פרק ראשון מתוך מאלאדר – סוד המימד האחר

פרק ראשון

הפתעה בשיח הוורדים

ג'ני ישבה על הנדנדה המפוארת וניענעה את עצמה הלוך ושוב מעל הדשא. מבטה שוטט על הגינה רחבת הידיים, שהכול בה היה מטופח בקפידה עד לפרט האחרון, כיאה לגינה של עשירים. אפילו הפרחים, היה נדמה לה, צמחו בגובה אחיד, כאילו אם רק יעז מי מהם להפר את הסדר הוא ייעקר בידי הגנן.

מחשבות רבות העסיקו את מוחה. למשל, איך תסביר לאמא שלה את המהפכה הגדולה במטבח, או את האגרטל הסיני השבור, או את ההחלטה של לריסה להתפטר מתפקידה כעוזרת במשק הבית. מאז חזרה ג'ני הביתה מן הפנימייה היא חוללה רק צרות. אבל זאת לא היתה אשמתה, היא הרי בכלל לא תיכננה לחזור. שירותי הרווחה טעו טעות איומה כשהניחו שעד שהפנימייה לבני נוער במצוקה תשוקם מחדש לאחר שנהרסה, יש להפקיד את ג'ני בחזרה בידי אמה. הרי היא זאת ששלחה אותי לפנימייה מלכתחילה, חשבה ג'ני בהתמרמרות. ורק בגלל שנשכתי את המורה לבלט. אם היא כל כך רוצה להיפטר ממני, למה להכריח אותה לקבל אותי שוב?

נערות אחרות היו בוודאי קופצות על ההזדמנות לחזור ולגור באחוזה הענקית הזאת, עם ספות המשי והשטיחים הפרסיים שמכסים את הרצפה. אבל בשביל ג'ני כל זה היה רק תזכורת לחיים שהיו לה לפני שעברה לגור בשבילים, במוסד לבני נוער במצוקה. אמנם לא היה קל לחיות במוסד, אבל שם לפחות יכלה להיות מי שרצתה להיות, בלי לעשות חשבון לאיש. ואילו כאן, בגן הנקי מדי, בתוך הבית הראוותני הזה של אמא שלה, היא הרגישה לא שייכת. למעשה, היא הרגישה חנוקה.

קולות צחוק צורמים וגבוהים הגיעו לאוזניה. חבורת נערות רועשות, מרוצות מעצמן למדי, התגודדה סמוך לגדר שהקיפה את ביתה. היא יכלה לשמוע שהן נעצרו שם במיוחד כדי לרכל עליה ועל אמהּ המסכנה, שצריכה להשגיח עליה כעת שוב עד שישוקם המוסד לבני נוער במצוקה. ג'ני ניסתה לא להקשיב, אבל הבנות דיברו בקול רם כאילו בכוונה שתשמע.

"וי, תראו, הם שתלו ורדים חדשים!" צעקה אחת הבנות. מן הסתם התכוונה לערוגות הטריות שהגנן הוסיף מחוץ לשער האחוזה, "בדיוק כמו אלה שאצלנו. למה אמא שלה תמיד עושה הכול כמו בבית שלנו?"

"מה את רוצה ממנה, גם ככה אני מרחמת עליה בגלל שהבת שלה חזרה," השיבה בת אחרת. ג'ני זיהתה שזאת לֶשֶם, אחת הנערות היותר גועליות, לדעתה, שנבראו אי-פעם, שלאביה היה עסק מצליח לייצור נייר טואלט. "ילדת הרחוב הזאת, שבכלל לא ברור מה היא עושה כאן. ראיתן מה היא לבשה אתמול במרכז המסחרי? שלייקס!"

מקהלה של קריאות זעזוע הגיבה כהד על הדברים.

"כאילו, מה, היא חיה בעבר או במזבלה?" הוסיפה אחת הבנות בגיחוך.

"במזבלה של העבר," השיבה לֶשֶם, וכולן ציחקקו.

