בתחילת השנה התקשרה אליי דליה מעיריית הרצליה ואמרה שהם רוצים ממני 12 הרצאות בחטיבות ביניים ברחבי הרצליה.
לא אחת, לא שתיים, לא חמש.
שתיים עשרה.
בכל אחת מההרצאות שהגעתי אליהן היה האולם גדוש מפה לפה, כי מן הסתם השתדלו לקבל את מלוא התמורה לכספם ולהכניס כמה שיותר תלמידים, מה שגרם למורות לחשוש שיהיה קושי לתלמידים שבסוף האולם לעקוב אחר ההרצאה שמלפנים. כמו כן באחת ההרצאות "התריעו" בפניי שהתלמידים בשורה x הם חינוך מיוחד, חלקם על הקשת האוטיסטית, אז שאהיה סלחנית אם לא יביעו עניין…..
וכמו בתחילת כל הרצאה שלי ביקשתי שיתנו לי צ'אנס. אני הקטנה עם חולצת הטישירט והג'ינס שהשומר בכניסה לביה"ס תמיד עוצר בטענה שתלמידים לא יכולים להיכנס באיחור כזה באמצע היום (…), אולי אני יכולה לגרום להם להקשיב במשך יותר מחמש דקות.
וכמו בכל הרצאה, ברגע שאמרתי לילדים שקריאת ספרים כן היא יכולה להיות "משעממת" הם בהו בי בתדהמה כשהם צועקים נכווווווון ולא מבינים איך הסופרת (הפיצפונת) מעבירה להם את המסר הקלוקל הזה?!
ודממת האלחוט ליוותה את כל ההרצאה, גם בגזרת ה"חינוך המיוחד" וגם בגזרת ה"בעייתיים" כשגיליתי מה הקסם של הספר הנכון שמראה להם את הצד השני של העולם דרך עיניו של אדם אחר.
וכתמיד, בסוף… למרות צלצול ההפסקה או סיום הלימודים הם באים ומצטופפים סביבי כדי לשאול אם הספרים האלה בספריית בית הספר ושכעת זו הפעם הראשונה שהם מתכננים לקרוא מזה זמן רב.
.
אז כן, מבחינת מחירים אין פרנסה במה שאני עושה,
אבל יש המון, המון
אהבה.