קריאה חינם מתוך "תחת כנפך" #2

כילדה הבינה מאי שצורת החשיבה שלה שונה מאלה של בני גילה. הכל אצלה היה לפי סיפורים, צורות ודימיון, וגם האופן בו עיכלה ופיענחה את המציאות לפי סיפורים וצורות ודימיון. בעוד ששאר האנשים פעלו לפי חוקיות, ונוסחאות, וידעו איך לצפות על עצמם מהצד.
זאת הסיבה, כך הבינה, שהיא פשוט אדם שמרגיש "חזק מדי", או "יותר מדי". הרגשות תמיד הכניעו אותה. משהו בה נרתע באימה מעימותים, מהכעס המתלהם עליה. כדי להיחלץ בשלום מציפורני הריב יש לברוח או להילחם – ואצלה, להיטותו של האחר לנצח הסבה לה עצבנות כה רבה, שלא יכלה לוותר או להשיב אש, אלא הייתה טובעת בדבר הנוראי הזה שנקרא "עלבון". האחרים, אנשי הנוסחאות והביקורת העצמית, שהבינו כל כך יפה 'מצבים חברתיים', לא נבהלו כל כך קשה מויכוחים ומכך שמישהו אחר כועס עליהם. אך עבורה, כל רגע ורגע במריבה היה בלתי נסבל.
.
.
"למה את לא מזמינה חברים הביתה?"
אמא עמדה בבוקר והכינה את הסנדויץ' של הפסקת עשר. מאי לא זוכרת מיליון דברים מהתקופה ההיא אבל את הסנדויץ' היא זוכרת. גבינה צהובה מחוצה בין שתי פרוסות לבנות, וביצה קשה ליד. את הצהוב היא תאכל ואת הלבן תזרוק.
"אני כן מזמינה," ענתה מאי, מריחה חוסר-סיפוק חדש.
"אני מתכוונת, חברים בנים." אמא קשרה את נייר העטיפה. בשם קידוש הפרטים הקטנים, היה הכל אצלה תמיד מוברש ומוברק עד שלמות, קבור תחת שכבות של איפור או מהודק למשעי. להיחשף בצורתה הבסיסית היה פשע אשר מאי לא חלמה שאי פעם תחזה בו.
"הרי יש לכם שם בנים בכיתות, נכון?"
"הם סתם רעים, הם מושכים לנו בשיער וצוחקים."
"נו! זה אומר שאת מוצאת חן בעיניהם." אמא השפילה את מבטה אל נעליה של מאי. "למה החלפת גרביים?! שמתי לך על המיטה את הגרביים עם התחרה, ומה שאת לבשת כאן לא מתאים לבגד. חוץ מזה זה הפוך."
"אבל – זה לא נוח ככה – " היא נאלצה לתת לאמא להפוך אותם בחזרה, בזריזות כעסנית, "התפר מפריע לי – "
"מה זה משנה נוח, העיקר שלא יצחקו עלייך. תראי איזה מוזר זה נראה ככה! את רוצה שידברו עלייך מאחורי הגב? 'תסתכלו עליה, איזו מוזרה'? תמיד תחשבי כאילו אני שם, רואה אותך. כי כולם רואים אותך כשאת ככה עם הגרביים."
במשך הדרך אל בית הספר היא עצרה שבע פעמים, כדי למשוך את הגרביים למעלה. התפר דגדג לה את הבהונות מבפנים, והיא לא סבלה את התחושה. אך היא לא העזה להפוך אותם בחזרה.
מן הידענות שלה יכלה אמא לגלוש להתביישות קרירה או לגאווה חמימה. תראי אמא, תראי. מתנדנדת על הסולמות. רק שתסתכל, שתתפעל. כשהיא מחייכת זה נפלא כי זה אומר שגם אני נפלאה. כשהיא קרה זה הכי נורא כי זה אומר שהיא מתביישת, ושאני איומה.
"מה קרה לך ברגליים?" שאלה חנה, החברה הכי טובה שלה (ושל אסנת ושל מיכל). מאי אמרה שמגרד לה שם בגלל עקיצת יתוש, ושאר הילדות לא התעניינו בכך עוד. היה חשוב יותר לגמור לשחק בפיות לפני שיישמע הצלצול.
"הבנים תופסים לנו כל פעם את הסככה," העירה מיכל.
חנה המנהיגה הרימה אצטרובל מן הקרקע.
"אז מה," אמרה.
"פיות צריכות שמש, מיכל, זה לא יכול לעבוד אם אנחנו בצל," אמרה מאי שלא רצתה להתעמת עם הבנים.
אבל מיכל בזה לה. היא הייתה מאלו שהסתפרו קצוץ והיו טובות במשחקי כדור. "זה סתם משחק. אמא שלי אומרת שאם נמצאים מלא זמן בשמש אז מתייבשים. ומתחילים להקיא ולמות ולראות מטושטש."
"לראות מטושטש?" נבהלה אסנת.
"מה פתאום," אמרה מאי.
מיכל הניחה את ידיה על מותניה.
"אם אתן לא באות איתי להגיד להם, לא צריך, אני הולכת."
היא פסעה אל חבורת הבנים. מאי בלעה בעיניה את דמותה, ורק כעת העזה לבחון גם את הילדים ששיחקו בסככה. הנמוך מביניהם, ילד שזוף עם פרצוף רחב, אמר לה להתחפף. בטחונה של מיכל התערער והיא התחילה לבקש מהם יפה שיפנו להן מקום בצל. כעת היתה זו מאי שבזה לה בלבה. אם לילי היתה פה, היא לא היתה מתנחמדת. היא תמיד אמרה שבנים אמיצים יותר מבנות, אז מי שמתעקשת להילחם בהם צריכה להראות שגם היא לא מפחדת.