ג'ני ידעה שהיא חייבת להתאפק, הרי הבטיחה לאמה שלא יהיו צרות. טוב, אולי היו כבר לא מעט צרות מאז חזרה, אבל ג'ני הצליחה לתחום אותן רק במסגרת האחוזה ולאמלל בהן את אמה ואת כל עובדי משק הבית, ואפילו את כלב הפודל, אבל לא את האנשים שבחוץ. אפילו ללמוד למדה בבית – אמה שכרה לה מורה פרטי שיבוא הביתה, ובלבד שלא תיאלץ לשלוח את ג'ני לבית הספר. הרי מה יגידו השכנים כשיחזו בהתנהגותה של בתה הסוררת, שׁוֹמוּ שמים?

אך כעת חשה ג'ני שגופה מתקומם. היא ניסתה לעצור בעצמה, אבל רגליה כמו קפצו מאליהן מן הנדנדה ונשאו אותה היישר אל שער האחוזה. דם זרם אל אצבעותיה וכפות ידיה התלהטו, כמו תמיד בשעה שהכינה את עצמה לאִגרוּף.

"אפשר להצטרף?" היא נעמדה בפתח השער.

בבת-אחת נרתעו הבנות. עכשיו ג'ני גם ראתה אותן, בבגדים היקרים שלבשו, בתסרוקות המוגזמות שלהן ובפרצופים הילדותיים שעשו. לֶשֶם עמדה כרגיל במרכז, ולמראה ג'ני עלתה על פניה ארשת של פחד. ג'ני ידעה שהיא חוששת מפניה, חרף כל הדיבורים השחצניים שלה. הן היו באותו הגיל.

"או, היי," אמרה לֶשֶם.

"היי," אמרה ג'ני.

"אנחנו מפריעות לך? כי אם כן, אנחנו יכולות ללכת לדבר במקום אחר," אמרה לֶשֶם.

"לא, זה דווקא מאוד מעניין," אמרה ג'ני. "אני אוהבת לשמוע על עצמי."

לֶשֶם הסמיקה. ג'ני ראתה אותה מעבירה את משקלה מרגל לרגל.

"אז איך לגור בבית, ג'ני?" שאלה אחת הבנות, יפית. "נורא חבל שאת לא באה לבית הספר. זה בגלל שאת לא מסכימה לכללי ההתנהגות שיש שם?"

היא אמרה זאת כביכול בתמימות. כמה בנות צחקו, והיא הצטרפה לצחוקן.

"תפסיקו, זה לא יפה," אמרה לֶשֶם. "היא באה מפנימייה של נוער במצוקה, אנחנו צריכות להתחשב בה!"

"זאת אשמתה," אמרה ליאת. "אם היא לא היתה הולכת מכות תמיד, או נושכת את המורה שלה לבלט…"

"זה לא עניינך!" זעמה ג'ני.

"את רואה?" נסוגה ליאת. "יש לה בעיה של שליטה בכעס. אם אני אעצבן אותה עוד קצת, היא תנסה להרביץ לי."

לֶשֶם הרימה את ידה כמורה חביבה שקוראת את תלמידיה לסדר. ג'ני הביטה בה בשנאה וחשבה שהישבן שלה הוא הדבר התפוח ביותר שראתה מאז עוגת הספוג שהכינה לריסה לכבוד יום הולדתו של הפודל.

"אני בטוחה שג'ני התחנכה קצת במוסד ההוא לילדים במצוקה," אמרה לֶשֶם בסלחנות, וכמו כדי להוכיח את ביטחונה בדבריה פסעה קדימה והתקרבה אל ג'ני. "נכון? נכון שגם אם אני אגיד שאת נראית כמו ילדת רחוב או הומלסית, ושכולם לועגים לך מאחורי הגב, את לא תתנפלי עלי ותנשכי אותי?"

הבנות התנועעו במקומן, ספק בבהלה-ספק בשעשוע, וצפו בג'ני בנשימה עצורה. היא, מצדה, שילבה את ידיה על חזהּ.

"לא, אני התחנכתי," השיבה בשפתיים חשוקות.

"אמרתי לכן," זימרה לֶשֶם. "ונכון שאת תסכימי איתי בנימוס אם אגיד את העובדה הידועה – שאת חייבת ללמוד לשלוט בעצמך, כי את לא מתאימה לכאן, והסיבה היחידה שבגללה אמא שלך וכולם כאן סובלים אותך היא שאין להם ברירה אחרת?"

אגרופיה של ג'ני נקפצו, אך היא שמרה עליהם טוב-טוב בתוך ידיה השלובות.

