הצצה בלעדית לתיכון ברנסון2 – פרק רביעי!

רוני

תיכון ברנסון2

"המלון"

פרק רביעי.

לאט, לאט התרומם ראשו של ליאב בזהירות מעל לגופו של גיא הישן, ובחן את פניו הישנים, בעיקר את פיו הפתוח, שהשמיע קולות נחירה רמים שנשמעו בכל חלל החדר. יד אחת שלו הייתה תחובה מתחת לעורפו, יד שניה שמוטה מעבר למיטה, וליאב חשד שהוא גם הבחין בטיפת ריר בזוויות הפה הפתוח הנוחר שלו. הוא גנח חרש, מעביר את מבטו אל רוי, שרבץ לצד גיא כשהכרית מונחת על ראשו. מסכן, חשב ליאב, אם אני מתעורר על הבוקר מהנחירות, הוא בטח סבל מזה כל הלילה.

הוא התלבט אם להעיר את גיא הנוחר בצעקה מבהילה או להביא כוס מים מחדר האמבטיה ולטבול את כף ידו של גיא בתוכה, טריק שגורם לאנשים ישנים להשתין במכנסיים, אבל אז נזכר שמחר התור שלו לישון במיטה הגדולה וממש לא בא לו שגיא ישאיר שם את חותמו. אז הוא התמקדם בתנוחה נוחה כדי להבהיל אותו בצעקה, התכונן – ואז, ממש לפני שעשה זאת בעצמו, פעל לפתע השעון המעורר של גיא.

"וווהההה—" גיא המבוהל קפץ לתנוחת ישיבה.

ליאב נסוג במהירות אל מיטתו בחזרה, רווח לו שנחסך ממנו להעיר את גיא אבל גם קצת מצטער על שלא זכה להשכים אותו באופן מפחיד כפי שתכנן.

גיא לרגע נותר יושב, פרוע שיער וכבר-לא-נוחר, אבל אחרי מספר רגעים שהמנגינה של השעון המעורר מהטלפון הנייד המשיכה להתנגן ברקע, הוא שקע מחדש בתנומה  ונפל לאחור על המיטה. מחדש את נחירוציו.

הפעם, היה זה רוי שהתעורר. "מה זה?" נאנק, וחילץ את עצמו מגיא – מסתבר שכשגיא נרדם ונפל לאחור הוא צנח היישר על זרועו של רוי. "מי שם שעון מעורר?!"

"גיא," ענה ליאב בעייפות. הוא כבר היה ער לחלוטין. "כנראה שהוא צריך לקום לעבודה, או משהו."

שני הבנים הביטו ברוגזה בנער הישן כתינוק בזמן שהשעון המעורר שלו ממשיך באויר החדר. ואז, ליאב קם ותפס בכתפיו של גיא. "גיא!" שאג, "קום. חדר האוכל נפתח רק עוד שעה ואני מתכוון לישון עד דקה לפני שהוא נסגר!"

"לא… לא…" פלט גיא בקול מנומנם, "אימא אל תעשי שקשוקה… אני אוכל קורנפלקס."

ליאב גנח. "גיא!!!"

גיא מצמץ בעיניו והחל להתמתח. "אה… מה? אהלן, ליאב. מה אתה -" הוא הביט מימנה ושמאלה ונזכר שהם במלון ולא בחדרו בבית. "אוי," צעק וזינק מהמיטה, כמעט מפיל את ליאב, "אני צריך להיות בחדר הצוות עד שבע!"

"רייז אנד שיין," רטן ליאב וחזר למיטה.

"אני לא מאמין… סטיבן אמר שמי שיאחר על היום הראשון יישלח הביתה כבר עכשיו!" קרא גיא בחרדה, כשהוא מטפס מעל גופו של רוי הצורח כדי להגיע אל הטלפון הנייד שנח על השולחן בצד שלו של המיטה. "אתם חושבים שהוא יקיים את זה?"

"שאלה טובה," פלט ליאב אל תוך הכרית, בתוכה קבר כעת את פניו. "למה שלא תמהר החוצה כדי לשאול אותו?"

"אני אמהר בכל מקרה!" הכריז גיא, ושוב שחרר מרוי זעקת כאב כשטיפס עליו שוב כדי לחזור לצד השני. "איפה הנעליים שלי?!"

