"האביר של ניצן". פרק ראשון + שני

פרק ראשון

ניצן עקפה בחשדנות את הר פחיות השימורים. היא הציצה שוב אל מדף דגני הבוקר ומיקמה את עצמה בין אריזה צהובה של קורנפלקס לשקיות של גרנולה.
לכמה אנשים באוכלוסיה יש שיער שחור ועיניים כחולות צרות כאלו?
להמון, מן הסתם.
אז אני שוב מתנהגת בצורה פתטית, סיכמה עם עצמה.
אבל היא לא מיהרה להזדקף. ובעודה מעמידה פנים שהיא בוחנת מקרוב גרנולה אורגנית, כדי להשתחרר ממבטיהם הסקרניים של זוג מבוגרים שעברו על ידה ותהו למראה הסתתרותה בין המוצרים, המשיכה להעיף מבטים חטופים אל פינת הירקות. שם הוא עמד.
חפשי אותי… ואחרי שתמצאי… נלך ביחד לאיבוד.
אהבתי את השיר הזה, הוא נשמע לי מתוק. לילדים-למבוגרים כזה. אבל עכשיו אני הולכת לאיבוד, ולא ביחד, לא איתך.
כמו איזו מרגלת היא זקפה באטיות את ראשה. ליד העגבניות, שם הוא…
עמד?
"סליחה, ילדה," איש ממהר עם עגלת קניות ביקש שתזוז קצת הצדה כדי שיוכל לעבור עם משאו. היא נדחקה בלי אומר ותהתה מתי יפסיקו לקרוא לה ילדה. אחרי הכול, היא כבר בת 17.
כן, אבל מתנהגת כמו ילדה, למשל עכשיו…
צאי מזה, נזפה בעצמה. היא הבחינה שהשומר שבפתח הסופרמרקט עומד ונועץ בה מבט מוזר. כמו מה היא נראית לו? כמו גנבת, בוודאי, מסתובבת ככה בין המדפים כמרגלת ולא קונה שום דבר. כדי להסיר חשד מלבו היא חטפה שקית במבה מאחד הארגזים שהשלט שעליו זעק: "מבצע!" ונטמעה מיד בתור המשתרך לקופה המהירה.
בלי משים, נדד מבטה שוב אל האזור ההוא, שבו חשבה שראתה…
ואולי היא דמיינה?
ראשה הסתובב בחזרה אל הקופאית. היא התרכזה במראה הפריטים שהצטברו על המסוע של הקופה ובאישה שלפניה שפשפשה בארנקה. כשהגיע תורה, מיהרה לשלם בעד הבמבה ונמלטה מן הסופר.
"ילדה!" צעקו אנשים אחריה.
היא נעצרה, לבה החסיר פעימה. הנה, הם רוצים לומר לה, חכי, מישהו פה שואל עלייך, הוא עומד שם מאחורי הגרנולה האורגנית…
הם הצביעו על הקופאית.
"שכחת עודף, חמודה," אמרה הקופאית והושיטה לה עשרים אגורות.
ניצן חייכה חיוך מאולץ והתקרבה אל הקופאית.
שוב יצאתי פתטית.
והיא לקחה את הכסף והלכה משם.

* * *
דנה גהרה מעל מגש העוגיות. היא השתדלה בכל מאודה לטפטף עליהן נקודות אחידות של שוקולד, אבל משום מה זה יצא לה עקום בכל פעם מחדש. לבסוף התייאשה והתיזה על כולן חוטים מסולסלים של שוקולד, בלי להקדיש תשומת לב יתרה לפרופורציות, וחדלה רק כשראתה את בתה מופיעה בפתח המטבח.
"את נלחמת עם רוטב השוקולד, אמא, או שנדמה לי?" שאלה דורית בזהירות וסקרה את העוגיות שנראו כמו חלק מציור לא מוצלח של צייר לא מוצלח אף יותר.
"תנסי את להתמודד עם הוואקום הזה שלו," השיבה דנה בהתמרמרות וניערה את הבקבוק לניסיון נוסף.
דורית הסתכלה בפיסות הבצק בחוסר תיאבון.
"זה לא נראה מגרה במיוחד, לפחות בשלב הזה. לכבוד מה?"