"למה את לא עונה?" התקרבה לֶשֶם עוד קצת. ריח של בושם חריף נדף ממנה. "את הרי יודעת שאני צודקת, למה שלא תודי בזה ותעברי סוף-סוף את השלב הראשון של ההכחשה? תאמיני לי, תרגישי הרבה יותר טוב, וגם הכעס הזה שלך י…"

היא לא הספיקה לסיים את המשפט כי שיח הוורדים, שהיה כעת ממש סמוך לרגליה, החל לגדול פתאום, ואחד מעלעליו הדוקרניים נשלח קדימה ולפת בכוח את רגלה.

"אהההה!" צרחה לֶשֶם.

ג'ני המופתעת קפצה ממקומה והביטה בשיח. האם כישפה אותו בבלי דעת?

"אמא'לה!" זעקו הבנות.

השיח המשיך לגדול, וכעת נשלח ענף שני, דוקר אף יותר מקודמו, ולפת גם את רגלה השנייה של לֶשֶם.

"אחח! זה כואב!" היא צרחה. "אוי, השמלה! זה מהקו החדש של פראדה! תעיפו את זה ממני, הוא יעשה לי חורים!"

היה ברור שלא אכפת ללֶשֶם להיפצע מכף רגל ועד ראש כל עוד השמלה – והגרביונים והנעליים של גוצ'י – יהיו בטוחים. חברותיה זינקו לעברה כדי לעזור, אך מיד, למרבה פליאתה של ג'ני, עצרו במקומן ולא העזו להתקרב. התברר שעם כל האהבה למנהיגתן הנערצת, אף אחת מהן לא היתה מוכנה שהשיח יחורר גם את שמלתה.

"תנסי להילחם בו!" הן קראו ממרחק בטוח.

לֶשֶם המבועתת לא הצליחה להשתחרר ממקומה, כל שכן לחלץ את שולי שמלתה. ג'ני צפתה בה נאבקת ומייללת מכאב וחשבה מה לעשות. אף שלא התכוונה לכך נראה היה לה שהיא האשמה בתחייתו המכושפת של השיח, אך לא היה לה מושג כיצד לבטל זאת.

"אני אעזור לך," קראה לבסוף.

היא הושיטה את שתי ידיה אל לֶשֶם, שנרתעה ממנה בצרחות: "עופי ממני, מטורפת!"

אבל אז שלח השיח ענף נוסף ויצר רכבת חורים בגרביון המעוטר שלה.

"לאאאא!" ייבבה לֶשֶם ומיד הטילה את עצמה אל זרועותיה של ג'ני. "תוציאי אותי מכאן!"

ג'ני המבולבלת ניסתה למשוך את לֶשֶם החוצה, אבל השיח, כמו באמת היו לו חיים משלו, הידק את אחיזתו בה ומשך לכיוון הנגדי.

ג'ני הידקה את שיניה ועמדה לגייס את כל כוחה כדי לשלוף את לֶשֶם החוצה, עם או בלי להותיר את שמלתה היקרה בשלמותה, אבל אז, לפתע, הבחינה במשהו מוזר.

ליתר דיוק, בשלושה דברים מוזרים.

הענף הארוך ביותר של שיח הוורדים היה מלופף סביב קצהו הימני של שַער האחוזה והסתיים בוורד גדול, שהיה כעת סמוך לראשה של לֶשֶם. על הפרח הזה, לנגד עיניה הנדהמות של ג'ני, ישבו שלוש דמויות קטנות שנראו ממבט ראשון כמו שפיריות ענק. במבט שני ראתה ג'ני שאלו שלוש נערות זעירות וחמודות, עם כנפיים, שהזכירו לה פיות מהאגדות, אלה שנראות כהכלאה בין אדם לפרפר.

ג'ני פערה את פיה בתימהון.

"מה את עומדת כמו גולם?!" שמעה את לֶשֶם צורחת באוזניה. "תעזרי לי או שאני אקרא למשטרה!"

ג'ני הזדרזה לשוב ולעזור לה, אך היא לא הצליחה להתיק את מבטה מן הפיות. הן הסתודדו ביניהן, התלחשו והצביעו על לֶשֶם. ג'ני, שרצתה לבקש את עזרתן, חשה את עצמה מטופשת מאוד.

