פרק 2
וואו, זה עצום, חשבה אבישג בתדהמה.
היא עמדה, מזוודת טרול ביד אחת, מול הבניין העצום של מלון ספיר שהתנשא עד השמיים. שומרים ונערי-מזוודות עטויי מדים יפים בצבעי חום לבן עמדו בשער, ושטיח אדום היה פרוש ממש מול הדלת. שני עמודי שיש עבים מאוד היו מכל צד. אבישג עמדה, מעט מהוססת, והרגישה כאילו היא באה לביקור בארמון.
בפעם הקודמת לא קלטתי שזה כזה מהודר, חשבה. ונזכרה ביום המיונים לעבודה, שהתרחש בחלקו האחורי של המלון, ליד החניה, ולא נתן לה אפילו הזדמנות לשוטט בלובי ובחלק המארח והיפה שלו. כעת, כשגילתה כמה הוא מפואר, הרגישה דקירת שמחה קטנה בלב, ביחד עם כל הפחד והדאגות שהיו עיקר רגשותיה אותה שעה.
אמאל'ה…. אמאל'ה… אמאל'ה.
הטלפון שלה כאילו קרא את מחשבותיה, והשמיע את הצלצול של אימא שלה. מתקשרת. אבישג קפצה במקומה בבהלה. על הצג הופיעה תמונת אמה. אבישג, בהחלטה של רגע, כיבתה את המכשיר. היא יודעת איפה אני, חשבה ברוגז. שתפסיק להציק. אמרתי לה שאני נוסעת לעבוד במלון במשך החופש. היא לא יכולה להתחרט עכשיו. אפילו אם אבא שלי צועק עליה ברגע זה על מה שעשתה.
תחושת אשמה קלה ניקרה בה, שהיא הפילה על אימא שלה את התיק הזה, ומאלצת אותה להתמודד עכשיו עם בעלה הקשוח וחסר הפשרות. אבל מצד שני, לאימא יש את הטיעון הזה ש- היא יודעת מה הכי טוב בשבילי. כי היא מגדלת אותי לבד, בסופו של דבר. אז אני מאמינה שבסוף היא תצליח להרגיע אותו. בחיי, היא תכלס האישה הכי רגועה ושפויה בבית שלנו. אני ואבא שתי סופות רעמים חזקות… והיא תמיד ענן רך ומפייס.
מעודדת מהמחשבה הזו, לפתה אבישג באצבעותיה את ידית המזוודה ופסעה קדימה אל המלון.
בום!
העולם כולו התהפך פתאום –
"הי!"
נער כועס. היא מביטה לתוך עיניו. גדולות, חומות. הוא גבוה ורחב כתפיים, ונשען על קביים – קב אחד נפל על הרצפה מעוצמת ההתנגשות. היא הבינה שהתנגשה בו כשצעדה קדימה ולא שמה לב שהוא בדיוק עבר ממולה.
"סליחה," היא מיהרה לומר. לא נעים, להתנגש בנער נכה. והיא כבר עמדה להתכופף להרים בשבילו את הקביים שנפלו. אלא שאז, הוא התעצבן באמת.
"עזבי," נבח, והתכופף לפניה. הוא הרים את הקביים במהירות, כאילו הוא כבר מיומן בזה, כאילו הוא בכלל לא נכה אלא ספורטאי מצטיין שהדבר שהוא עושה הכי טוב זה להרים קביים שנופלים על הרצפה. "זוזי."
אבישג נרתעה, מעט נבוכה. משום מה היה לה נדמה, שלא מכך שנתקלה בו הוא מתרגז, אלא מכך שניסתה לעזור לו.
"את בדרך למלון?" הוא שאל כשהתייצב מחדש על הקביים שלו. היא הופתעה מנימת דבריו העניינית. הנער הסתכל על המזוודה שלה, ואז בה. רק אז התפנתה לחשוב שיש לו פנים יפות, אם הוא היה בן מהשכבה שלה הם בטחו היו הופכים לידידים טובים. משום מה, כל הבנים בשכבה של אבישג שהיו יפים, נאים למראה – היו אוטומטית הופכים לידידים שלה. כעיקרון אפשר לומר שכמעט כל הבנים רצו להיות ידידים איתה, ולדבר איתה ולזכות בתשומת לבה. אבל רק אלה שהיו יפים, או אהודים ומוערכים על השאר, היו זוכים להתייחסותה.