"חכי, כשהן יצאו מהתנור את תתחנני לאחת! זה לכבוד אבא. יש לו היום יום ארוך במיוחד בעבודה. שיהיה לו משהו מתוק כשהוא חוזר."
מתי אין לו יום ארוך בעבודה, תמהה דורית בינה לבין עצמה. אבל היא לא אמרה כלום.
"ולכן," המשיכה אמה ברוב חשיבות בעודה עוברת בזהירות עם הבקבוק מעל כל עוגייה, "אני אשמח אם הן לא ייגמרו עד הערב, תודה."
"אמא!" קראה דורית בטון של נזיפה. "את יודעת שהתחלתי דיאטה."
"נו. בגלל זה אני דואגת."
"…הי!"
"מותק, מאז שהתחלת דיאטה, את זוללת פעם ביום כפליים ממה שבעבר היית אוכלת במשך יום שלם. אז למה את מצפה? או, הנה אחותך חזרה," היא הזדקפה לשמע צלצול פעמון הדלת. "לכי את לפתוח לה, אני מלאה שוקולד."
דורית פצתה את פיה, אך התחרטה. היא כבר למדה שלא משנה מה תענה לאמה, זה לא יעזור. אמא שלה תקועה בדעות שלה ושום דבר לא יזיז אותה משם. במיוחד כשמדובר בה, ובמיוחד כשמדובר על איך שהיא מנהלת את החיים שלה. טוב, גם לניצן היא מציקה, חשבה דורית, אבל אין ספק שהיא זו שהוכתרה לפרויקט העיקרי של אמא בבית. ככה לפחות היא הרגישה.
"נו," האיצה בה דנה בלי להסיר את עיניה מהמגש.
דורית יצאה מהמטבח ופתחה את הדלת. ניצן נכנסה עם תיק בית הספר על כתפיה, חלפה על פניה ומבלי לומר שלום הלכה היישר אל המסדרון ואל חדרה שחיכה לה בקצהו.
"מה שלומך, דורית, איך עבר יומך, דורית…" צעקה דורית אחריה.
"זוועה, תודה, ניצן!" צעקה ניצן מקצה המסדרון.
דנה התרוממה מעל השולחן.
"בנות, בנות, תירגעו. ניצן, הכול בסדר?" קראה לעבר המסדרון.
אי שם נשמעה סגירת דלת.
"תשובה יפה," רטנה האם וחזרה למלאכתה.
דורית נשענה על הקיר. עד לא מכבר גם היא היתה מסתערת הביתה ומסתגרת בחדר בלי לומר שלום, אבל היא כבר עברה את הגיל הזה וכעת, כשאחותה הגיעה אליו, זה נראה לה פתאום תינוקי עד גיחוך.
"נתערב שאני יודעת מה יש לה," סחה אל דנה, שהכניסה את המגש לתנור. "רמז: זה מתחיל ב-נו"ן, נגמר ב-יו"ד."
"דורית…"
"ובאמצע ת"ו."
"זה לא יפה, דורית. את יודעת שהיא עוד רגישה בעניין. גם את במצבה היית מצפה שיתייחסו לזה בעדינות."
דורית משכה בכתפיה. היא במצבה. במקומה היא היתה מזמן מפסיקה עם השטויות וממשיכה הלאה, במקום הסרטים האלה שאחותה נכנסה אליהם. באמת. מישהו צריך להגיד לה שתתגבר על הסיפור ההוא. בכל זאת, כבר עברה שנה.
רעש נוסף מחדרה של ניצן בישר שהיא יוצאת. דנה הזדרזה לנגב את ידיה בסינרה ולהתפנות אליה. היא נכנסה אל המטבח והפילה את עצמה על הכיסא.
"אמא!" הכריזה, "לא תאמיני."
"בואו ננחש," לחשה דורית מאחור בקול רם.
"דורית!" אמרה דנה בנימת אזהרה. "מה קרה, ניצן?"
ניצן התעלמה מדורית ולבשה את פניה האומללים. "נחשי את מי ראיתי בסוּפר?"
דנה נאנחה. "את מי?"
ניצן נשמה עמוק.
"את נתי."
תרועת ניצחון בקעה מפי דורית. אחותה ירתה בה מבט צולב.
