קריאה בחינם – מתוך ספר שלי שעוד לא קראתם

לילי התמוטטה באמצע הנאום של מנהל בית הספר, בטקס חג הסוכות. התקשרו אל גברת תמרי, "בואי לכאן מיד, הילדה שלך צריכה אמבולנס." תזמינו, הייתה תשובתה, תזמינו ואני באה. והיא באה – היישר מהחנות שבה עמדה וקיפלה חולצות. באה היישר אל המולת מגרש בית הספר: מישהי התעלפה. בואו מהר. מישהו התעלפה. אל תדחף. תנו לראות. תחזרו מיד לכיתות. מה זה צריך להיות. בוא הנה עכשיו, או שאני שולחת אותך למנהל. הו, דבורה תמרי, טוב שבאת. האמבולנס כבר יצא. לא, היא בתוכו. כן, הוא יצא. ואתם תעופו מיד לכיתות. אין מה לראות. אבל המורה. בלי אבל. תפסיק לדחוף או שאני מחטיף לך. הי הנה האמא של הילדה. מעניין אם היא מתה. היא בבית חולים. איזה כיף לה. היא תפסיד לימודים.
ובתוך הכל – מאי, שמחה לראות את אמא, את אמא'לה, האישה הגדולה והמפוארת הזאת, שצצה פתאום באמצע יום העבודה שלה, כדי להציל את לילי. אבל לילי כבר התנדפה משם עם האמבולנס המצווח. אז עכשיו זה רק אמא ומאי. אמא חסרת תועלת אבל מאי שמחה לראות אותה. אולי היא תיקח אותה הביתה – מה פתאום, אני נוסעת לבית החולים – אז איך אני אחזור הביתה – או ברגל או שתבואי אתי ותחכי – אני אבוא איתך.
אבל לא נחמד לה בבית החולים, שוב הלבן-לבן הזה, בבית הכנסת טליתות ומטפחות ופה חלוקים ומיטות על גלגלים. היא נשארה באוטו, רבע שעה, חצי שעה, ואז אמא חזרה ופתחה את הדלת. "זה יקח זמן," היא נראתה יגעה. כאילו בעצמה ניהלה כעת צוות אחיות שלם שטיפל בלילי בקדחתנות. את רוצה שוקו או משהו?"
ועוד שעה ישבה מאי מחוץ לחדר המיון, וראתה גם את אבא מגיע, ואת הרופא מדבר איתו, ועם אמא, ואותם מדברים אחד עם השני. "אל תדאגי," אמר אבא לאמא, אחרי שהרופא השמיע באוזני מאי שטף מילים שלא הבינה, "אלו רק בדיקות. יכול להיות שזה באמת כלום."
ואמא השתדלה לא לדאוג, אבל מאי כן דאגה, היא עמדה לפספס את הפרק של 'נסיכת העמקים', ולמרות שהיא לא רוצה שלילי תמות, היא מעדיפה להיות עכשיו בסלון בבית במקום במקום המלחיץ הזה.
"תיקח את הילדה הביתה, היא כבר צריכה לאכול צהריים," יעצה-גערה אמא. הם המתינו לגזר דינו של הרופא. אבא הורה למאי להתאזר בסבלנות, בזמן שתופפה באצבעותיה על הקיר הלבן וניסתה לשרוט עליו עם הציפורן צורה של לב.
"צהרים? כבר עוד מעט ערב," תיקנה מאי בלהיטות.
"אולי את תלכי איתה," אמר אבא לאמא, מדבר על מאי בגוף שלישי, הדבר שהכי שנאה בעולם. "אני אעדכן אותך."
"מה, ולעזוב את לילי?" הזדעזעה אמא. מאי הביטה בשניהם, והבינה שאיש מהם לא משתוקק להתפצל לכיוון שלה. לילי עכשיו עלמה במצוקה, וזקוקה לכולם כדי להציל אותה. ואילו מאי, שנגזר עליה להיות הנסיכה דווקא, צריכה להישלח לבדה אל הארמון.
"בשביל מה היא צריכה אתכם," העזה מאי, כשהיא ואבא נסעו בחזרה הביתה. "יש שם רופאים."
"הרופאים לא ישבו ליד המיטה שלה בלילה," התרעם אבא על הצעתה. "זה לא התפקיד שלהם."
"אבל היא ישנה." כמה שזה טיפשי. "מה אכפת לה אם אמא שם?"
הוא הניד בראשו.
"את לא תביני," אמר וחתם את השיחה.
והוא צדק, היא אכן נותרה מטופשת ומבולבלת, גם למחרת בבוקר כשהגיעו החדשות מבית החולים. הרופא דיבר עם אבא ואמא. הוא הזמין אותם לשיחה והודיע להם שלבתם יש כנראה גידול במוח.