הקפקפים שלו נחו שם, אבל סטיבן הורה לכל העובדים הצעירים לנעול אך ורק נעליים סגורות. גיא תהה זמן מה מה פשר הבקשה המטומטמת הזו, עד ששמע את לבנת מסבירה אתמול בידענות לחברותיה שהנהלת המלון לא רוצה להסתכל בכך שתיפול איזו כוס על הבהונות של איזה ילד מגושם שעוזר למלצרים או משהו בסגנון, כי אנחנו באחריותם, הבהירה לבנת, ולא בא להם שההורים שלנו יתבעו אותם כי נפצענו.

הוא הפעיל מוזיקה קולנית כי הוא תמיד מתארגן במוזיקה לקול מוזיקה. מה שגרם לליאב ולרוי להזדעק בקולות שבר, כי כעת הוא העיר אותם סופית. ליאב ויתר וקם כדי להתלבש ולבדוק הודעות בטלפון הנייד שלו, בזמן שרוי שירך רגליו אל האמבטיה.

"לפחות אני יכול למלא לי אמבטיה מלאה מים חמים ואף אחד לא יצעק עליי שאני מבזבז מים, כי אני במלון, לא בבית," ציין באושר.

"מטומטם, גם פה וגם בבית זו אותה ארץ ואתה מבזבז מים במידה שווה," העיר ליאב.

"כן אבל פה אין לי את אימא שלי שתזכיר לי את זה," ענה רוי.

בינתיים, בחדר של אבישג ויולי, גם שם הלילה הסתיים מוקדם מדי.

"מה—" יולי התעוררה לשמע קול של פן. היא פקחה את עיניה והתרוממה וראתה את אבישדג יושבת ליד חדר האמבטיה ומייבשת לעצמה את השיער.

"את לא נורמלית!" קראה יולי והציצה בשעון. "מה את עושה פן על הבוקר?!"

אבישג נראתה מזועזעת. "אני  תמיד עושה פן על הבוקר," הצהירה כאילו זה מובן מאליו. היא קמה וסקרה את המזוודה הפתוחה שלה בהבעה של ייאוש. "אין לי מושג מה ללבוש," הודתה.

יולי חשבה שזה הדבר הדבילי ביותר שיכלה לומר, בהתחשב בכך שהן עובדות מלון ולאף אחד לא ממש אכפת איך הן נראות. נכון?

"טוב, אם כבר הערת אותי…" היא התרוממה לעזור לה לבחור. "וואו, יש לך מלא בגדים. למה הבאת כל כך הרבה? על מי את מנסה לעשות רושם?"

"את תמיד צריכה לעשות רושם כי ככה יכבדו אותך יותר," השיבה אבישג ונשמעה כאילו דיקלמה את זה.

"זה ממש עצוב לחיות ככה," העירה יולי וקמה אל הארון שלה כדי לבחור בגדים מתוך המלאי המועט שהיה לה.

את לא יודעת כלום, חשבה אבישג. אבל זה דווקא גרם לה לחבב את יולי. היה נעים שמישהי מתיידדת איתה בכזו קלות למרות שהיא מסוג הבנות שאבישג בחיים לא הייתה מוצאת איתן שפה משותפת. היא רצתה לספר ליולי, הכל על עצמה. היא רצתה להסביר לה, שיש לה ניסיון וחוויות מהחיים, בכל המובן הזה של "רושם ראשוני", והיא יודעת טוב מאוד כמה אנשים יכולים לא לכבד אותך אם אתה נראה בצורה מרושלת או מזלזלת. אני צריכה לפתוח פעם ערוץ וידאו באינטרנט, עלתה מחשבה במוחה. וללמד את כל הבנות האלו כמה חשוב זה מראה חיצוני.

היא התעלמה מההערה של יולי "ממש עצוב לחיות ככה", והזדרזה לעמוד לצידה ולסייע לה לבחור בגד שנראה כמה שפחות נורא, להגדרתה.

"למה הבאת רק חולצות טי שירט?" תהתה.

"כי באנו לעבוד, לא להתגנדר!" השיבה יולי.

"בנות תמיד צריכות להתגנדר," אמרה אבישג. היא הציעה ליולי לקחת בגד משלה, אך יולי דחתה את ההצעה על הסף. איזו בחורה תמהונית ומפונקת, חשבה לעצמה יולי בזמן שלבשה את בגדיה. היא חמודה מאוד, כמו ברבי שרק  רוצה להיות מושלמת ושכולם יתפעלו ממנה, אבל היא לגמרי מנותקת מהמציאות. כאילו שאלה הדברים החשובים בחיים.