"באמת," קראה. "אמא, אני ראיתי אותו. בעצם, חושבת שראיתי. אבל יש לי הרגשה שזה באמת היה הוא."
לראשונה הצטערה דנה שעיצבה את המטבח שלה בלי דלת. היא הדפה את דורית אל הסלון, תחבה לידה את השלט של הטלוויזיה, כרמז לתעסוקה, ושבה אל ניצן במטבח.
"ניצן," פתחה.
אבל ניצן לא רצתה לשמוע. רק להשמיע.
"אמא, אני יודעת שזאת הפעם השלישית…"
"החמישית."
"…הרביעית שאני באה אלייך עם הטענה הזאת. אבל הפעם באמת, יש לי תחושה חזקה שנתי היה בסופרמרקט. לא יכול להיות שאני מדמיינת, אצל אף אחד עוד לא התפתחה סכיזופרניה בגלל לב שבור."
דנה התיישבה באטיות ליד השולחן. העובדה שהיא לא ענתה מיד, לא ממש הרגיעה את ניצן, אף ששאלתה היתה רטורית. היא רצתה שאמה תאמר משהו כמו, "ברור שלא הזית, מותק. אם את אומרת שהוא היה שם אז הוא היה שם, סוף פסוק. עוגייה?"
"תראי," התחילה דנה.
אוי, לא, חשבה ניצן.
"מה שקרה לך עם נתי השפיע עלייך לא מעט. אמרתי לך את זה בעבר ואני אומרת לך עכשיו. מותק, את חייבת להרפות. עברה כבר שנה."
"אבל…" מחתה ניצן.
"בלי אבל. את צריכה להפנים שנתי נסע. הוא לא כאן. זהו."
ניצן לא האמינה למשמע אוזניה. ככה, ישר? בלי ללכת סחור-סחור? הרי אמה דווקא תמיד היתה מתנסחת בעקיפין, לא אומרת דברים בפרצוף, נזהרת. אבל הפעם נטשה פתאום את טבעה. מה זה שהיא מטיחה בה ככה ישר את הדברים? אין לה לב?
פעם היא עוד היתה אומרת, "את בטוחה שלא התבלבלת?" או, "בטח לא הסתכלת טוב."

הפעם הראשונה שניצן חשבה שראתה את נתי לאחר שנסע היתה באמצע טיול בקניון. אמה נגררה אחריה כדי לחפש אותו שוב, וכשלא מצאו אותו, בחנות הבגדים ההיא שבה ניצן יכלה להישבע שראתה אותו, ליטפה דנה את זרועה ואמרה, "אני בטוחה שראית אותו, מותק. אבל אני לא חושבת שהוא באמת היה שם."
וזהו. מאז לא דיברו על מראות השווא האלה. גם ניצן התביישה להודות שאולי היא הזתה ובלבלה בין הפרצוף של נתי לפרצוף אחר. אבל מאז היו עוד כמה פעמים שהיא היתה בטוחה – כמעט בטוחה – שראתה אותו. אחרי הכול, האם עד כדי כך בלתי סבירה האפשרות שהוא חזר לארץ? ושהוא פה, מעבר לפינה?
"אני מבינה את המצוקה שלך," המשיכה עכשיו דנה. היא היתה מדקלמת לפעמים משפטים כאלה שקראה פעם בספר להורות טובה. הם נראו לה כמו משפטי קסם. "אבל את צריכה להתגבר. להמשיך הלאה. הרי החיים שלך נמשכו, לא? ויש לך את איתמר עכשיו."
ניצן הנהנה. איתמר.
"ואם כבר מדברים על זה," דנה קמה במפתיע. "את יודעת, איזה תאריך חל מחר."
"מ… מה?"
"מה מה? יום האהבה. אל תגידי ששכחת. נו, מה תכננת לאיתמר? משהו מיוחד?"
היא נבוכה. "אהמ.. לא… לא חשבתי…"
"מה לא חשבת?"
"לא זכרתי שזה יום האהבה," הודתה.
אמה ספקה כפיה.
"שכחת? אוי ואבוי, ניצנוש. עד כדי כך הסיחה את דעתך ההתעסקות הזאת בנתי?"