"אל תזוזי ככה!" צעקה על לֶשֶם, "את בדיוק מעל אמצע הערוגה. יש פה המון קוצים! אם תיפלי עכשיו, כל הטוסיק שלך יחורר…"

לֶשֶם צייתה וקפאה מיד במקומה.

"עכשיו אני אספור עד שלוש ואמשוך אותך החוצה," אמרה ג'ני.

"אבל אל תעזבי אותי פתאום!" צעקה לֶשֶם.

"תירגעי, תסמכי עלי," אמרה ג'ני. "אוקיי. אני מחזיקה אותך. מוכנה? אחת… שתיים… ש…"

ובדיוק אז, מהירוֹת כברק, זינקו הפיות מן הוורד וטסו כחץ מקשת אל כפות ידיה. ג'ני נדחפה לאחור, ואילו לֶשֶם נפלה מלוא כובדה אל תוך שיח הוורדים.

"אאאאהההה!!!" צרחה.

חברותיה הנסערות הזדעקו בקולי קולות. ג'ני, שלא הבינה מה קרה, חשה לעזרתה של לֶשֶם, אך זו כבר היתה לכודה היטב בין קוצי הוורדים, שהסתבכו בשמלתה ודקרו אותה בישבן. "עשית את זה בכוונה!" צווחה על ג'ני.

ג'ני ידעה שגם הבנות חושבות כך. הן החלו לרוץ משם לכל עבר, קוראות לעזרתם של המבוגרים ומצביעות על ג'ני בהאשמה. היא הפנתה את ראשה וראתה את שלוש הפיות מתגלגלות מצחוק באוויר. ואז, היא היתה מוכנה להישבע שאחת הפיות הביטה היישר אליה. כשנוצר ביניהן קשר עין סימנה לה הפיה סימן כלשהו בידה, אבל ג'ני התקשתה לזהות מה סימנה, כי הפיה היתה קטנה כל כך. נשימתה נעתקה. הפיות הניעו את כנפיהן, המריאו משם לשמים ונעלמו כלעומת שבאו.

לא היתה לג'ני שהות לעכל את מה שאירע, שכן מקץ זמן קצר הופיע אביה של אחת הבנות, מלווה בשניים מהשכנים של אמה של ג'ני. היא התאבנה במקומה כפסל. היה ברור לה שהפעם היא בצרות גדולות באמת.

"זה בגללה!" הורתה עליה לֶשֶם באצבעה. בכל מצב אחר היתה לֶשֶׁם סופגת חִצֵּי לעג, כי היא נראתה מגוחכת מאוד בתנוחה שבה היתה שרועה בין הקוצים, כשתסרוקתה פרועה ושולי שמלתה חושפים את תחתוניה המעוטרים בהדפס של פינגווינים. "היא הפילה אותי לשיח ואחר כך דחפה אותי ישר על הקוצים!" הצביעה על ג'ני.

המבוגרים ניגשו בעדינות לעזור לה. אחד מהם ניגש להרגיע את הבנות, שכלל לא התעניינו בלֶשֶם אלא היו עסוקות בהאשמתה של ג'ני. ג'ני עצמה עמדה בשקט והביטה בפניהם חמורות הסבר של המבוגרים, שבוודאי כבר הכינו את מה שיאמרו לאמה, לכשתשוב מהעבודה.

למען האמת, לא היה עליהם לחכות זמן רב. קול צופר מכוניתה פילח את האוויר, וג'ני עצמה את עיניה. היא לא רצתה לחזות בהבעת פניה של אמה, כאשר תצא מתוך הרכב.

.

.

מאלאדר – סוד הממד האחר מאת ליאת רוטנר

הוא ספר פנטזיה המספר על חבורת ילדים ישראליים שמגלים לתדהמתם שיש לכל אחד מהם כוח פלא שאחראי על כוח טבע אחר: צמחים, אש, מים, חשמל וכו'. הם מועברים למימד אחר שנקרא "מאלאדר" שם מגלים כי הם 7 הנבחרים להציל את שני המימדים (מאלאדר והמימד שלהם, של בני האדם) בזכות כוחותיהם באמצעות 7 קמיעות קסומים שיסייעו להם לשלוט בכוחותיהם, ולהביס את המשתלטים על מאלאדר ועל עולמם.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s