"אנה" ( = על אנורקסיה)

IMG_0159-0.jpg

הם קראו לה "אנה"
שם דוחה להפרעת אכילה
כאילו היא דמות מסתורית, אנושית, חברה
ראיתי את הנערות במחלקה לנפגעות אנורקסיה שצבטו לעצמן את העצם
שאמרו "אני שמנה" וחלמו להיות ניצולות שואה
רציתי לעזור להן, שיראו את הטירוף, אך לא יכולתי
כי בעצמי קצת הרגשתי כמוהן.
.
להיעלם
עד העצם
כי אסור לדבר, אסור להיראות, אסור להישמע.
את לא טובה, את לא טובה
תהיי בשקט, תהיי פחות.
את רוצה מגע?
לא בך
.
 
גיל 17 וגם אני כמותן נעלמת
האותיות שלי חוגגות בכל מקום, אי שם במדפים,
ואני – נעלמת
בגופי, משקלי, בזקיפות ראשי
אם אשמיע את קולי אני אמאס
אם אבקש מגע ונגיעה אני אמאס
אם אבכה –
אני אמאס
אז אני
נעלמת.
.
גיל 27
חוזרת לאט, ולפתע. באומץ, באהבה, באמון מחודש
כי ככה אנחנו
תמיד מחפשים
והנה בוקעת דרך עוד קול ועוד סנטימטר
ועוד צחוק ועוד צעקה
ושוב הבקשה האמיצה לחיבוק
ושוב הבקשה האמיצה למגע.
.
ואת יודעת שתמריאי לכל מקום שהוא
חוץ ממקום שבו תשמעי שוב, מתוך הערפל הקפוא:
 
"תהיי בשקט"
"תהיי פחות"
"את רוצה מגע?"
"לא בך"
.
.
לא אהיה פחות
יותר

(מבוסס על תופעת הפרעות האכילה שתיעדתי בתל השומר)