היא הסתובבה כדי ללכת משם, והחזירה את האוזניות לאזניה. יתר הנערים נעמדו ליד עודד ועזרו לו לקום, חלקם המשיכו להביט בה. היא הגיעה אל החומה שצבעה וקיפלה בחזרה את הצבעים שלה בזריזות אל תוך התיק.

אביגייל רצה בעקבותיה.

"צ'יקה, את בסדר?" לחשה. חוץ מקירקי, היא הייתה היחידה שידעה מה קורה כאן. אך היא לא התכוונה לספר לאחרים.

קירקי הסתובבה אליה.  "נראה לי שמיציתי פה," פלטה בקצרה.

אביגיל נאנחה.

"נו, בגלל ה…" היא סימנה בידה על עודד והחברים, "זה?"

קירקי התפתלה בחוסר נוחות, ואביגיל, שקלטה את מצוקתה, הנמיכה את קולה ללחישה. "עזבי, אף אחד לא שם לב."

אך אחותה המשיכה ללכת. "אז תישארי, אני הולכת הביתה." היא חזירה את האוזניות ומתחילה להתרחק.

"מה הביתה עכשיו? בואי נלך לאכול סושי," התעקשה אביגייל ומיהרה בעקבותיה.

 

קירקי ידעה שאחותה מתכוונת לטוב, אבל היא לא הייתה מסוגלת לדבר עם אף אחד וגם לא איתה. היא שנאה את מה שקורה לה, שנאה את עצמה על מה שקורה לה.

היא ידעה שרק אביגייל יודעת את הסוד האפל שלה, רק אביגייל מבינה איך זה יכול להיות שקירקי צפתה מראש את הנפילה של עודד, והצילה אותו ברגע האחרון.

כי זו לא הפעם הראשונה שזה קרה לה.

וגם לא השניה.

 

*   *   *

דקל ושרון התאמנו באיגרוף תאילנדי. שרון אחזבכרית חבטות שהייתה צמודה לרגל שלו ודקל אחיו הקטן בעט שוב ושוב.

"תן, תן כבר!" צחק שרון בבוז. "אתה בועט כמו ילד בן שלוש!"

דקל ניסה לבעוט חזק יותר, בכל הכוח. אך רגע לפני שנוגע בכרית שרון זז הצידה ודקל נפל לקרקע מהתנופה.

שרון נקרע מצחוק. דקל היה שרוע על הקרקע, מושפל, כאשר נשמע רעש של מכונית מתקרבת. רכב בטחון הופיע בתוך ענן עפר, ובתוכם ישב גבר חמור סבא.

"אבא!" קרא דקל בעליצות.

אמנון, אביהם, הוציא את ראשו מהחלון וחייך. "שרון קורע לך את הצורה, אה דקל?"

דקל הנרגז מיהר לקום ולנער את האבק שדבק למכנסיו. "ממש לא!"

"לא נורא, חמוד. תמשיך להתאמן, זה טוב," אמר אמנון.

הוא הוציא מכיסו מכשיר קטן ומרובע, שהיה לוח בקרה. שרון התקרב ושניהם הביטו בו יחדיו.

"יש תזוזה בגלאים," אמר אמנון. "אני צריך שתבוא איתי לסיור בשטח, שרון."

דקל ניסה להתערב. "אני יכול לבוא גם?"

"פעם אחרת," אמר אמנון אביו. שרון הצטרף ונכנס אליו לתוך האוטו. אמנון, בינתיים, פנה אל דקל. "אל תשכח להחזיר את הציוד הביתה."

הם נסעו. דקל עמד מתוסכל בתוך ענן אבק.

ועכשיו אני גם צריך מקלחת, מלמל בכעס אל האוויר.

הוא מעולם לא אהב את העובדה שהוא נולד שני, היה נראה שזהו חיסרון בעיני אביו. רק שרון, הבכור החזק והאחראי, היה נלקח ברצינות והיו מתייחסים לדבריו בחשיבות. אבל דקל? הו, אפשר לסמוך עליו שהוא "יחזיר את הציוד הביתה". וישטוף כלים. ויפספס את הכרית שאחיו המעצבן מזיז ברגע האחרון…

הוא בעט בכעס באבן שהייתה על האדמה. אך היא הייתה כבדה מדי, והוא ילל בכאב