ההערות. הקריאות. הלגלוגים.
כל חייה, חלק בלתי נפרד ממנה.
כי כשאת ילדה ונערה זה לא משנה אם את כבדת משקל ואחת הביישניות הכי שמוטות כתף של בית הספר, או אם את היפיפייה האהודה. זה לא משנה.
ההערות הקריאות – הן תמיד יהיו שם.
אבישג נאנחה לעצמה, כשנזכרה, איך בכיתה ג' במשקל עודף ועם אפס ניסיון להתערב ולהשתלב בין בני גילה, ככה כמו שהיא, ילדה חולמנית שמסתובבת תמיד עם איזה בייגלה וחושבת לעצמה מחשבות, איך היה מסלול ההליכה אל תוך בית הספר ועד כיתתה – מסע אימים יומיומי, ליאב, החברים שלו. יושבים תמיד ומגחכים עליה בקול. והיא לא עשתה להם שום דבר רע. וגרוע מכך, לא יכלה לברוח מהם. כי היא הרי חייבת ללכת לבית הספר. כל הילדים צריכים. גם הילדות. גם הילדות ה"שמנות".
שנים אחר כך, היא חשבה שניצחה אותו. היא הבינה מה בנים רוצים. מה החברה רוצה, מצפה, שהיא תהיה. והיא ביצעה זאת בשלמות: את כל הדיאטות שהם ציפו ממנה לעשות, את כל האיפור, את כל הסטיילינג בלבושה. אבל מסתבר שהיא חשה באשליות אם חשבה שזה מה שיפטור אותה מהתפרצויותיהם היומיומיות של הבנים אל תוך מרחב המחייה שלה, אל תוך האויר שהיא ניסתה לנשום בלי לנסות לסנן ממנו את הקולות שלהם. והיא בכלל, כך הבינה, אמורה להיות אסירת תודה על הקולות האלו. להרגיש מחמאה מכך שהם צועקים לה כינויים כשהיא חולפת מולם והיא כזו יפה. להרגיש חנופה מזה שהם זורקים לה הצעות ושאלות ועקיצות, כי אם קודם לעגו עליה כי היא שמנה, או סתם כי ליאב החליט, הרי שעכשיו שוב הייתה "על המוקד" אבל הפעם היא הייתה חייבת להתייחס ולחייך בתגובה לכל בן שניסה להתחיל איתה או לצעוק לה "איזו יפה את!" כי אחרת היא תיחשב לסנובית ואז הוא ייעלב ויצעק אחריה קללות.
"ברור שהם ייעלבו," התערב פעם גיא כששמע אותה מהצד מקטרת על כך עם חברות. "מה, זה לא יפה שמישהי לא עונה לך. מה היא תופסת מעצמה? שלפחות תיתן יחס."
לתת יחס. תגידי תודה שהם מחמיאים לך. תשמחי שהם צועקים לך ברחוב. תודי לאלוהים שהם מקנטרים אותך כי את יפה, ולא כי את מכוערת לטעמם.
אבל הזכות לקנטר אותך, על מה שזה לא יהיה – תמיד תישאר להם, תמיד.
ולא חשוב מה אני אעשה וכמה אשתנה, חשבה אבישג. ברור שמותר להם לקנטר אותך, להתחיל איתך גם כשאין לך כוח אליהם, ולהתעצבן עלייך אם את פשוט רוצה ללכת.
ברור שמותר להם.
אבל את חייבת להמשיך – לעשות את מה שהם מצפים שתעשי, כדי שההערות האלו יהיו "מחמאות" ולא לעג:
להיות יפה.