קריאה בחינם מתוך – תיכון ברנסון2 (עוד לא פורסם)

ליאב
ליאב זכר את היום שבו הבין לפתע כי הומור זו הדרך הטובה ביותר להתעמת מול פחדיו. הומור, זו הדרך היחידה שיש לו להילחם באלה שמקטינים ורומסים אותו. נכון שמול נחת זרועו של אביו לא יכל להשמיע את ההומור הזה. הוא לא יכל לחייך, לא ללגלג, לא למשוך בכתפיו באדישות ולהגיד "לא אכפת לי". מול נחת זרועו של אביו, הוא לא יכל להיות שונה מהילד הקטן והמפוחד שהוא עשה ממנו. רק לנעוץ בו מבט זועם ושותק ולברוח לחדר. רק לקנא באחותו הקטנה שמעולם לא ספגה את מכות אביו, ובה בעת, לקוות בשבילה שלא יצטרך להגן עליה מפניו בבוא העת. לא. מול אביו היה ליאב חסר אונים, מגוחך, חלש. מול חבריו בבית הספר היה יכול לצאת לחופשי – במלוא כוחו ויופיו וחכמתו החברתית.
ושם, היה ההומור שלו שולט.
לא מהסוג הידידותי הנעים, כזה לא היה יכול ליאב לספק. והוא גם לא רצה. אלא מהסוג השולט. הלגלגן. החורץ גורלות.
המתעלל.
בפעם הראשונה שהבין כי דרך הלעג ובהומור הוא יכול להיות אף יותר חזק מאביו, גם אם זה במקום אחר, הייתה כשאבישג, הילדה השקטה, כבדת המשקל, המצטיינת בלימודים אך הפחות מצטיינת ביצירת קשרים חברתיים, פנתה אליו מול כולם באמצע ההפסקה, כאילו הם חברים טובים, רק בגלל שהוא הזמין אותה פעם לביתו אחרי הלימודים כדי לשחק ולהכין שיעורים. היא פשוט פנתה אליו, למרבה מבוכתו, ושאלה בתמימות ובקול חביב אם הצליח לסיים את השיעורים שהיא עזרה לו איתם.
והוא לא ידע מדוע – האם בגלל שלא היו לה חברים, האם בגלל שלו כן היו, והאם פשוט היא נראתה פתאום כזו עלובה ומעוררת רחמים כשהיא פונה אליו בזמן שהוא במרכז החבורה הקולנית וכל ידידיו מביטים בה ובו בתמיהה – אבל באותו רגע האינסטינקט הבסיסי ביותר פקד עליו: תצחק עליה.
"מי בכלל עשה איתך שיעורים, מגעילה?" הוא אמר. וחבריו צחקו, במעין הקלה והבנה, בשמחה השמורה לאלה שעושים יד אחת מול אדם שאינו שייך ורק מגביר את תחושת השייכות שלהם. "היית מתה שאני אזמין אותך אליי הביתה."
הוא לעולם לא שכח את ההבעה הכואבת, המופתעת, שעל פניה. הוא לעולם לא שכח את תחושת הכוח המשכרת, שסיחררה אותו באותו רגע. אני לא צריך להרביץ כמו אבא, הוא קלט. אני לא צריך לכעוס, ואני לא צריך להתפרץ. אני יכול פשוט לחייך – וללעוג על כל העולם. והם פה מקשיבים לי, אוהבים את זה. אני יכול להיות הכי חזק בסביבה – רק בזכות החיוך שלי.
ומאותו יום הפכה אבישג לקורבן הבדיחות הקבוע שלו, והוא אמר לעצמו שהיא נהנית מזה, מתשומת הלב. אחרי הכל, בלעדיו איש לא היה זוכר בכלל איך קוראים לה. כזו שקופה, כזו מרושלת וביישנית. אבל בזכותו דיברו עליה. בזכותו החלו לצעוק כשהיא הייתה עוברת בהפסקה. שמנה, מגעילה, לאן את הולכת לקנות עוד קרואסון? ובכל פעם שהוא או חבריו צחקו עליה, או קראו כלפיה בקולם – היו שני רגשות גואים בתוכו, האחד חזק וממכר של כוח וידיעה שאוהבים אותך, שאתה בעמדה של האהוד. אתה. והרגש השני, חלש יותר, מתגנב, דוקר רק ברגעים השקטים של הלבד, היה רגש האשמה.
אבל רגש האשמה הקטן הזה קהה וכהה עם השנים, הודחק והורחק, מוחשך ומוכחש. עד שיום אחד, כשהיה בטוח שכל זה מאחוריו, כשהחיוך הנצחי והבוטח אינו מש מפרצופו, הוא פגש אותה שוב.
בתיכון החדש שלו.
ולפתע היא הייתה רזה. לפתע היא הייתה מאופרת. לפתע… היא הייתה בכלל מוקפת בחבורה של בנות, שמחכות לדבריה, ששותות בצמא את הוראותיה. פתאום הייתה זקופה וגאה, מעפעפת בעיניה ומביטה לכיוון השני כשמישהו היה מדבר כלפיה בחוסר כבוד. פתאום… הנשק החייכני והכוחני שלו כבר לא יכל עליה.
ליאב תמיד אמר לעצמו שלעולם לא יהיו לו התפרצויות זעם ואלימות כמו של אביו. הוא גזר על עצמו תמיד להיות המחייך, המצחיק, הרגוע. וכך עשה. וכך היה במשך שנים, שולט ומושך בחוטים של סובביו בזכות יכולתו לשחק את המשחק, ללבוש את המסיכה הזו שהכל בסדר, ומה שאני אומר עושים, ואת תהיי בשקט כי אני עכשיו מדבר.
ואז הוא פגש אותה שוב.
ומאותו רגע, מול עיניה המאופרות שירו בו מבט ישיר, שהיה בו זיכרון של כאב אך גם עוצמה חדשה,
הוא קלט פתאום שני דברים:
האחד, היא לעולם תישאר אותה ילדה קטנה וכבדת משקל שמפחדת ממנו, גם בתוך החיצוניות המשופצת והזוהרת שלה.
השני, הוא לעולם יישאר אותו ילד חדור זעם וחוסר אונים, שהידיעה שאין לו באמת כוח על יריבו יכולה להוציאו מדעתו.
ולראשונה מזה שנים – ליאב חש שוב כעס.
.
.
(מתוך: "תיכון ברנסון2", מאת ליאת רוטנר. בכתיבה כיום.)