"כן, אני בדרך למלון," גמגמה. "טוב, ביי."
היא המשיכה ללכת במהירות, מושכת אחריה את המזוודה, ולא המשיכה כדי לפרט לו שהיא לא אורחת במלון אלא עובדת שם. הנער הביט אחריה, היא יכלה להרגיש את העיניים שלו ננעצות בגבה שעה שהתקדמה לשער המלון.
אל תדברי עם הרבה אנשים. אל תתבלטי, הזכירה לעצמה. בבית הספר – התבלטת מספיק. בבית הספר – היית זו שבמרכז תשומת הלב, האהודה, זו שמדברת וכולם מקשיבים. פה, תשתדלי להיעלם. תעשי את שלך, תעבדי טוב, תהיי חרוצה, תרויחי את הכסף ותחזרי הביתה.
אבישג הייתה רגילה להיות במרכז העניינים, זו שמקנאים בה או מעריצים אותה, והיא ידעה שזה הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו. אימא ואבא שלה לא יודעים שהיא פה כדי לעבוד. הם חושבים שהיא כאן בשביל חופשה. היא לא רוצה למשוך תשומת לב. היא לא רוצה שאנשים אחרים במלון, עובדים או לקוחות, יתחילו לדבר עליה ולגלות שהיא רקדנית ומועמדת למשלחת לניו יורק, ואז איכשהו התוכניות שלה יתקלקלו. לא. הפעם, היא לא תהיה ה"פרינססה". אף אחד לא יגיד שהיא מפונקת, או סנובית, או מקבלת את כל מה שהיא רוצה. אם זה תלוי בה – אף אחד לא יכיר אותה בכלל.
פה היא לא "פרינססה". היא אבישג, אחת מהילדות הסתמיות שעובדות פה בחופש. ואיש לא יוכל להגיד עליה מילה רעה.
איזו פרינססה, חשב סטיבן. אני מכיר את הבנות האלו. בטח באה לאיזו סוויטה במלון על חשבון אבא ואימא. בסדר, גם אליה צריך להיות נחמד ומנומס. אל כל הלקוחות צריך להיות נחמד ומנומס; ודווקא אל העשירים ביותר זה הכי חשוב. כי הם אלה שאנחנו רוצים שימליצו לחבריהם, ויחזרו, ויביאו משפחות וחברים.
סטיבן היה די שבע מ"פרינססות", מה לעשות שהוא היה מוקף בהן, בתור הבן של בעלת המלון שגם היה האחראי על העובדים הצעירים. והוא היה רגיל למבטים המרחמים, המעצבנים, שהם היו תוקעים בו כשהיה עובר במסדרונות ובלובי עם הקביים שלו. במיוחד עם חולצת העובד שלו, כי מה יותר מסכן בעיני אנשים עשירים מאשר מישהו שהוא גם משרת אותך וגם נכה. אבל בסדר, חשב סטיבן במשיכת כתף, אין לי זמן להיעלב משטויות היום. לא סתם אני הבן של בעלת המלון, ולא סתם היורש בתיאוריה של כל המקום המפואר הזה. אני צריך להזדרז, יש לי לארגן את צוות הבידור ולכנס את כל בני הנוער שהגיעו היום בשביל לעבוד. אני רק מקווה שיש לנו הפעם 'חומר טוב', לא ילדות מפונקות או שובבים חסרי משמעת. אין לי כוח לצעוק על ילדים שקטנים ממני בשנתיים. אחרי הכל, אני עדיין ילד בעצמי.
סטיבן התמקם טוב יותר על הקביים ודידה משם בזריזות ככל שיכל.
* * *
יולי עמדה ובלעה את המקום בעיניה. נראה לי שהקדמתי, חשבה. היא החליטה להעביר את הזמן עד השעה שבה התבקשו בני הנוער העובדים במלון להתכנס, ולהקפיץ בינתיים את הכדורים שלה.
