ליאת רוטנר

ההרצאה כבר צריכה להתחיל…
מולי 82 ילדים על הרצפה,
צורחים, מדברים,
המורים בצד לא ממש מצליחים להשקיט ומחייכים אליי בעייפות "סוף שנה" הם אומרים בהתנצלות,
באתי לפה היום בהתנדבות אבל עדיין,
ההצגה חייבת להתקיים,
אני מתיישבת על השולחן מול עיניהם המשתאות של הילדים ולוקחת את המיקרופון
"טום טום טו-טום, טו-טו-טום… בן אל תבורי, סטטובו," מתחילה לזמזם את טודו-בום של סטטיק.
הם המומים,
מתחילים לצחוק, ולשיר איתי

בפזמון התחלתי לדבר,
"באתי היום לעשות 'מפגש סופרת'… אבל אצלי זה קצת אחר."
והם השתתקו לגמרי.
למשך כל השעה הקרובה בה דיברתי.

טודו בום.
יהיה בסדר
קחו ספר.
(שלי 🙂 (