ליאת רוטנר

"הלו, את!" צעק סער בגסות.

הוא הנמיך את החבילה הכבדה שהחזיק והניח אותה על הארץ, ומיהר אל הבחורה הגבוהה שעמדה עם הגב אליו בקצה השביל המוליך מביתו החוצה. אין לי כוח לזה עכשיו, הוא חשב. להתעמת עם אנשים מעצבנים על הבוקר. עוד מעט אימא מגיעה הביתה לאסוף אותי מפה אל הפנימייה, ועוד לא גמרתי לארוז בכלל. מה אפשר להביא למקום שבו חצי מהיום אתה מטפס על עצים ורוכב על סוסים?

"הלו," הוא קרא שוב. האישה שעמדה ליד שער העץ של הגדר שהקיפה את הבית, הסתובבה אליו. היו לה משקפי שמש גדולים ושיער אדמוני בוהק שנפל על פניה, וקצותיו נגעו בכתפיה כאילו נגזרו בקו ישר כסרגל. תחילה, סער לא זיהה אותה. הוא היה עסוק מדי בלהתעצבן. ומרחוק הוא גם ראה מה היא לובשת: בגדי מותגים אופנתיים מהסוג שהיו לובשות שחקניות הטלויזיה שאיתן היה מסתובב בתקופה שעוד כיכב בסדרה ההיא. העולם הצבוע, הדוחה הזה, עם כל המותגים והיוקרה והפוזות. רק לראות את הסגנון הזה עושה לו להקיא.

"הכניסה לבניין היא לא מפה, היא מהצד הזה," אמר והצביע ימינה. "וזו לא חניה, תרחיקי בבקשה את האוטו שלך מהשער. אני יודע שפה זה נראה כמו החצר האחורית של הבנין, אבל זו לא, זו עוד דירה, דירת קרקע, ואנחנו גרים בה – "

"אני יודעת," אמרה האישה הג'ינג'ית, והסירה את משקפי השמש שלה לתדהמתו של סער, "כי אימא שלך עוד חולמת שתצליח להפוך את זה לגן פרחים חמוד ברגע שהיא תגמור את קורס הגננות שלה. היא תמיד הייתה מעופפת, נועה שלנו."

סער מצמץ. "ענבל???"

חברתה הותיקה של אמו צחקה ופרשה זרוע אחת לכיוונו. סער, שהיו רק שלושה אנשים בעולם שהניח להם לראותו ברגע של רגשנות, וענבל הייתה אחת מהם (אימא שלו – לא), התקרב במהירות ונצמד אליה בשמחה. החצי-חיבוק של ענבל היה תמיד משהו שהוא בין אמהי לחבר-הכי-טוב, לא עוטף מדי אבל מלא בחום.

"היי, מה קורה, ילד?" שאלה. "איזה ענק נהיית."

כשהוא היה קטן היא קראה לו גבר, עכשיו היא קוראת לו 'ילד'. זה דווקא היה משעשע. "בסדר,מה אני אגיד," אמר, והשתחרר מאחיזתה. "לומד בפנימייה. רב עם אימא. רוכב על סוסים. וכל מיני שיט."

ענבל פרצה בצחוק. כן, היא שמעה על הפנימייה הזו. 'לב ההר'. הו, כמה היא שמעה עליה – עוד מהרגע שקובי, מנהל ומייסד הפנימייה, סיפר לה עליה בהתלהבות ובעיניים נוצצות, ועד לרגע שתומר, בן זוגה לשעבר, החליט להקפיא בינתיים את תכניותיהם המשותפות כדי לבוא ולעזור לקובי להקים אותה. היא ראתה תמונות, שמעה סיפורים, קראה עליה בחדשות. ואף על פי שהייתה בה התמרמרות קלה שתומר העדיף לעבור לגור שם במקום להיענות להצעתה שימשיך לתואר שני בחינוך ויגור קרוב אליה, לא יכלה שלא להתפעל: פנימייה שנמצאת בלב היער, על צלע הר, שמצליחה לקחת בני נוער מרדנים ובעייתיים ששום פסיכולוג או שוטר לא הצליחו להשתלט עליהם ולגרום להם להתחיל לשתף פעולה ולהאמין בעצמם – בלי שום חפירות רגשיות, עונשים כבדים או יחס רודני, אלא נטו באמצעות הטבע ומשימות הישרדות הזויות. לא האמנתי שזה אפשרי בכלל, חשבה, בטח שלא עם נער ציניקן וחשדן כמו סער, שאפילו אימא מתוקה וזהירה כמו נועה לא הצליחה לגרום לו להקשיב. משהו שם קורה, משהו מדהים, ואין לי מושג מה, אבל הוא משאיר שם את תומר ואת סער והילדים מרצונם החופשי לגמרי.

"אז, מתי חזרת?" הוא שאל ובמחווה ג'נטלמנית הושיט יד אל המזוודה שהחזיקה. אבל ענבל, כמו ענבל, משכה ממנו בחזרה את המזוודה כמו להוכיח שהיא מספיק חזקה לשאתה לבד. "אתמול," אמרה. "ישנתי אצל ההורים לילה ואז באתי. רציתי להפתיע את נועה. היא פה?"