"הליקוי בראייה הוא חלק מן הסימפטומים, ולא מה שגורם להם," כך הוא אמר, והראה להם את תוצאות הבדיקות. הנה למה כאב לה הראש. הנה למה הייתה לה בחילה. והם רוצים עכשיו להשאיר אותה עוד קצת כדי לבדוק מה כדאי לעשות. כך אמר הרופא. ומאי התפלצה: אבל אם קוראים לזה גידול, הוא לא אמור להמשיך לגדול ולגדול עד שיפוצץ לה את הראש?
"לא, כי אם זה גידול, יפתחו לה את הראש ויוציאו לה אותו לפני שזה יקרה," הסבירה אמא, שהיה זה תורה להיות ההורה-הפחות-חשוב, וללכת לעבודה בעוד שאבא נשאר עם לילי. "למה את שמה סוכר? האבקה של השוקו כבר מתוקה מספיק."
מאי הנבוכה הניחה את הכפית.
"גידולים, סרטנים, ועוד מעט גם השמנת יתר. זה לא ייגמר במשפחה הזאת," היא חשבה ששמעה את אמא ממלמלת. אבל אמא רק נאנחה במלוא ריאותיה והטילה את הסנדויץ' של מאי על השיש. "טוב, מתוקה, תראי, אם אני ואבא לא נחזור עד הצהריים, תעשי לך שניצל מהמקפיא. בסדר? למרות שבעצם, אולי יותר טוב שתלכי לאסנת אחרי הלימודים. אני לא יודעת כמה זמן זה יקח."
– וכשנחזור נאמר לך, התבלבלנו, מאי, זו את שצריך לפתוח לה את הראש. להוציא לך את כל הדמיונות האלה שמפריעים לך להתרכז בכיתה. אולי נחזור ונגלה לך בשמחה שמצאנו פיתרון, יש דרך לעשות אותך רגילה, חכמה כמו לילי. שמה שיש לה במוח זה הגוש הגדול-מדי של כישרון, אשר משום מה התנקז כולו אליה במקום שווה בשווה בין שתיכן. וכל מה שצריך עכשיו זה לפתוח לה את הראש, להוציא אותו, ולחתוך אותו לשניים – חצי לה וחצי לך ואז הכל יהיה בסדר —
"אז רגע, זה אומר שהיא לא תצטרך משקפיים?" שאלה מאי.
אמא הרימה אליה מבט מוזר, שחזר ונשנה במהלך הימים הבאים ושאותו למדה מאי לשנוא.
"אני חוששת," דיברה לאט, "שברגע זה היא הייתה מעדיפה בהחלט את המשקפיים."
לילי לא הצטרכה משקפיים; במקום זה, היא חזרה מבית החולים עם תחבושת לבנה על הקרקפת. מבוהלת מעט מהמאורעות האחרונים ונרגזת הרבה על מאי. "תראי איזה חדר מבולגן, לא יכולת לסדר אותו קצת לפני שחזרתי?" הטיחה בה, בטרם הפילה עצמה על המיטה והתעטפה בשתיקה מהורהרת.
"מה את רוצה," ירתה מאי בחזרה, "זה שיש לך תחבושת לא מקנה לך זכות לצעוק עליי!"
היא המתינה לרגע, ואז העזה לשאול:
"זה כאב?"
"מה כאב?"
"ה… הניתוח."
"עוד לא ניתחו, אוף איתך." לילי היתה מותשת מעשרות הידיים שנגעו בה ביממה החולפת, ומכל הדיבורים הרפואיים שהתעופפו סביבה. לראשונה ניסתה לסגת ממרכז המעגל שבו תמיד התמקמה מרצונה. "אבא ואמא צריכים לדבר עם המומחה הזה שעשה לי את הבדיקה כדי שיגיד להם איך כדאי לטפל. ואז, או שיעשו לי חור בראש ויוציאו את הגידול עם מלקחיים, או שיגלחו לי את כל השיער כמו הילדים האלה מהטלויזיה שיש להם סרטן, ואז פעם בשבוע אני לא אלך ללימודים."
עיניה של מאי התעגלו. "יגלחו לך את השיער?!"
"כן. מה יש," לילי נהנתה מההשפעה התמידית שהייתה לה על אחותה. זה גרם לה להיות פחות חלשה, בעיקר עכשיו. "לא יתאים לי קרחת?"
היא הפילה את ראשה לאחור וצחקה. ובאוזני מאי, זה נשמע כמו צחוק של מכשפה.
.
.

(מתוך הספר: "תחת כנפך", ליאת רוטנר. בהוצאת ידיעות ספרים)