"לא!" הזדעקה ניצן. "פשוט…"
"אל תסבירי לי. לא. די. תקשיבי, את צריכה להכין לו משהו. במיוחד עכשיו, כשאת במצב הזה. עלייך לשקוע כבר במשהו אחר, באהבה אחרת, ולהוציא מראשך את הנתי הזה, עם כל הצרות שהוא הביא עלייך."
ניצן השפילה את מבטה. "הוא לא הביא עלי צרות."
"את רואה, עכשיו את גם מגינה עליו." דנה פנתה לבדוק את העוגיות. "מה אני אגיד לך, ניצנוש, אני לא כל כך מאמינה שאת באמת רוצה בקשר הזה עם איתמר. בכל פעם נדמה לי שנשאר בך משהו מהאהבה ההיא לנתי. וזה בסדר, אבל רק כל עוד זה לא מחבל לך באהבה החדשה. ולי נראה שזה בדיוק מה שקורה."
בזאת היא חתמה את השיחה, והחלה לנקות את השיש משאריות הבצק. ניצן המשיכה לשבת, מהורהרת, ולא מצאה מענה.
פרק שני

"את לא רצינית!"
מייזי נראתה כמעט כועסת. היא התרחקה מניצן לעבר שפת המדרכה, כדי להדגיש את פליאתה, ואז שבה ופסעה לצדה.
"את מסתובבת לך בסופרמרקטים ומחפשת את האביר על הסוס הלבן, שכבר רכב לו אל השקיעה לפני מיליון שנה, למרות שתכף יום האהבה ויש לך עכשיו נסיך אחר?"
"מייזי, בגלל מטאפורות כאלו לא הייתי צריכה לספר לך על זה."
"חשוב לי שתביני את האבסורד שבזה. את יודעת שאיתמר הוא מציאה. אני כבר מצטערת ששידכתי אותו לך ולא למישהי שקצת יותר משקיעה בקשר…"
"הלו," התעצבנה ניצן.
"מה? זאת האמת. ניצן, את החברה הכי טובה שלי, ודווקא בגלל זה אני רואה מחובתי להזכיר לך שתתאפסי על עצמך. נתי לא יחזור אלייך. את יודעת את זה היטב. אז למה את מתעקשת לפנטז שהוא כן?"
ניצן נשכה את שפתיה. המעשיוּת של מייזי לא תמיד היתה נעימה לאוזן, במיוחד כשחיפשה אצלה דווקא הבנה ועידוד.
"מייזי, פניתי אלייך כדי שתייעצי לי מה לעשות, לא כדי שתחנכי אותי. אין לי שום בעיה ללכת לבד לבית הספר, אם את מתכוונת להטיף לי מוסר עכשיו!"
מייזי עשתה פרצוף. "טוב, טוב."
"אין לי רעיון ליום האהבה," אמרה ניצן. "מה בנות מכינות לחברים שלהן ביום האהבה? קונות לבבות ורודים? דובונים? שוקולד?"
"למה לא?" אמרה מייזי.
"זה משהו שקונים לבת, לא לבן."
"שטויות. רומנטיקה זה דבר שמשותף לכולם. תקני לו כרית בצורת לב או דובון שוקולד, והוא ישמח כמו ילדה קטנה. ואם תצרפי גם נשיקה ארוכה במיוחד, בכלל יצאת מלכה."
"אני לא יודעת… זה נשמע לי כמו משהו שהבן עושה. נתי לא ציפה ממני לכלום ביום האהבה. הוא הביא לי זר ענק של פרחי שוקולד ושני בלוני הליום ו…" היא השתתקה כשקלטה שהיא שוב מפליגה בזיכרונות העבר.
מייזי צקצקה בלשונה, וכל צד"י צרם כמו צליל חיתוך של מספריים.
"את עוד לא החלמת, ניצן יקירתי. וזו בדיוק הסיבה שאת צריכה להתאפס, כמו שאמרתי. איתמר בטח ישקיע. חבל לך על הזמן, כמה שהוא ישקיע."
"נראה לך?" אמרה ניצן מוטרדת.
"ברור! זה יום האהבה הראשון שלכם יחד. הוא אמנם קצת מעופף, אבל כשזה קשור אלייך הבחור מוכן לעשות הכול. בטח יש לו כבר איזה רעיון רומנטי."
