בגיל 19 פניתי לפרויקט שמפרנס סופרים דרך פעילויות לתלמידים בחסות משרד החינוך, פרויקט מאוד גדול ונחשב בזמנו, בבקשה להציע את עצמי כמעבירת פעילות על ספריי.
אותה תקופה אמנם החזקתי בארבעה רבי מכר גדולים לנוער ששניים מהם נבחרו למצעד הספרים החינוכי על ידי מורים וספרניות, אך אני - עבדתי כמלצרית, מוכרת בדוכני סופרמרקטים ומחלקת פליירים כדי להתפרנס. הייתי אחרי שירות עומדת להתחיל תואר ראשון ולממן בעצמי אותו + שכר דירה + מחיה + לימודי נהיגה, ועל הספרים במילא לא העזתי לדרוש כסף רב מההוצאה. ביקשתי להתקבל לפרויקט הסופרים.
בקשתי נדחתה. שלחתי מכתב חוזר לנציגה של משרד החינוך כדי לתהות ולערער. את תשובתה לא שכחתי:
''את מספיק מצליחה בגילך הצעיר, את לא זקוקה גם לסיועו של משרד החינוך''.
אני זוכרת שזה אפילו לא הרגיז אותי, מרוב הביישנות והנטיה שהיו לי לקבל אוטומטית כל גזר דין שהמסר שלו הוא ''את יותר מדי'' '''אם את מצליחה יתרחקו ממך'' או ''את תופסת את מקומם של אנשים גדולים וחשובים יותר, תזכרי תמיד שאת רק ילדה לעומתם''. אותה חשיבה מעוותת שהפריתה את האנורקסיה שלי אותה תקופה.
מאז עברו מים בכינרת ואני היום כבר מספר שנים מרצה דרך משרד החינוך וגם משרד התרבות ויש עבודה וטוב אבל היחס דאז שקיבלתי כילדה-סופרת מאנשים שכל כך נשאתי אליהם עיניים בתחינה להצטיין ולנשוא חן בעיניהם - נחרט לי בנפש כלקח ותובנה לעתיד. כל מבוגר טועה, ספקן או ממורמר באשר הוא, שלא חשב פעמיים לפני שראה צורך להוריד את ביטחונה העצמי של נערה ש''אין ספק'' שהיא בטח חושבת את עצמה ליותר חכמה מאחרים, ויזכיר לה שהיא רק ילדה, נתפס לי בראש כצודק.
שום כעס או טינה לא נותרו אם תהיתם, רק הזיכרון הרגשי החזק. ואיתו עפתי בנחישות עם הרצאות ההעצמה וסדנאות הכתיבה החוויתית, כשאני שמה לי למטרה לא להיות רבת-מכר ולמכור ספרים (שהקהל כבר אהב וקנה מאליו) אלא להתמקד בזה, בלהביא לבני נוער אחרים עכשיו את כל האומץ והתובנות שכה נזקקתי להן בזמנו מאיזשהו מחנך או איש מערכת.
לפני זמן מה כתבו אליי מרוצה מערכת שעומד להיערך כנס גדול וחשוב לבכירי החינוך ושהם רוצים את ההרצאה שלי ששמעו עליה, כמופע הפותח, ''כדי להתחיל ב'וואו''' לדבריהם.
בא לי לספר את זה לנערה שהייתי, שכה השתוקקה לקבלה והכרה בעיניהם למרות גילה הצעיר עם 300% האנרגיות שהשקיעה, שיום יבוא והגלגל יתהפך - והם יבואו *אליה* לבקש שתעמוד מולם על במת ענק, בתשלום ולקול מחיאות כפיים. להגיד לה, ולחבק אותה באותה הזדמנות.
#ליאתרוטנר #כתיבהחוויתית #הרצאות #העצמה #נוער #הרצאה #ילדהסופרת #סופרת #סופריםישראלים #יצירתיות
לא נראה לי שהם ציפו שאגרום למורים שלהם לבכות...
מ''חותם'' (הפרויקט החדש של משרד החינוך לקידום וטיפוח אנשי הוראה) הזמינה אותי לתת להם את ההרצאה שלי כמופע הפותח בכנס השנתי הראשון.
הקטע של הסדנה עורר בחלקם דמעות. להתחבר אל בן הנוער בתוכך שכואב ומבקש הבנה או מרחב או אוזן קשבת - זה לא תמיד קל. זה גם מפרק, זה גם מרפא. וזה עושה את כל הדברים שכתיבה חוויתית עושה.
קשה להפנים כמבוגר מול ילד - בין אם בתור מורה, הורה, או מטפל - שהדבר שהוא קודם כל צריך, קודם כל, לפני כל העזרה והייעוץ והביקורת והחינוך ןהפידבקים והתיקונים - זו הכלה. קודם כל שיהיה אדם, מקום, פינה כלשהי בעולם, שמכילים אותו. מה זה אומר? ''מכילים''?! לספוג את זעמו? לתת לו להשתולל?
ובכן תחשבו
איך **אתם**
השתוקקתם נואשות שיכילו אתכם כילדים?