היא לגמרי מנותקת מהמציאות, חשבה אבישג אותה שעה. חושבת שעם החולצות הגדולות האלו והג'אגלינג היא תרשים את האנשים שבסטארס… אבל אני לא יכולה להגיד כלום. היא תשנא אותי אם היא תדע שגם אני מתחרה בדבר הזה.
*    *    *

שולחן עם פרוסות לחם, עוגות, מעדני חלב וירקות ניצב לאורך הקיר בחדר הצוות. בני הנוער שנכנסו התלהבו ועטו עליו מיד. סטיבן, שהגיע כדי לתת להם את התדריך לפני יום העבודה, נסע פנימה בכיסא הגלגלים שלו והביט בהם אוכלים. בעיקר השתדל להימנע מליצור קשר עין עם אבישג, שעמדה וניקרה מקלות גזר ליד יולי, שהעמיסה כמה שיותר דברים בין שתי פרוסות לחם וניסתה לייצר את הסנדויץ' הכי עבה שיכלה. זה היה נראה כאילו היא אוכלת בשביל שתיהן, למרות שלשתיהן הייתה בערך את אותה הגיזרה.

אבישג עצמה כלל לא הבחינה בסטיבן; היא הייתה עסוקה בלהקשיב (ולהעמיד פנים שאינה מקשיבה) ללבנת ולחברותיה, שעמדו במרכז החדר ופטפטו. כעת היה ברור לאבישג, שלבנת כבר מלכתחילה הכירה את שאר העובדים – או לפחות את רובם, אלה שכבר עבדו בעבודה הזו בעבר. היא הכירה כל פינה במלון, ידעה להמליץ על פינה שבה לא ייתפסו מתבטלים, איך לשכנע את עובדי המטבח לתת להם לאכול מה שהם רוצים, באילו שעות כדאי להיכנס לחדר הטלויזיה של הילדים ולצפות בסדרות נוער, ועוד ועוד. היא עמדה, זקופה ובטוחה בעצמה, וכולם שתו את דבריה בצמא. אני מכירה את התחושה הזו, חשבה אבישג, ופתאום זה הרגיש לה מאוד מוזר להיות בצד השני: של אלו ש"שקופות", שהבת הדומיננטית בחבורה החליטה שהן פחות ראויות להתייחסות, אלו שעומדות בצד ובעיקר מסתכלות על מי שמדברים בקול ושמצחיקים את כולם. אני לא רגילה לעמדה הזו, היא הבינה לפתע. אני רגילה להוביל את העניינים בתיכון ברנסון. ופה, אני סתם עוד "אחת-מ."

היא העיפה מבט ביולי, שלעסה בפה פתוח את הסנדויץ', ואז ניקתה לעצמה עם הלשון חתיכת עגבניה שנתקעה בין שיניה. אני כאילו חוזרת אחורה בזמן, קלטה לפתע אבישג. פעם הייתי יותר ביישנית, פעם לא היו לי כמעט חברים. הייתי לגמרי "שקופה", חוץ מהפעמים שבהם היו צוחקים עליי. והנה עכשיו… זה שוב קורה. כאילו לא השתנה כלום, כאילו לא הצלחתי במהלך גיל ההתבגרות לעשות מהפך ולהיות  הבת הפופולרית ביותר בתיכון ברנסון. כאילו הכל בעצם אותו דבר ואני  שוב בצד, לא חשובה, לא נספרת.

"אהבתי את הנעליים שלך," שמעה מישהי אומרת לה. היא הפנתה את ראשה וראתה את אחת מחברותיה של לבנת, קרין, בוחנת בהתרשמות את נעלי הספורט השטוחות שלה, שהיו בצבע כסוף זוהר מנצנץ.

"תודה," אמרה אבישג וחייכה את חיוכה הכובש, הרגיל. "הן ממכירה פרטית של מעצבת בפלורנטין, גפן. היא עושה עוד מכירה כזו בחודש הבא."

"כן?" קרין התעניינה. לבנת ממקומה שבחבורה במרכז החדר, הרימה את ראשה לעברן, מבחינה שהן משוחחות.

"כן," אמרה אבישג ושלפה את הטלפון הנייד שלה. "תראי איזו הורסת היא באינסטגרם. תכתבי לה שאת באה דרכי, היא תעשה לך הנחה."