ניצן גירדה בסנטרה. אם מייזי אומרת, היא יודעת. תמיד היא יודעת ראשונה לגבי כל דבר. לכן כל כך נוח להיות חברה שלה. אף פעם לא צריך לנחש מה קורה אצל אנשים אחרים או מה חדש בקשרים של זוגות בכיתה, מייזי תמיד מיטיבה להתעדכן ברכילויות החמות ביותר. האמת, היא אשפית לא רק בלדעת דברים, אלא גם בלצפות אותם.
"טוב אז… אם זה ככה," אמרה בקול נמוך, "כנראה שגם אני… אצטרך לחשוב על משהו."
"או, עכשיו את מדברת!"
"אבל מה, מייזי? את בטוחה שזה נורמלי לקנות לו כרית בצורת לב?"
"כן. ורוד זה אפילו רצוי. זה יום האהבה, יקירתי, אין כאן נשי מדי או קיטשי. זה החג שמהלל את הקיטש! הללוהו יחדיו!"
ניצן צחקה, אך עדיין דאגה מעט.
"וי, כיף לך שיש לך מישהו לחגוג איתו את יום האהבה," קבלה מייזי. הן כבר החלו להתקרב אל בית הספר, וצעקותיהם של הבנים עלו ממגרש הכדורגל. "את קולטת שאני עוד לא חגגתי אותו אף פעם?"
"רק כי יצא לך להיות חברה של צחי דווקא בנובמבר ולא בפברואר," צחקה ניצן.
"כן," רטנה מייזי. "ההורים שלי קראו לי מזל, ודווקא את זה אין לי בחיים. פלא שאני מעדיפה את הכינוי מייזי?" היא הבחינה באיתמר מרחוק, ומִרפקה את ניצן. "מדברים על החמור, והחמור מופיע."
"אוף, עשית אותי לחוצה מכל הדיבורים האלה על יום האהבה ועל כמה הוא חשוב," אמרה ניצן. "מה להגיד לו? להזכיר לו ש…?"
"לא! לא. אם הוא מכין לך משהו אז ברור שהוא זוכר. ואם הוא לא, יותר טוב שלא תהיי זאת שתזכיר לו."
ניצן הנהנה.
איתמר הבחין בהן והתקרב. למראה חיוכו חשה ניצן שהמועקה שעוררה בה מייזי פגה מעט.
"היי, בנות, מה העניינים?"
"היי," אמרה מייזי. "יש חדש בממלכת הדרקון?"
"רק כמה גאוני מחשבים שניסו לפרוץ לי לתוכנה," הוא משך בכתפיו, כמו היה זה דבר של מה בכך. "אבל שטויות. למה? את רוצה לבדוק את הגרסה החדשה?"
"אמרתי לך, ההורים שלי החרימו לי את האינטרנט בגלל כל ההורדות האלו של המשחקים. הם אומרים לי שזה פוגע לי בלימודים."
"אין דבר שמעשיר יותר את המוח מאפליקציות באינטרנט," קבע איתמר בידענות.
"תגיד את זה להם," אמרה מייזי.
הוא פנה אל ניצן. "מה קורה, סר ג'ורג'?"
"הכול טוב, סר ארתור," אמרה ניצן.
מייזי שמטה את ידיה לצדדים. "מתי כבר תפסיקו עם השמות המטופשים האלה? קלטנו, שניכם פריקים מושבעים של ממלכת הדרקון והגעתם כבר לשלב של החיילים. אפשר בבקשה לא להשוויץ בזה מול מישהי שעוד לא עברה את שלב הטירה?"
"ברור, כולנו שווים," אמרה ניצן. "חוץ כמובן מן העובדה שאנחנו חיילים ואת רק שומרת עלובה בטירה."
מייזי גלגלה עיניים.
"אז… מה קורה היום?" אמרה ניצן לאיתמר. "אנחנו נפגשים בסוף או מה?"
"אחרי שיעור הנהיגה שלי," אמר איתמר. "למרות שבקצב שאני מתקדם נראה לי שזה יהיה הסידור שלנו לכל השנה הקרובה."
"אל תגיד את זה. במקרה הכי גרוע תבוא לפגישות שלנו על קורקינט."
"תבואי את," אמר איתמר.
"טוב," אמרה ניצן.
