למה אני מעדיפה נוער על פני מבוגרים?
מבוגר תמיד נוטה לפרש התפעלות ופרגון של מבוגר אחר- כציניות ולעג מוסווה.
אתמול במסיבה החמאתי למישהי בחיוך על העגיל הבודד שלה,
והיא כתגובה הייתה משוכנעת שאני לועגת לה שיש לה רק עגיל אחד.
בויכוח פוליטי שצפיתי בו שהתפתח בפייסבוק, אחד המתווכחים אמר "טוב מילא, כולנו אחים, אני מכבד אותך כמו שאתה" ושם סמיילי ופרח, והשני החל לקלל אותו כי בטענה שהוא טרול וציני. וההוא לא היה.
וזה עוד יותר בעייתי כאשר מבוגר יודע שאני סופרת ומרצה, ואז אפילו עוד יותר מפקפק כשאני מתפעלת ממנו או מתנצלת בפניו או סתם נחמדה נורא, כי זו בטח התחכמות ולעגנות במסווה.
מישהו אמר לי פעם:
"אנשים שנתפסים כחכמים מאוד אבל גם חברותיים נורא, זה מלחיץ.
תמיד חושבים שיש להם כוונות נסתרות או ציניות. כי לרוב זה נכון: אינטלקטואליים שמדברים במתק שפתיים מול מישהו שמתווכח איתם, לא עושים זאת כדי להתיידד איתו ולסיים את הויכוח אלא כי זו לעגנות וציניות."
אז לאנשים "חכמים" אך גם חברותיים יש דרכי ניסוח והתנהגויות זהירות שבאמצעותן הם לא ייראו אף פעם ציניים בטעות, או מתחכמים בטעות. לרוב מדובר בסוג של קור רוח דיפלומטי. אבל אני לא ממש הצלחתי ללמוד זאת ב30 שנות חיי. ואין לי קור רוח ולא דיפלומטיות: כשאני לא מבינה משהו אני אשאל בשיא הרצינות גם אם זה יציג אותי כסתומה או צינית, כשאני מתלהבת ממשהו אני אתלהב ואתפעל גם אם זה יציג אותי כילדותית או צינית, וכשמישהו אומר לי שהוא אוהב את מה שאני כותבת אני אחייך בשמחה ואחבק אותו גם אם זה מציג אותי כמלאכותית.
אצל נוער – זה יותר קל.
אתה מחייך אליהם בשמחה, הם מחייכים אליך בחזרה – ובהפתעה, כי כאמור רוב המבוגרים סביבם בד"כ לא נוטים לחייך ולהתפעל בלי חשבון כלשהו. כשהם פוגשים מבוגר שגם הוא לא עושה חשבון, הם לא יכולים שלא להתלהב אף הם. וזה בדיוק מה שקורה במפגשים שלי עם בני נוער: כולנו מתלהבים. ובלי חשבון.
את החשבונות נשאיר למבוגרים. 🙂