"קרין," קראה לבנת במתק שפתיים. "כמה שנים לוקח להביא מיץ?"

קרין הנבוכה הזדרזה למלא לחברתה את כוס המיץ המובטחת. היא המשיכה לדבר עם אבישג, "יש לה כאלו גם בצבעים אחרים?"

"בתכלת ולבן. לך יתאים תכלת," אמרה אבישג.

"קרין!!!"

"באה," רטנה קרין והזדרזה לחזור אל מרכז החדר. אבישג לא הצליחה לשמוע מה לבנת אומרת לה, אך קרין הסמיקה והעיפה מבט נוסף באבישג בזמן שהקשיבה. אבישג הניחה, שבתקנון הלא-כתוב של להשתייך לחבורה של לבנת לא מופיע הסעיף שמאפשר להיות נחמדים כלפי בנות שהרגיזו אותה.ואפשר לחשוב כמה הרגזתי אותה, חשבה. אבל מצד שני –  גם אני עושה את זה לפעמים…. נהיית עוינת כלפי חברה שלי שמתייחסת בחביבות אל מישהי שריכלה עליי. זה נורמלי לגמרי. גם לבנת, כמוני בתיכון, רוצה להבטיח שמעגל החברות שלה יישאר נאמן לה.

"בנות, אפשר שקט בבקשה?" קרא סטיבן.

כולם השתתקו חוץ מכמובן לבנת. היה לה חשוב להראות שהחוקים והסמכות של אחיה לא חלים עליה, אבל כעבור כמה שניות בכל זאת סיימה את המשפט. היא לא יכלה יותר מדי להמרות את פיו כי בסופו של דבר הבוסית של שניהם הייתה אותה אימא.

"בוקר טוב, אנחנו ביום העבודה הראשון שלנו במלון ספיר!" קרא סטיבן בקול עולץ. כמה מהנוכחים הריעו; וכשקלטו שהם היחידים שמריעים, הפסיקו. "אני שמח שכולכם בנעליים סגורות ובלבוש הולם. אבל… את הלבוש תצטרכו להחליף." הוא הצביע אל שולחן שעמד בפינה, שרק עכשיו הבחינה בו אבישג. היו עליו שתי ערימות חולצות. "בזמן שעות העבודה שלכם תלבשו את החולצות האלו. אם אחד מאורחי המלון פונה אליכם כשאתם עם החולצה, אסור להגיד לו "לא יודע, ביי" או להתעלם, כשאתם לובשים א החולצה הזו אתם הפנים של המלון. אתם ממלאים תפקיד חשוב מאוד – אתם אוטומטית נהיים חלק מהמשפחה של מלון ספיר, וההתנהגות שלכם חייבת להיות מצוינת. אורח שיתלונן על התנהגות של עובד צעיר, יכול לגרום לפיטוריו."

כמה מבני הנוער הנוכחיים זעו באי נוחות. אבישג נזכרה שאין להם חוזה, ולמעשה, מנהלי המלון יכולים להחליט שהם מפטרים ושולחים הביתה בכל עת.

"אתם לא צריכים לענות נכון על כל שאלה ששואלים אתכם ולא לרוץ להביא כל מה שהם מבקשים, במיוחד אם אתם בדיוק עושים משהו אחר שביקשו מכם," הבהיר סטיבן. "רק – להיות נחמדים, ולהגיד שאתם הולכים לקרוא למישהו שיכול לעזור, או, אם אתם עסוקים, להגיד להם אל מי לפנות. כבר הסברתי לכם בתדרוך אתמול, לאלו אנשים ברחבי המלון אתם יכולים לפנות או להפנות את האורחים בכל שאלה או בקשה. העיקר שתענו לאורחים משהו שיעזור להם. לא להתחצף ולא להתעלם. ברור?"

כולם הנהנו. אפילו לבנת.

"אוקיי. אז… צוותים," הוא הוציא את הפנקס. "גיא, יולי, קרין ושרה – אתם תעזרו למדריכי הקייטנה במועדון הילדים. יש פעילות לזאטוטים וצריך להשגיח עליהם כשהם משחקים ומציירים, לסדר, לעזור – כל מה שהמדריכים יבקשו מכם."