סער הניע בראשו לשלילה. "אבל אם היא הייתה יודעת שאת באה, היא הייתה מתחרפנת," אמר באכזבה, "היא הייתה מסדרת לך את כל הבית – "

"אני יודעת, בגלל זה לא סיפרתי," גיחכה ענבל. "אימא שלך, איך שהיא הפכה לאשת-בית למופת, כזו אמהית ובשלנית, כשהיינו בטוחות בילדותנו שהיא זו שתהפוך לדוגמנית בינלאומית ואני לשחקנית כדורגל… ותראה איפה אנחנו היום. אני עם הנסיעות העסקיות של חברת האופנה של אימא שלי, בדרך להיות רווקה נצחית כנראה, ואילו נועה – בנתה בית ומגדלת אותך לבדה. איזו אישה."

סער נע במקומו בחוסר נוחות. הוא תמיד חש חוסר נוחות, כשהיו מתחילים להזכיר לו את כל הויתורים שאימא שלו עשתה עבורו. כי מי ביקש ממנה בכלל? הוא, מבחינתו, היה מסתדר עם לא להיוולד ולתת לה לטרוף את החיים כמו ענבל. "היא לא בדיוק לבדה עכשיו, יש לה את אמנון," ציין.

ענבל חייכה בלגלוג. וסער הבין טוב מאוד מדוע.

"כן, אמנון," אמרה בטון שלא שידר הערכה מרובה. "הסוכן שלך. אני בטוחה שיש לו רגשות מאוד עזים כלפי אימא שלך."

סער השפיל את מבטו. ענבל ניצלה את ההזדמנות כדי לבחון אותו היטב, כי הוא שנא שנועצים בו עיניים, תסמין היותו מפורסם מהטלויזיה. אין ספק, חשבה, הוא ירש את היופי של נועה, העיניים הגדולות והשיער השטני הסמיך, אבל אין בו שום דבר מן התמימות והחברותיות שלה. נער שרק מוכן להילחם בכל דבר שזז. שלא מאמין לכלום. שצוחק על אנשים מאוהבים, שצועק על גברים שמנסים לחנך אותו, שלועג לנשים שמנסות להחמיא לו. אפילו אני לא מצליחה לדבר איתו באמת. האם תומר מצליח? תהתה. הוא הרי המורה שלו שם.

"סער," החלה לומר. "אולי…"

צפצוף מכונית חד קטע את שיחתם. שניהם הסתובבו כאחד. מישהו כנראה עדיין ישב במכונית שחנתה על יד השער. סער מתח את צווארו, וגילה שהנהג מאחורי ההגה החזיר את הטלפון שלו לכיס – בטח סיים שיחה – ויצא בחופזה מהמכונית.

"אני – לא – מאמין," שאג בעליצות.

סער נרתע מעט. היה זה בחור רחב כתפיים ושזוף, שנראה משום מה מאושר מאוד, או מבודח מאוד, אחד מן השניים, ושעט קדימה בשמחה כשענבל נותרת במקומה בשלווה ואף מחייכת אליו. "הי," אמרה, "כל כך הרבה זמן הוא דיבר?"

"ניתקתי לו באמצע," אמר הבחור בקוצר רוח. הוא השיב מיד את מבטו אל סער. ענבל חשה בעוינות האוטומטית של סער, שנסוג עוד לאחור, וזזה קצת כדי לעמוד חוצץ ביניהם. "זה סער," אמרה מיד בניסיון להתחיל היכרות.

אך הבחור לא המתין לגישור של ענבל, אלא עקף אותה בשמחה ופרש את זרועותיו כמו דוד נסתר שהגיח מעמקי העבר. "סערררר," שאג, וסער ניסה להיזכר אם שמע בחדשות על בריחה מ'אברבנאל' או משהו, "איך אתה דומה לאימא שלךךךך—-"

ענבל קפצה והשלימה את המשפט בטרם סער יממש את אינסטינקט הלוחם שלו, "…חברת הילדות שלך ושלי. סער, תכיר את איתי. הוא מגיע לפנימייה לעזור לקובי, עכשיו אחרי שנכנסה לקשיים כלכליים."

סער העביר ממנה את מבטו אל הבחור השזוף, שחייך בהתנצלות כמודה ששכח להציג את עצמו.

"אני לא הולך לעשות לך פרוטקציות רק כי אני חבר של אימא שלך ושל המורה שלך," אמר איתי. "אני רק אגיד לך ככה בחצי מילה שאחרי 11 בלילה אני משאיר את החלון פתוח ליד ארון החטיפים שלי בחדר מעונות המורים, ושבמבחנים האנונימיים אני נוטה לזהות תלמידים שעושים כוכבית קטנה ליד השאלה הראשונה—"

"איתי," התעצבנה ענבל.

"סתם, סתם! אתה הולך לסבול כמו כל התלמידים. בעצם, אתה הולך לסבול נקודה. זו הרי פנימייה מנותקת באמצע היער. אם לא אתה, אני יודע שאני כן אסבול."

הוא הזדקף לפתע, כי מכונית נוספת התקרבה כעת לחצר. והפעם, המתיחות שהפגין סער נמוגה לתחושת הקלה.

"אימא באה," אמר.

ואת מה שהתרחש אחר כך – איתי מסתער בריצה בצרחות "נועהההההה" היישר אל מול רכב שנסע לעברו במהירות, סומך על האישה המבולבלת בתוכו שתבלום בזמן – ענבל העדיפה לשכוח.