"ואגב, למה סידרת ככה את השיער מאחורי האוזן? את נראית כמו החייזר מהסרט ההוא שראינו אצל אלון."
"איתמר!" גערה מייזי.
ניצן נגעה בשערה. "לא מוצא חן בעיניך? טוב, אז אני אבוא ככה כל יום. עד שתתרגל."
הוא השמיע קול חרחור, נפרד מהן ופנה אל חבריו שכבר הופיעו מעבר לגדר וקראו לו להצטרף. מייזי המתינה שייעלם מטווח שמיעה, ואז התנפלה על ניצן.
"מה פתאום יזמת את היציאה הערב? זה הוא היה צריך להציע. ומה הקטע של החייזר, ככה אתם תמיד מדברים?"
ניצן נסוגה. "מה רע?"
"בחיי, ניצן. רגע את רומנטיקנית מבוישת, ורגע אחר את מתנהגת כאילו את אחד החברים שלו. אני כבר לא יודעת איך את מפרשת אהבה."
הן המשיכו ללכת וניצן, שחשבה על דבריה של מייזי, נעשתה אפילו יותר לחוצה משהיתה.

* * *
מה לקנות לו?
נתי תמיד היה זה שדאג למתנות. להפתעות. לרומנטיקה. עליה היה מוטל רק לקבל את כל זה. לקבל ולחייך חיוך מקסים של נסיכה אסירת תודה. והוא היה מחייך בחזרה כמו האביר שהציל אותה מהדרקון, ושניהם היו מרגישים כמו בתוך אגדה.
ועכשיו… היא אמורה לשכוח מעולם האגדות ולהסתגל למערכת יחסים של העולם האמיתי. כי בחורות רגילות לא זוכות בדרך כלל לאביר על סוס לבן. הן זוכות לנסיך, או לליצן החצר, או למשרת, או למלך שתלטן; אבל אביר, כזה שתמיד יביא ויפנק, ולא ידרוש יותר מדי, ויגרום להן שוב ושוב להרגיש כמו נסיכות… כאלה אין בדרך כלל.
לה היה. אבל רק פעם אחת.

"איזה חתיך החבר שלך," היו לוחשים לה, או ליתר דיוק, לוחשות. והיא היתה מחייכת בגאווה, מהנהנת ומביטה בגבו של החבר החתיך הזה שלה, בעוד הוא בדיוק עסוק בלספר עוד בדיחה שתפיל את כולם מצחוק, או לספר סיפור שיגרום לכולם להצטופף סביבו, ואז, ברגע חטוף היה מבטו נודד מהם והלאה, הוא היה יוצר קשר עין עם ניצן ומחייך את החיוך האישי שלו השמור רק לה. והיא היתה מתרגשת וידעה שאיש מלבדה לא מבחין בחיוך הזה, כולם היו בטוחים שזה חלק מהבעת פניו הצוחקת הכמעט-נצחית של נתי, אשר ניצב תמיד במרכז, תמיד מוקף חברים ומעריצים. אף אחד לא יודע שזה בשבילה. בשביל הנסיכה שלו.
ונתי היה אביר. על זה אין בכלל מה להתווכח. הוא היה אביר במלוא מובן המילה, ידע מה לומר, מה לעשות. לא באופן מושלם, כמובן, הרי איש אינו מושלם, אבל הוא הכיר את הנוסחה הכללית. ואולי רק היה נדמה לה שהוא מכיר, מפני שהיתה מאוהבת בו עד מעל לראש. מאוהבת כפי שמעולם לא התאהבה לפני כן. אבל אהבות כאלו באות רק פעם בחיים. וזו באה, והלכה. וזהו.
והוא אהב אותה. היא ידעה זאת לא רק מפני שאמר לה את זה, אלא כי ראתה זאת בעיניו. אהבה זה לא דבר שאפשר להמציא, או לזייף את קיומו. או שהיא שם, או שלא. והאהבה שלה ושל נתי היתה שם, ועוד איך.
אז מה קרה?
גם היא שאלה את עצמה.
והיא המשיכה ושאלה זאת עוד זמן רב לאחר שהוא סיפר לה שעליו לטוס לארצות הברית עם המשפחה שלו, זמן רב לאחר שנעלם והשאיר אותה מבולבלת, אבודה ושבורה לגמרי.