התיק שלה, תיק בד פשוט וקצת קרוע בקצה, הושלך הצידה לצד אחד מעמודי בניין המלון, היא הקפידה לזוז מהמסלול שנראה שבו צעדו אורחי המלון וה"בלבוי" שגררו עבורם מזוודות, והתמקמה לה בצד. יולי אהבה להקפיץ כדורים. היא הייתה טובה בזה, וזה היה משחרר, ומנקה את המוח. לוליין אחד מפסטיבל שבו עבדה כמסדרת כיסאות, לימד אותה איך עושים את זה. היא חשדה שהוא גם היה קצת מאוהב בה. אבל העיקר שלמדתי ממנו איך עושים את זה, חשבה. והחלה לעשות את ה"ג'אגלינג" – ככה הוא קרא לזה, הפעולה שבה מקפיצים את הכדורים באויר כמו להטוטן בקרקס.
היא אפילו לא הבחינה בגיא, שהתקרב אליה בצעדים קלילים. גיא זיהה אותה מיד. הוא שמח.
"יולי," שאג.
הכדורים נפלו מידיה מרוב בהלה. "…מה?" נרעשה. היא לא זכרה ולא זיהתה את גיא.
הוא כנראה הרגיש בכך, כי הוא נעלב מעט. "את לא זוכרת אותי?" קרא. "זה אני, גיא. בזכותי התקבלת לעבודה כאן… טוב, לא בדיוק בזכותי, אבל עזרתי. מה קורה? הגעת עכשיו?"
יולי התכופפה לאסוף את הכדורים שנפלו לארץ והתגלגלו מעט משם הלאה. גיא תקע את ידיו בכיסי מכנסיו והביט בה בחיוך. היא ממש חמודה, חשב. אבל לא אמר זאת בקול. יולי נראתה מסוג הבנות שאם תגיד להן שהן חמודות, הן ירביצו לך. ואת האמת? זה בדיוק מה שגרם לגיא להידלק עוד יותר.
"כן, אני זוכרת אותך," אמרה יולי. היא נעמדה שוב עם הכדורים מוכנים להקפצה בידיה. "ובאמת תודה שעזרת לי להתקבל. מה עכשיו? לאן הולכים? מה עושים?"
גיא הביט בכדורים. "לא כדאי שתעשי את זה כאן," ייעץ. "הם לא מרשים לעשות כאן אמנות רחוב. יקחו לך את הכסף—"
"אני לא אוספת כסף עכשיו," התרגזה יולי. תמיד כשעשתה אמנות רחוב, חשבו כולם אוטומטית שהיא קבצנית. שהיא מנסה לגייס כספים. בעוד שלעתים עשתה את זה סתם בשביל הכיף ובשביל התגובות המתפעלות של העוברים והשבים. "אני סתם… מעבירה את הזמן."
גיא הביט בבגדיה הצבעוניים, המרושלים, ותהה אם זה הסגנון שלה – שהיה מאוד מגניב – או שבאמת אין לה כסף לבגדים נורמליים. מכיוון שהוא עצמו בא ממשפחה אמידה, כמו אבישג, וכמו מרבית חבריו, הוא ידע לזהות בקלות בגדים זולים. לא שזה שינה לו כל כך. הצורה שבה יולי החזיקה את גופה, כמו לוליינית גמישה שמוכנה לעשות סלטה באויר אם רק יתנו לה את הפקודה, והצורה שבה אספה את שיערה הארוך (מאוד!) מעל ראשה והתנדנד למטה כמו זנב סוס, ביטלו בעיני גיא את כל החשיבות ליופי של הבגדים שלבשה.
"אז בואי נעביר אותו יחד," אמר וחייך.
הוא מנסה להתחיל איתי או שהוא סתם נחמד? חשבה יולי בייאוש. היא מעולם אל הצליחה להבין את הדברים האלה טוב. יש בנות שמבינות מיד. אבל היא? תמיד טועה בחשיבה שלה.
אל תחשבי סתם דברים. נניח שהוא רוצה להתיידד איתך, החליטה, וחייכה אל גיא.