בכל שנה חוזרת התקופה הזו שלפני יום כיפור
עם כל האנשים האלה שמבקשים סליחה
בתור סליחה,
בתור בדיחה,
בתור בריחה,
בתור כאילו סליחה "מעצמם" ,
בתור כאילו סליחה "מכולם"…
ולי היה מוזר כי אצלי יום כיפור עם הסליחות ולא משנה ממי –
היה תמיד דפוס חשיבה יומי:
כשלא הצלחתי כמו חבריי ואחיותיי, הרגשתי צורך לבקש סליחה, מההורים.
כשהצלחתי יותר מחבריי ומאחיותיי, הרגשתי צורך לבקש סליחה, מהחברים ומהאחיות.
כשפורסם ספר שלי ולא נהיה רב מכר, רציתי לבקש סליחה מהמו"ל.
כשפורסם ספר שלי ונהיה הצלחה ענקית, רציתי לבקש סליחה מהסופרים האחרים.
(כשלא פרסמתי בכלל, רציתי לבקש סליחה מהקוראים.)
.
כשהתנדבתי למועצת תלמידים – רציתי לבקש סליחה שאני לא עושה מספיק.
כשעשיתי המון במועצת התלמידים – רציתי לבקש סליחה שרואים אותי בכל מקום.
כששתקתי, ביקשתי סליחה שאני סנובית שרק כותבת.
כשנפתחתי ודיברתי, ביקשתי סליחה על טון הדיבור המהיר שלי.
כשלא הצלחתי לדבר, וגמגמתי, בכיתי – היו שזה עיצבן אותם.
ביקשתי מהם סליחה.
.
השנה קלטתי מה כל כך מוזר לי
ביום כיפור,
שעבור כולם הוא מיוחד, ועבורי
הוא לא סיפור.