"חדי קרן, אהובים," היא הייתה שומעת בכל יום
שהיא הלכה לבית הספר.
שם ישבה בתוך כיתה שהייתה בנויה עם כיסאות גבוהים
כי חבריה לכיתה היו
חדי קרן.
היא לא הייתה.
"את סתם רגילה," אמרו לה חדי הקרן, חבריה.
"לא להעליב אותה, גם ילדים רגילים הם חלק מאיתנו," אמרה המורה.
גם היא הייתה חד קרן.
והיו להם כוחות מיוחדים. והם ידעו לעוף. ויכלו לחייך תמיד. והיו להם נצנצים בשיער.
עוד משהיא הייתה קטנה היא לא רצתה ללכת לבית ספר של חדי קרן.
"נו אז איפה נשים אותך,עם כל הרגילים? המשעממים?" לגלגה אמה. גם היא, הייתה חד קרן.
"אבל שהיא תבזבז את הכישרון שלה," אמר האבא.
"אולי זה שלב בהתבגרות, ומתישהוה יא תהפוך לחד קרן?" הציעה האימא.
והם חיכו,
וחיכו
וקנו לה נצנצים
והזכירו לה שוב ושוב כמה שהיא זוהרת ומנצנצת, כפי שהיא צריכה להיות
הם הבטיחו לה
שהיא חד קרן.
בטקס תעודות הסיום היה נדמה שהנה כעת היא תתאפס סוף סוך על עצמה ותהפוך לחד קרן היפיפה, העצמאי והמשוחרר, שהם קיוו שתנצוץ למעלה.
כל חדי הקרן האחרים עמדו בשורה לקבל את התעודות. כל אחד מהם תפס על המסלול פי ארבעה מקומות מזה של הילדה. ככה זה כשאתה חד קרן, אתה תופס הרבה יותר מקום. ותשומת לב. ואורות.
הגיע תורה והמנהל קם ללחוץ את ידה וההורים גם קמו בקהל להוציא מצלמה ולמחוא כפיים. כולם חיכו שהנה עכשיו ברגע של גאווה והגשמה עצמית תצמח לה סוף סוף קרן באמצע המצח והיא תצטרף אל התעופפות אל אותו קו שמיים יחד עם חבריה.
אבל הילדה אמרה: "תודה. שלום,"
והיא הניחה את התעודה על הרצפה
והתעודה הפכה לשטיח גדול
והיא עלתה עליה עם שתי רגליה האנושיות ועפה משם
לכיוון השני.
אומרים שהיא גרה עכשיו בעיר אחרת
היא פקידת חשבון עם שני ילדים
יש לה בוס שהוא חד קרן, אימא נודניקית חד קרן וכמה חברות ותיקות שגם כן כאלו,
וכולם מסכימים – שהיא המיוחדת מכולם.