**מה** בכם השתוקקתם כל כך שיכילו?
את ה''חוצפנות''?! את החשק לבמבה? את הדחף ''להעליב את המורה''?! או... שהיה שם משהו אחר, עמוק יותר?
אז היתה סדנת כתיבה חוויתית עם קהל המורים והמטפלים שבכנס.... מיד אחרי ההרצאה ''כיתבו את סיפור חייכם''. מגיעים מבוגרים, מנוסים ומלומדים, שמשתוקקים לפענח את צרכי נפשו ומוחו של התלמיד העתידי בכיתה... ובתרגיל דמיון מודרך עוצמתי של כמה דקות בלבד -- צללנו פשוט היישר לתוך הראש שלו.
של עצמנו בגילו.
והדמעות והסיפורים המרטיטים שהם שיתפו - ענו להם על כל השאלות. לא, יותר נכון נתנו להם את התשובה הראשונה.
הפותחת מסע ארוך ומרתק.
#ליאתרוטנר #כתיבהחוויתית #העצמה #השראה #הרצאה #הרצאות #מוטיבציה #יצירתיות #חינוך #נוערכותב #נוער #ביתהספרלכתיבה #סדנאותכתיבה #סופר #סופריםישראלים #סופרת #סדנתכתיבה #ספרים #הגשמה
העשור שלי
#2010
מייסד עיתון נוער מצליח מוצא אותי לתדהמתו כפקידת משרד ביישנית, כדי שאהיה עורכת העיתון. עם אפס אמונה בעצמי, עוברת לירושלים לראשונה לדירה לבדי כנערה לנהל מגזין של עשרות מבוגרים ממני.
#2011-2013
עדיין בלי ביטחון בעצמי אך העיתון הופך לאימפריה,ומביאה אליו חברים כמו אורי פינק. הספרים החוה המסתורית, תחת כנפך, חיים משלנו ומאלאדר2 מתפרסמים.
#2014
'טעות הדינוזאורים הטרגית': כשמנהל מכניס חומר שצינזרתי לעיתון,מתבקשת לקחת אחריות פומבית על טעותו. ואז מפטר אותי עליה.הקוראים ואני בהלם. שנה של סערות רגש. הספר האפל 'זאבים' יוצא לאור.
#2015
מגיעה למידברן ומציעים שאצטרף להפקה כאחראית התוכן. עוברת לתל אביב וחיי מתהפכים. משתנים. מיקו בל מתפרסם, איתו השראה חדשה, צבע ותקווה.
#2016
כשמתברר שחבריי החדשים 'גדלו עליי' 🤯⁉️והושפעו מהספרים,בעידודם מבינה את כוח הכתיבה. שעליי להתמקד בה, לפתוח עסק, לצאת לקהל הקוראים, לא להתחבא ולא להיות מובכת מהצלחת העשייה או מהמקום שספריי תפסו שוב ושוב על המדפים אלא לשמוח -ממה שמסוגלת לעשות כי היצירתיות היא לא ''גאווה'' אלא כוח, אור ונתינה.
מתחילה להעביר הרצאות העצמה ועידוד היצירתיות לנוער, שפושטות כאש בשדה קוצים. מפרסמת את 'תיכון ברנסון' ו'עד האופק'- שמתקבלים לראשונה בסל הרפרטואר הארצי של משרד החינוך.
#2017
מקבלת פניות על מהפכי חיים מטורפים והתבגרויות של הינצלות מתהומות, מהתאבדויות, החלמה מטראומות והתמודדות עם תקיפות ועוד -- בזכות הספרים. מייסדת את סדנאות הכתיבה החוויתית שמלמדות לשבור מחסומים ולהגיע ללב. במקביל מפרסמת את 'כדברא' ו'יומנו של מיקו בל'.
#2018
בצעד קשה, חושפת את האנורקסיה החמורה עמה התמודדתי במשך 13 שנים בסתר במקביל להצלחת הספרים, וכי התאשפזתי במיון מעל עשרים פעם לבדי לילות שלמים מחוברת לאינפוזיות בלי שאיש מקוראיי, חבריי ומשפחתי ידע.
מתפרסם מחדש הספר "הרמת מסך" שכתבתי בנעוריי כאנורקסית.
#2019 'כדברא2" יוצא ולפתע מגלה שקשה לי. סחוטה מהמירוץ ליצור ולעשות מהנעורים כל חיי, כשהשקעתי בציונים וכתיבת ספרים במקביל לאנורקסיה וריצות סודיות למיון. יוצאת בפרויקט 'סופר לא-צללים' ומתוך כל המבוגרים הכותבים והמפורסמים שפונים,בוחרת בבת נוער.👩 #2020
מעל 300 משתתפי כתיבה חוויתית ואלפי הרצאות,
מעל 22 ספרים ועוד 5 בתכנון,
ומעל 32 שנים- מתוכן הרוב קשות עם אשפוזים וגם חרדות של 'מה יגידו'? האם מותר לי להצליח? להיות טובה?' 🦋❤️ רוצה לנשום. לחלום, להתרגש. אש, תשוקה ואנרגיה למוח וחלב שבעיקר יצרו כל השנים.🌤️ 2020 תהיה השנה,
שבה *אני*
יוצאת לאור.
