בגיל 19, לי ולהוריי לא היה שמץ של מושג לגבי גודל ההצלחה ומשמעותה.
ידענו משהו על זה שאני ברשימת רבי המכר כבר כמה שנים. היה כתוב תמיד בעיתון, אז ידענו.
לפי תפיסתנו (שנמשכה שנים, אגב) – מדובר בילדה שפשוט היה לה המון מזל, או בשפת הוריי עזרת אלוקים, ונס מדהים על כך המו"ל הסכים באדיבותו להחתים אותי על חוזי ספרים שוב ושוב.
אותי בעיקר ביאס שלא רואים כמעט כסף מהספרים על אף השקעתי הרבה בהם. האמת היא, שסופרים אחרים, מבוגרים ומנוסים, פעלו בכל הדרכים החכמות כמו להעביר הרצאות, למנף אם היו הצלחות ספרים, דרך סדנאות כתיבה, לפרסם את עצמם ולשווק את עצמם — דרך אתר, סוכן, פנייה לטלויזיה, יח"צ, דחיפת ספרים לתלמידים ב"מפגשי סופר" —- בזמן שאני עמדתי עם דוגמיות חומוס כדיילת מכירות בסופרמרקטים, ודוגמיות יוגורט, ודוגמיות פריכיות, כמו בת 21 טיפוסית שמממנת לעצמה את התואר. לא היה לי מושג שברחבי הארץ באותו זמן מאות ילדים עושים עליי עבודת "היוצר שהשפיע על חיי" בבתי הספר.
אבא אמר לי שמבחינת חיפוש תעסוקה הכל בסדר כי אני תמיד יכולה לעבוד בתור מזכירה, במקרה הגרוע שאין לי מה לעשות עם התואר מדעי הרוח בהצטיינות שיש לי. "בחורות אחרות צריכות למלצר או לנקות שירותים, תשמחי שיש לך מוח וכישרון, את יכולה להיות מזכירה במקרה הגרוע ביותר," אמר. "ואם יש לך תואר ראשון מדעי הרוח בהצטיינות בטוח יקחו אותך לאיזה משרד יוקרתי כמזכירה של עו"ד או משהו."
כשמנהלות בתי ספר וספריות קיבלו ללא הרף פניות מילדים שיזמינו את ליאת רוטנר, לא היה להן איך למצוא אותי. לא אתר, לא סוכן, לא ערוץ ולא דף פייסבוק. הם תמיד פנו להוצאה שרשומה על כריכת הספר, וההוצאה הייתה שולחת לי מייל: "בי"ס__מעוניין שתתקשרי אליהם." ככה.
כשמורים ביקשו שאירשם כמרצה בסל תרבות, משרד החינוך צעקו עליי בטלפון שהם מבטלים את מועמדותי כי שלחתי להם את ה"קורות חיים" (גיל 18) בכתב יד וטושים על דף שורות של מחברת. וזה כמובן אינו מכובד.
גם כשהגעתי לחתימות בשבוע הספר והתנפלו עליי ילדים בצרחות לבקש חתימות התרשמתי שזה ככה בטח עם כל הסופרים, וחשבתי נו, כנראה שהמצב בקריאה בארץ לא גרוע כמו שאומרים. וחזרתי הביתה להתכונן לבגרות י"ב.
כשאורי אורבך ז"ל רצה שהסופרת החביבה עליו תהיה העורכת הראשית של עיתון הילדים שייסד, "אותיות", הוא חיפש ודי נדהם למצוא אותי כפקידה במשרד מט"ח. לא הבנתי מדוע הוא מתפלא, ועוד יותר לא הבנתי, מדוע הוא מעלה בדעתו שאני די טובה כדי לעשות עיתון ילדים שבועי.
השנה,
לראשונה,
מתנפלת על האומץ והביטחון. וכמו פצצות ופגזים הם מבעירים שריפת ענק שמתפשטת במהירות ומשמידים כל חלקה של פחד—-
הקמתי ועיצבתי אתר משלי, ערוץ יוטיוב, מערך הרצאות וסדנאות כתיבה, לקחתי קורס עיצוב כדי ללמוד להכין לבד עלונים, כרזות וכרטיסי ביקור משלי, פרופיל במערכת המרצים של הספריות הארציות, קיבלו אותי לסל תרבות, לסמינר הקיבוצים, הוחתמתי על הנחיית 4 חוגי כתיבה שנתיים דרך בני נוער שביקשו אותי ספיצפית, ילדים בסדנאות האישיות שלי מדפיסים ספר ראשון, הפקת ערוץ "יס" חתמה איתי חוזה,
והחל מאתמול – גם יש לי סוכן.
לראשונה, לראשונה
מתחילה לחשוב שאולי לא הייתי רק ילדה עם המון מזל ונס משמיים, שקיבלה הזדמנויות בחסד…
אולי עם כל המזל, והנס, והחסד
הייתי גם
טובה