אבל הבנים הסכימו. אחד מהם, רזה עם פוני ארוך מדי, שידל אותם לכך. הנימוק שלו היה שאם הם מתכוונים להמשיך ולשחק ברובוטים הם צריכים "אנרגיה סולרית", אחרת יהיה להם "דילדול במאגר". שאר הרובוטים ראו בכך הסבר משכנע, גם אם בלתי מובן, ופינו את הסככה.
ובעוד מאי צעדה לשם עם חברותיה, השתדלה שלא יראו את המבטים הסקרנים שהגניבה אל הילד החכם, אשר הפנה מיד את גבו אל קבוצת הבנות ודהר אל השמש, להטעין את עצמו באנרגיה.
.
מחוץ לחלון הכיתה קרו סיפורים והיא נמלטה אל תוכם. קולה של המורה אפילו לא התנגן ברקע; הוא פשוט לא היה קיים. הוא לא היה מעניין כמו הצורה הלא-סימטרית של ראש החץ, העשוי להקת ציפורים נודדות, ששט לו בשמיים. הוא לא הצית בה את הדימיון כמו עלי השלכת המתנדנדים על גב הרוח בהחליקם כלפי האדמה. וכאשר הייתה, מפעם לפעם, מאתחלת את קו החשיבה שלה וממקדת את עצמה מחדש, הזדרזה לשוב ולהתרכז בדברי המורה, שמא תיתפס באמצע ההרהורים וכולם בכיתה יקראו לה "חולמנית".
על מה היא בכלל מדברת, חשבה כשהכריחה את עצמה להקשיב למורה, בפעם השלישית באותו שיעור. היא מספרת סיפור. תיבת נוח. חיות. אה, זה מעניין. יופי. אבא סיפר את זה פעם. עם היונה והתיבה והגשם. אבל הוא לא גמר את הסיפור כי אמא התעקשה שהוא טועה בחלק מהפרטים, הוא חושב שנוח שלח את היונה 3 פעמים בעוד שלמעשה היה זה העורב ואילו היונה נשלחה פעם אחת. ואמא קמה להביא תנ"ך כדי להוכיח שהיא צודקת ואבא אמר שזה בסדר ושתגמור את הסיפור בעצמה עם הגרסה הנכונה.
אבל אצל אמא המבול נמשך עוד הרבה –
"מי יכול לומר לי מדוע?" הרימה המורה את קולה.
מאי הסתכלה סביב. כולם נראו חושבים. היא הצטערה על שהחמיצה את השאלה, והמתינה שהמורה תשאל שוב.
"קדימה, תחשבו טוב," אמרה המורה. "למה דווקא על הר אררט?"
"כי הוא…" פתחה עידית. הילדה הכי מצטיינת בכיתה. "כי הוא… היה הר נורא מפורסם?"
המורה נענעה בראשה,"ניסיון אחרון," בישרה. "למה לדעתכם חנתה תיבת נוח דווקא על הר אררט, כשהמבול נגמר?"
הם חושבים טוב, ומאי לא מבינה מה קשה כל כך. תיבה. הרים. מים. והנה הר אררט. למה לא הר אחר. הצורות מסתדרות אצלה במוח. רק על הר אררט אפשר. יש מים בכל מקום. רק הר אררט הוא…
"הכי גבוה," המילים מחליקות מפיה.
כולם מופתעים; בעיקר המורה.
"נכון," היא התחייכה. שאר הילדים ניסו להבין מה הקשר בין גובה לתיבת נוח. המורה הביטה במאי ואמרה: "כל הכבוד, ילדה פיקחית."
אבל מאי לא החזירה לה חיוך. בהתחלה היתה בטוחה שהמורה צוחקת עליה. נדרש לה כל שאר הבוקר שלאחר מכן, וגם מחצית משעת הצהריים, כדי להתחיל להרהר באפשרות שהמחמאה הייתה רצינית.
.
"הי, את. חכי רגע."
הילד עם הפוני הארוך ניגש אליה בהפסקה.
"איך ידעת את התשובה?" רצה לדעת.
מאי רצתה לענות ש"דמיינתי את זה" אבל חששה להישמע מטופשת. במקום זה משכה בכתפיה ואמרה "ניחשתי". הוא נראה מעריץ.
"את כמעט אף פעם לא מדברת," הוא אמר. "רוצה לשחק ברובוטים?"
היא משכה שוב בכתפיה, מסמיקה.
"לא? למה?"
"כי זה לא כיף. כל מה שאתם עושים זה לרדוף אחד אחרי השני, וצורחים, ומרביצים. אין לכם סיפור."
"ועוד איך יש לנו. אנחנו מצילים את העולם."
"ממי?"
"מהרובוט האפל."
היא הרהרה בדבר. "טוב. בתנאי שגם פיות יכולות להילחם בו."
"אבל יש להן נשק?"
"הן יכולות לעוף," אמרה מאי. "ולשלוט על החיות."
זה סיפק אותו. "קוראים לי עידו."
"ואני מאי."
הם קבעו לשחק אחרי הלימודים, כשכל הילדים הולכים הביתה. בפעמים הבאות הם שבו ונפגשו רק כשלא היו ילדים אחרים בסביבה. הוא הסביר שהוא פשוט לא רוצה שיפריעו להם, ולכן מוטב שלא יראו אותם ביחד. מאי ראתה בכך הסבר מובן, אם כי לא לגמרי משכנע.
אמא הרי אמרה לי שאם הוא ימשך לי בשיער, זה סימן שאני מוצאת חן בעיניו. והוא אף פעם לא.
.
.
(מתוך "תחת כנפך", מאת ליאת רוטנר, בהוצאת ידיעות ספרים)
(לינק בתגובה הראשונה)