גיא, שנשען כל אותו זמן על הקיר ליד עמיר וניסה להראות לו בשקט איך הוא מייצר בועות בשוקו שלו עם קשית שתקועה בנחיר האף, הרים בשמחה את פניו – והקשית התרוממה מהכוס כשהיא תקועה לו עדיין בנחיר. "אול-רייט!" קרא, וחייך אל יולי, שניסתה לחייך אליו בחזרה אך קצת התקשתה לנוכח המראה שלו אותו רגע.

"עמיר, סיון, ג'ני ושחר, צריכים עזרה בחדר הציוד הגדול," המשיך להקריא מתוך הפנקס. אבישג נדרכה פתאום כשקלטה כי נשארו רק היא, לבנת ודניאל. והדבר האחרון שהיא רוצה להיות, זה להיות בצוות של לבנת.

"בבריכה – תיפתח עוד מעט עמדה שמוזגת שוקו ואייס-קפה לאורחים, צריך שהצוות האחרון ילך לשם ויתפעל את זה," הוא הרים את עיניו אל השלושה שנותרו. "אבל רק שניים, כי אחד אני צריך שיבוא איתי, לשבת לתכנן את המופע שנרים עד מחר בערב."

אבישג היישירה אליו מבט. סטיבן, סוף סוף, הביט בה בחזרה.

"לבנת," אמר.

לבנת הזדקפה במקומה. "כן?"

"תוכלי לתפעל את הפינה של השוקו והאייס-קפה? את זוכרת איך," אמר סטיבן.

לבנת נשפה אויר בזעף. "כן…"

"יופי. אז תלמדי את אבישג לגבי הכל שם," אמר סטיבן, והסתובב אל דניאל. "דניאל, בוא איתי," אמר. "נשב במשרדים לבנות את המופע. אמרת לי אתמול שיש לך רעיון לגבי הפתיח."

לבנת קפצה את שפתיה. היה נראה שהיא עומדת להתווכח – אבל סטיבן לפתע הפנה אליה את ראשו וירה בה את עיניו התקיפות, והיא התכווצה. ואז הסתובבה אל חברותיה, ובחיוך מיואש פרשה את ידיה לצדדים.

"אני מקבלת עונש," הכריזה.

הבנות צחקקו, וכולם פסעו קדימה כדי לבחור לעצמם חולצה במידה שלהם. אבישג ניגשה אחרונה, בעקבות יולי, שחיפשה לעצמה את המידה הכי קטנה. אלו היו חולצות לבנות שעל פניהן היה רשום למעלה מימין בקטן את שם המלון, ועל גבן – בגדול את המילים: "צוות נוער".

"אל תשכחו – עובדי המלון יכולים לבקש מכם כל מיני דברים שהם ממש צריכים באותו רגע," קרא סטיבן בזמן שכולם לקחו חולצות, רגע לפני שיצאו מהחדר כדי להחליף בגדים. "אבל הם לא הבוסים שלכם, אם זה נופל על המשימה הרגילה שלכם, או מתנגש עם משהו שאני ביקשתי. תמיד הכי חשוב לבצע את המשימה שאני נתתי לכם. אם יש בעיה או שמישהו מתעקש, תעשו את מה שהוא אומר, ואחר כך תגידו לי איך קוראים לו."

אבישג הצטערה על שהחולצות גדלות ממידתה ואינן די יפות, אבל זה לא היה משנה, הזכירה לעצמה, העיקר העבודה. היא הציצה בלבנת וחברותיה שרובן לא הצטרכו להחליף חולצה – למשל, לבנת – כי הן כבר לבשו טופלס, גופיות או חזיית ביקיני, ופשוט לבשו את החולצות מעלי זה.

זה  באמת כמו בעבר, היא הרגישה, כשראתה שלבנת מציגה את העבודה עמה בתור "עונש" ושהיא מסכנה על שהפילו עליה את אבישג כחברתה לצוות. גם הפעם אני " לא חשובה" – אלא שבניגוד לעבר,  הפעם –  זו הייתה בחירה שלי. אני זו שהחליטה לא להתבלט ולא להראות לכולם את כישרונה ויכולותיה. אני זו שבחרה להימנע מליצור קשרים חברתיים, כדי שאף אחד לא יפריע, לא יקנא ולא יתפוס לי את המקום.

אז היא נשמה עמוקות, גייסה את כל יכולות האיפוק שלה וחייכה במאמץ אל לבנת. לבנת רק העיפה בה מבט מזלזל – והמשיכה להתנהג בעיני חברותיה כמסכנה בגלל פסק הדין של אחיה.

 


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s